השד הלא נורא של חומרי ההדברה

השבוע שודר בתוכנית המגזין עם אושרת קוטלר התחקיר "ירוק רעל" של אבי עמית, שבו  נטען כי הסלט הישראלי איננו בריא מאחר שמותר לרסס את הירקות והפירות בישראל ללא פיקוח, בניגוד לאירופה וארצות הברית. אולם כדרכן של כתבות הפחדה בתקשורת, התחקיר צודק רק במקומות מסוימים, טועה ומטעה באחרים ומגזים בנותרים.

חומרי הדברה ממלאים תפקיד חשוב ביותר בתהליך ייצור המזון. משתמשים בהם בכל סוגי החקלאות כדי להדביר מזיקים ועשבים רעים וכך מונעים אובדן יבולים ומגדילים את כמות המזון ואת איכותו. עם זאת, מאחר שחומרי הדברה רעילים מעצם מהותם, קיים חשש שהם יפגעו גם בבני האדם שאוכלים את היבולים המרוססים.

שאלה של עיתוי

כדי לצמצמם את הסיכון לפגיעה כזו, חומרי הדברה מאושרים לשימוש רק אם הודגם שהם אינם מזיקים לאדם במינונים המשמשים בחקלאות. אחרי הכול "המינון עושה את הרעל", ומעבר לכמות מסוימת כל חומר רעיל, אפילו מים או ויטמין D. נוסף על הגדרת המינון המותר, קיימות הגבלות על אופן השימוש בחומרים ועל המועד האחרון המותר לשימוש בהם לפני הקציר או הקטיף.

הגבלת המועד האחרון לריסוס חשובה. חומרי ההדברה מתפרקים בהדרגה ולכל אחד מהם יש קצב פירוק אחר, שבהתאם לו קובעים מתי לרסס את הגידולים. למשל אם רעל מסוים מתפרק תוך יומיים, הריסוס האחרון ייקבע כמה ימים קודם לכך כדי להבטיח שרובו המוחלט יתפרק וייעלם עוד לפני הקטיף.

מדינות שונות קובעות מועדים שונים, חלקן נוטות לזהירות יתרה, יש יאמרו מוגזמת, וחלקן חוששות פחות. לכן, אפשר למצוא חומרים שבארץ מתירים להשתמש בהם כך וכך ימים לפני הקטיף ובמקומות אחרים מספר הימים יהיה שונה. בתחקיר "המגזין" נאמר למשל שהמועד האחרון לשימוש בחומר ההדברה "ראנר" (Methoxyfenozide) לפני קטיף הרימונים עומד על שבעה ימים בישראל, בשעה שהתקן האירופי זהיר יותר ודורש המתנה של שלושים יום לפני הקטיף.

בדיקה מדוקדדקת יותר מגלה שעורכי התוכנית בחרו כנראה להציג במכוון את התקן הקיצוני ביותר. אילו היו משווים את ישראל לארצות הברית היו מגלים שגם שם המועד האחרון לריסוס הוא שבעה ימים לפני הקטיף.

בהמשך הכתבה הזכירו מקרים שבהם מטעים לא עמדו בדרישות האירופיות לגבי ריסוסים, ולכן החקלאים לא יכלו לשווק לשם פירות וירקות שהופצו בישראל ללא כל הגבלה. על פי עורכי הכתבה הסיבה לכך היא שבשוק המקומי אף אחד לא בודק את עניין הריסוסים, אך למעשה הסיבה האמיתית לא מפתיעה כלל: יש כאמור הבדלים בתקנים ובגללם בהחלט יכול לקרות שחקלאי לא יוכל לשווק לאירופה אבל כן לשוק המקומי או למדינה אחרתשבה נהוגים תקנים פחות מחמירים

משחקי התקנים

בתחקיר המשיכו עם משחקי התקנים גם בנוגע לגידולים נוספים פרט לרימונים. ח"כ יעל גרמן התלוננה בריאיון שחומר ההדברה מלתיון, מסוג זרחן אורגני, מרוסס בכמות מסוימת במטעי אגסים ובכמות שונה בירקות ירוקים. היא אמרה זאת בעודה אוחזת בפטרוזיליה, שכלל לא מרוססת במלתיון בישראל. גרמן אף טענה שמרססים את "הירוקים" רק כי "כולם רוצים שהירק יהיה יפה כדי שאתה תקנה אותו", אך כפי שכתבנו בהתחלה הסיבה העיקרית לשימוש בחומרי הדברה היא שונה – למנוע מחלות צמחים. צמח בריא אכן נראה טוב יותר מצמח חולה או מת.

הכתב, אבי עמית טען שלפי התקן הישראלי מותר שיישארו בצמח המשווק עד שלושה מיליגרמים של מלתיון לקילוגרם ושבאירופה ההגבלה היא 0. ההסבר הזה מטעה בבירור, שכן עורכי התוכנית בררו במשורה את הנתונים. בפועל התקן משתנה מצמח לצמח: גם בירקות וגם בפירות אפשר למצוא באירופה ריכוז גדול יותר של החומר.

כמו כן ציינו בתחקיר שחסה מרוססת גם היא בזרחן אורגני ושהתקן בארץ מתיר להשתמש בו ברמה עד 5 מ"ג מהחומר לק"ג. בטענה הזאת יש כמה בעיות, שהעיקרית שבהן היא שהיא פשוט לא נכונה. החומר שהזכירו (Thiophanate-methyl) אינו זרחן אורגני, ובשום מקום לא נכתב שמותר שתישאר ממנו רמה כזאת בחסה.

סכנת הזרחן האורגני

נציגת עמותת "אדם, טבע ודין" שהתראיינה לתוכנית, שרית כספי אורון, התמקדה גם היא בזרחנים אורגניים – ולא במקרה. זרחנים אורגניים הם חומרי הדברה המשמשים כקוטלי חרקים וחלקם רעילים למדי גם לבני אדם. בסקר ניטור ביולוגי שערך משרד הבריאות בשנת 2011 התגלה כי רבים באוכלוסייה הבוגרת בישראל נחשפו לזרחנים אורגניים ושהריכוזים הגבוהים ביותר נמצאו אצל אנשים שדיווחו על אכילת פירות מרובה. החשיפה הממוצעת באוכלוסייה באותה תקופה הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסיות בארצות הברית ובקנדה, אך דומה לחשיפה בצרפת.

על פי כספי אורון, בארץ מותר להשתמש בזרחן אורגני בגידולים כמו אבוקדו, אפרסמון, חסה, מנגו, משמש, רימון ותמר, ואילו בארצות הברית ובאירופה השימוש הזה אסור. גם זה מאוד לא מדויק. לדוגמה, בארצות הברית מותר להשתמש במלתיון באבוקדו ובישראל אסור (אם כי מותר להשתמש בזרחן אורגני אחר).

גם טענה נוספת שהעלתה כספי-אורון בתוכנית איננה נכונה. לטענתה הוועדה הבין משרדית של משרד הבריאות ומשרד החקלאות מאשרת תכשירים חדשים לשימוש ו"אין מהם דרישה לבחון מחדש חומרים שאושרו לשימוש לפני 30 שנה, 50 שנה". עמית אף רמז שאינטרסים זרים משפיעים על החלטות הוועדה וש"החברות שמייצרות את חומרי ההדברה אוהבות מאוד את ישראל".

חבל שהעובדות אחרות. רק בשנים האחרונות נאסר בישראל השימוש בחומרי הדברה רבים, כולל זרחנים אורגניים. הזרחנים האורגניים שנותרו מותרים לשימוש בגידולים מסוימים בלבד, ורק כשאין להם חלופה הולמת.

נתון נכון שהציגו כספי אורון ועמית הוא שבשנת 2010 השתמשו בישראל ביותר מ-2.5 טונות של חומרי הדברה לאלף דונם קרקע חקלאית. במקביל הציגו על המסך השוואה של הנתון מישראל למדינה עם המדינה בעלת השימוש הנמוך ביותר, רומניה, שבה משתמשים ב-0.08 טון לאלף דונם. עמית הזכיר בקריינותו גם כמה מדינות אחרות שריסוס בהם נמוך יותר מהמקובל בישראל

למעשה, הנתון מישראל לשנת 2010 היה גבוה אף יותר ממה שהציגו בתוכנית – 3.2 טונות לאלף דונם. עם זאת, כשמסתכלים על מדד אחר – מספר החומרים המותרים לשימוש בישראל לעומת מדינות אירופה – רואים שבמחצית השנייה של 2014 הותרו לשימוש בארץ רק 386 חומרים להדברת מזיקים בחקלאות, לעומת 449 חומרים באירופה.

הרעלים שבצלחת

אולם השימוש בחומרים בחקלאות מעניין את הצרכן פחות מאשר השאלה אם חומרי הדברה אכן קיימים ברמות מסוכנות במזון שהוא צורך. למרבה הצער, התוכנית לא ענתה על השאלה הזאת, לא הראתה אפילו נתון אחד ולא ביצעה בדיקה אחת לגילוי שאריות של חומרי הדברה. במקום זאת בחרו להפחיד מפני השפעות אפשריות של חומרי הדברה, בעיקר על ילדים.

לא נחזור על הטענות כאן כדי לא להטעות את הקוראים בעצמנו, אך כמו רוב הטענות האחרות שהועלו בתחקיר לא הוצגו להן כל תימוכין. בדיוק באותו אופן לא הוצגו עדויות לקיומן של שאריות חומרי ריסוס במזון או שהשאריות האלו נמצאות בכמות שעלולה להזיק.

כתחליף לבדיקות הביאו חקלאי שאמר שמעולם לא בדקו את הפירות שלו בשטחו לגילוי שאריות ריסוס. זה בוודאי נכון, אבל הבדיקות המדגמיות נעשות בכמה נקודות ולא רק בשטח. משרד החקלאות אחראי על דגימת שאריות חומרי הדברה בתהליך הגידול והאריזה ומשרד הבריאות דוגם את המוצרים בשלבי השיווק והמכירה. עם זאת, המתלוננים בתחקיר צודקים בכך שהפיקוח בארץ רופף ואינו מספק, ושמשרד החקלאות אינו מעסיק די פקחים.

למרות זאת, תוצאות הבדיקות המדגמיות שהמשרדים עורכים בכל זאת מעודדות יחסית. לדוגמה, בסקר של משרד החקלאות לשנת 2015 נמצא ש-88 אחוז מהדגימות שבהן בדקו נוכחות של חומרי הדברה עמדו בתקן וב-44 אחוז מהן לא נמצאו שום שאריות של חומרי הדברה כלל (בשנת 2014 85 אחוז מהדגימות עמדו בתקן). ב-12 אחוז מהדגימות נמצאו חריגות מהתקן, אך ברובן (8 אחוזים) החריגות היו קלות, ברמה נמוכה ביותר.

"טבעי" זה בריא?

החלק האחרון בכתבה עסק במה שמנכ"ל חברת סטוקטון הישראלית (בבעלות סינית) הציג בטעות כהדברה ביולוגית. החברה מדבירה מזיקים באמצעות גורמי מחלה (הדברה ביולוגית) או באמצעות חומרים כימיים שהופקו במעבדה מצמחים (בניגוד לחומרי הדברה שסונתזו באופן מלאכותי במעבדה). החלק הזה הוצג ללא כל ביקורת.

בניגוד לרושם שניסו ליצור בכתבה, חומרי הדברה שהופקו ישירות מצמח עלולים להיות מסוכנים. אחרי הכל, עצם העובדה שמשהו "טבעי" לא הופכת אותו בטוח יותר או יעיל יותר מחומר שנוצר בדרך אחרת. אותו דבר נכון גם לחומרי החברה. כדאי גם לזכור שכמה מהחומרים המסוכנים ביותר בעולם הם טבעיים – למשל ארס נחשים, נגיפי אבולה, ריצין ואורניום – כולם טבעיים וקטלניים.

אז מה עם הירקות בישראל? אפשר להמשיך לאכול את הסלט שלי בשקט?

ד"ר חגית אולנובסקי – בריאות וסביבה בישראל השיבה על כך בקבוצת הפייסבוק קהילת מדעת. לדבריה, אמנם יש בישראל שימוש עודף בחומרי הדברה, אך הבעיה אינה חמורה עד כדי כך שצריך להפחית בגללה את צריכת הירקות והפירות. התועלת הבריאותית שלהם אינה נתונה בספק ואילו החששות הבריאותיים שנויים במחלוקת. אין גם צורך להימנע באופן גורף משאריות חומרי הדברה – מתחת לסף מסוים הם כנראה לא גורמים לנו כל נזק, והתועלת באכילת ירקות ופירות עולה מאות מונים על הנזק הפוטנציאלי.

מה אפשר לעשות כדי להפחית בכל זאת את החשיפה שלנו לשאריות של חומרי הדברה?

על פי אולנובסקי, מספיק לשטוף את הפירות והירקות במים וסבון כלים מדולל (הכי חשוב לשפשף אותם בסקוץ' רך) ולאכול מגוון כמה שיותר גדול של ירקות ופירות במקום להסתפק רק בסוג אחד או שניים. כמו כן מומלץ לאכול אותם בעונתם, ולא מחוץ לעונה, לגדל באדנית על אדן החלון או במרפסת לפחות חלק מעשבי התיבול שלנו (זה פחות קשה ממה שנדמה לכם), ולרכוש כמה שיותר מהנותרים ברשת שמציגה בדיקות מעבדה.