מדען אמריקאי שגידל זבובים בתוך עורו, רופא אוסטרלי שבלע חיידקים שגורמים לאולקוס וקצין רפואה אמריקני שתרגל מבחני ריסוק. חמישה מדענים שקידמו את המדע בגופם
Dermatobia hominis הוא מין של זבוב צאן שמטיל את ביציו על גופן של נקבות יתושים. כשהיתושה מוצצת דם אדם, הביצים חודרות לעור ובוקעות בתוכו. הרימות מתפתחות בעור וניזונות ממנו במשך כשמונה שבועות, ואז חופרות את דרכן החוצה, נופלות לקרקע, והופכות לגולם. כעבור שבוע נוסף מגיח הזבוב הבוגר, וחוזר חלילה.
יש כמה דרכים יעילות, גם אם לא נעימות במיוחד, לקטול את הרימות בעור או לשלוף אותן חיות. אולם פיוטר נסקרקי (Naskercki), ביולוג מאוניברסיטת הרווארד שנעקץ בטיול בבליז שבמרכז אמריקה, החליט לא להוציא אותן. הוא איפשר להן להתפתח בעורו לשם הניסוי, ואף תיעד אותן מגיחות מהעור בסרטון מרשים, אם כי לא קל לצפייה לבעלי קיבה רגישה. ראו הוזהרתם!
נסקרקי ממש אינו בודד במערכה. לא מעט מדענים לאורך ההיסטוריה החליטו לבחון דברים שונים ומשונים על האובייקט הזמין ביותר – הם עצמם.
להקדים תרופה לבדיקה
יויו טו (Tu) היא ביולוגית ורופאה סינית שפיתחה תרופה נגד מלריה. בכל תרופה חדשה, השלב הראשון בדרך לניסויים קליניים הוא לבדוק אם היא בטוחה לשימוש על בני אדם ואילו תופעות לוואי עלולות להיות לה. לפעמים קשה למצוא מתנדבים שיסכימו לבדוק את תופעות הלוואי של תרופה, מכיוון שקצתן עלולות להיות קשות מאוד, ואף מסוכנות.
כדי לזרז עניינים התנדבה טו לנסות על עצמה את התרופה שפיתחה, כדי לבדוק אם היא בטוחה לשימוש. למזלה התברר שהתרופה בטוחה מאוד ושאין לה תופעות לוואי. לאחר מכן כבר היה קל יותר לשכנע חולים במלריה לנסות את התרופה, וכך מצאו שהתרופה החדשה לא רק בטוחה אלא גם יעילה מאוד נגד המחלה. על פיתוח התרופה (בשנות ה-70) זכתה טו בפרס נובל לרפואה בשנת 2015.
ניסתה על עצמה תרופה וזכתה בפרס נובל. יויו טו | צילום: ויקיפדיה
לבלוע את החיידק
גם בארי מרשל, רופא ומיקרוביולוג מאוסטרליה, החליט לבדוק משהו על עצמו. בתחילת שנות ה-80 הוא חקר חיידקי קיבה, והגיע למסקנה מרחיקת לכת. כיב קיבה (אולקוס), אמר, - לא נגרם מעצבנות, ממתח נפשי או מאוכל חריף, כפי שחשבו באותה תקופה, אלא מחיידקים. ליתר דיוק, מדובר בחיידק מסוים, Helicobacter pylori.
כדי להוכיח את טענתו שתה מרשל תרבית חיידקים שגידל במעבדה והוכיח כך שהחיידקים האלה יכולים לחיות בקיבה. לבסוף הוא הפסיק את הניסוי בנטילת אנטיביוטיקה לפני שפיתח אולקוס, כלומר כיבים של ממש בקיבה, אלא "רק" החל לפתח דלקת באזור. בשנת 2005 הוא זכה עם שותפו רובין וורן בפרס נובל לרפואה, על התגלית ש-Helicobacter pylori הוא הגורם האמיתי לאולקוס ולדלקת בקיבה.
מבחני ריסוק
לא כל המדענים מקבלים פרס נובל על ניסויים שעשו על עצמם, וגם לא כולם יוצאים מזה בשלום. יש גם כאלה שהסוף שלהם היה פחות טוב. ג'ון סטאפ, קצין רפואה בחיל האוויר האמריקאי, בדק בשנות ה-40 את השפעתה של תאוטה פתאומית על גוף האדם, כדי לבחון איך הגוף מתמודד עם התרסקות מטוס ולפתח אמצעי מיגון יעילים לטייסים. לשם כך הוא השתמש במעין מזחלת רקטית שהייתה מסוגלת לפתח תאוצה אדירה, ופעמים רבות התנדב לשבת בה בעצמו.
עד לניסוייו הדעה המקובלת היתה שגוף האדם יכול לעמוד בתאוצה של 18g, כלומר פי 18 מהתאוצה של נפילה חופשית מגובה, אבל סטאפ הוכיח שאפשר לשרוד גם תאוצה של 46g. אולם בניסוייו הרבים סטאפ ניפץ לא רק את התיאוריה המקובלת – אלא גם את עצמותיו... הוא סבל מפציעות קשות שכללו שברים בצלעות ובגפיים וכן פגיעה קשה בראייה כתוצאה מהתפוצצות של כלי דם בעין.
בסופו של דבר השתקם סטאפ מרוב הפגיעות והאריך ימים עד גיל 89. ניסוייו עזרו בפיתוח אמצעי בטיחות לטייסים, וכן חגורות בטיחות לנהגים.
