אבנית? חלודה? חיידקים? רעלים? אם חשבתם שהמים שמגיעים לביתכם טהורים לחלוטין... תחשבו שוב.
בדרכם לביתנו המים עוברים טיפול כדי שיהיו ראויים לשתייה. הטיפול הזה משנה בין היתר את טעמם וריחם ומשפיע על כמות המלחים והמינרלים המומסים בהם. בנוסף, חומרים נוספים שנמצאים במים גורמים ליצירת אבנית במכשירים הנמצאים בביתנו.
מכיוון שהנושא הזה חשוב ונרחב, נדון בו בסדרת כתבות שתיקרא "על טהרת המים". בכתבות נתאר את הטיפול הכימי והפיסיקלי שהמים עוברים לפני שהם מגיעים לברזים בביתנו, את ההרכב של המים המטופלים ואיך אפשר להתפיל מים. כמו כן נתאר את הבעיות שעלולות להיגרם כתוצאה משימוש במים מהברז ונבחן אם הפתרונות המוצעים באמת נחוצים או עוזרים למניעת הבעיות הללו.
ההרכב הכימי של המים
מים הם החומר החשוב ביותר לכל אדם, בעל חיים, חיידק או צמח על פני כדור הארץ. תכונותיהם הייחודיות וחשיבותם הרבה מאפשרים לנו להשתמש בהם לצרכים רבים ומגוונים כמו שתייה, גינון, בישול, הדחת כלים, כביסה, חקלאות ותעשייה. על פי נתוני משרד הבריאות, בחודש מרץ 2013 לבדו נצרכו בישראל 49.8 מיליון קוב מים לחקלאות, 6.7 מיליון קוב לתעשייה ו-48.4 מיליון קוב לצריכה ביתית.
היכולת שלנו לקחת את המים ממקומם הטבעי (מי תהום, מעיינות, אגמים וכו') ולהזרים אותם לבתים, שדות חקלאים או במפעלים היא אכן מדהימה. אך כמו תמיד כשמנסים לשנות סדרי עולם ולהתעסק עם הטבע, הבעיות מתחילות לצוץ.
אספקת המים לשתייה בישראל מבוססת בעיקר על שאיבת מי תהום (מאקוויפר ההר ואקוויפר החוף), מים עיליים (מהכנרת, מעיינות ונחלים) ומי ים מותפלים (הים התיכון וים סוף). איכות המים במקורות הללו משתנה מאזור לאזור וכך גם כמות המזהמים הנמצאים בהם. את החומרים המזהמים ניתן לחלק לכמה סוגים עיקריים:
1. כלורידים: כלוריד הוא היון השלילי של כלור (-CL), שנוצר כשמלחים מסוימים מתמוססים במים. הנוסחה הכימית של מלח השולחן הנמצא בביתנו, למשל, היא NaCl (נתרן כלוריד), וכשאנו מוסיפים למים מלח, המלח מתמוסס ונוצרים כלורידים במים באופן הבא: NaCl → Na+ + Cl-.
רוב המים המסופקים לצריכה הביתית בישראל, מקורם באקוויפרים (שכבה נקבובית תת-קרקעית) של מי תהום, כך שהכלורידים יכולים להגיע אליהם באופן טבעי מסלעים וממי ים שחדרו למי התהום. כמו כן, הוספת כלורידים למי השתייה מתבצעת באופן מלאכותי לצרכי חיטוי וכדי למנוע התפתחות של חיידקים ומיקרואורגניזמים במים.
כלורידים בריכוזים גבוהים מאוד עלולים להיות רעילים ולכן יש פיקוח על ריכוזם במים , אך החיסרון המשמעותי ביותר שלהם הוא הפגיעה שהם גורמים בטעמם של המים. בנוסף, הימצאות כלורידים במים המיועדים לחקלאות יכולה לגרום נזק משמעותי לעצי הדר ואבוקדו. הריכוז המרבי המותר כיום בישראל של כלורידים במי השתייה עומד על 400 מיליגרם (מ"ג) לליטר.
2. מתכות: מתכות מוגדרות כחומר אי-אורגני. בשונה מכלוריד, הימצאות של מתכות כבדות במים יכול לגרום לפגיעה ישירה בבריאות. המתכות הכבדות מגיעות ברובן למי התהום מפליטות של מפעלים תעשייתיים. המתכות הרעילות כוללות בין השאר כרום (Cr), כספית (Hg), עופרת (Pb) וניקל (Ni). עם זאת, יש גם מתכות שאינן רעילות ושבריכוזים נמוכים אף תורמות לבריאותנו, למשל ברזל (Fe), נחושת (Cu), אבץ (Zn) ומנגן (Mn).
3. פלואוריד: הפלואוריד (F-), בדומה לכלוריד, הוא היון השלילי של היסוד פלואור. פלואוריד מצוי בקרקע באופן טבעי ומגיע ממנה למי התהום. בישראל הריכוז הטבעי של פלואוריד במים משתנה לפי המיקום של מקור המים.
הריכוז הטבעי של הפלואוריד במים נמוך מאוד )בסדר גודל של 0.2-0.1 מ"ג לליטר) ובישראל הריכוז הזה הולך ועולה ככל שמדרימים. הפלואוריד ידוע בהשפעתו הדו-כיוונית על בריאות האדם – בריכוזים נמוכים של עד 1 מ"ג לליטר הפלואוריד יכול לשמש גורם חשוב בחיזוק השיניים, בשל תרומתו למניעת עששת. בריכוזים גבוהים יותר הוא עלול לגרום למחלות כמו פלואורוזיס, שגורמת להיחלשות השיניים והעצמות. בישראל ובמדינות רבות בעולם מוסיפים למי השתייה באופן מלאכותי פלואוריד בריכוז של עד 1 מ"ג לליטר באופן מלאכותי.
רשימת החומרים המזהמים בישראל ארוכה ומגוונת מאוד, אך מזהם אחד בולט מעל כולם – לאו דווקא בגלל רעילותו אלא בשל הנזק הכלכלי שהוא גורם.
מים קשים?
יוני סידן (Ca2+) ויוני מגנזיום (Mg2+) קיימים במים באופן טבעי. בדומה ליוני כלוריד ופלואוריד, גם הם מוגדרים זיהום מינרלי טבעי, אך בשונה מהם יוני סידן ומגנזיום לא יוצרים סכנה בריאותית אלא רק מטרד, שיכול להתבטא בנזק כלכלי.
מים קשים מוגדרים כמים שריכוז יוני הסידן והמגנזיום בהם גבוה. ככל שריכוזם גדל, כך המים נחשבים "קשים" יותר. הסיבה לשימוש במונח "מים קשים" היא שיוני סידן ומגנזיום הם הגורם להיווצרות האבנית. ככל שריכוזם במים גבוה יותר כך נוצרת יותר אבנית ולכן המים נחשבים "קשים" יותר. ליצירת אבנית המים צריכים להכיל גם יוני קרבונט (CO32-) ויוני סולפאט (SO42-). הריאקציות הכימיות שמובילות ליצירתה הן:
חום מגביר את פירוקו של יון הביקרבונאט (-HCO3) ליצירת יון קרבונאט מסיס במים שמגיב עם יון הסידן ומוביל ליצירה של אבנית (קלציום קרבונאט, CaCO3). בשל כך, אבנית נפוצה בעיקר סביב גופי חימום בבית (קומקום, מכונות כביסה ודודים).
לא הכול במינרלים האלה רע. המגנזיום והסידן מינרלים חשובים לבריאותנו, מסייעים לחיזוק העצמות ותורמים לתהליכים ביולוגיים רבים המתרחשים בגופנו. לכן, סילוק מוחלט שלהם איננו רצוי, אך בהחלט נעשים מאמצים רבים להפחית את ריכוזם במים. אגב, מגנזיום סולפט, שנקרא גם "מלח אנגלי", הוא חומר משלשל ולכן כמות גדולה ממנו במים יכולה לגרום גם שלשולים וכאבי בטן.
מים מהברז, מסוננים או מים מינרליים?
מים מינרליים הם מים המופקים ממקור תת קרקעי טבעי כמו מי תהום או מעיינות הנובעים ממי תהום. מי התהום נוצרים כשמים מחלחלים דרך הקרקע ובמהלך החלחול הם סופחים אליהם מינרלים (חומרים אי אורגנים כמו מלחים) מסוגים שונים, בהתאם לסוג הקרקע שבה היו ובמיקום הגיאוגרפי.
הטענה שמים מינרליים בריאים יותר ממי ברז איננה נכונה בהכרח. לפני שהמים מגיעים אלינו לברז הם עוברים שורה של בדיקות:
1. בדיקה מיקרוביאלית: בדיקת כמות החיידקים המזיקים במים.
2. בדיקה כימית: בדיקה שנעשית לצורך קביעת הריכוזים של חומרים אי-אורגניים מסוכנים כמו כספית וכרום ושל חומרים אורגניים כמו רעלים החודרים למי התהום כתוצאה מהדברה חקלאית.
3. בדיקה פיסיקלית: הבדיקות הפיסיקליות כוללות בדיקת עכירות ובדיקת טעם וריח שנועדו להבטיח בעיקר את אסתטיות המים. בדיקת עכירות משמשת מדד לכמות המוצקים המרחפים במים. עכירות גבוהה מעידה על כמות גדולה יותר של מוצקים במים, שעלולה לפגוע ביעילות החיטוי של המים. בדיקת טעם וריח נועדה בעיקר למנוע מצב שבו הציבור לא ישתה את המים שחשש שהם מזוהמים.
לאחר שנמצא שהמים ראויים לשתייה, הם מגיעים לברזים בביתנו. אז מדוע הרבה אנשים מעדיפים להוציא את מיטב כספם ולשתות מים מינרליים? הסיבה לכך היא איננה בריאותית אלא בעיקר אסתטית.
מים מינרליים מגיעים ממקור קבוע וההרכב המינרלי שלהם כמעט אינו משתנה. מי הברז המגיעים לביתנו, לעומת זאת, מטופלים בכלור כדי למנוע מחיידקים להתפתח בהם. הוספת הכלור פוגעת בטעם המים ומשנה אותו. כמו כן, מוצקים המרחפים במים נותנים תחושה של מים לא נקיים. שני הגורמים האלה יחד מובילים לפגיעה באסתטיות המים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לשתות מים מינרליים.
מכיוון שכל אזור בארץ מקבל את מי השתייה שלו ממקור אחר, טעמם והרכבם משתנה מאזור לאזור, כך שיש אזורים שהמים בהם נחשבים טעימים ואזורים אחרים שבהם הם נחשבים פחות טעימים. הרכב המינרלים במי הברז שונה מהרכבם של המים המינרליים. אחד ההבדלים הבולטים הוא הוספת פלואוריד למי השתייה. כיום, מרבית מדינות העולם אינן מחייבות בחוק את הוספת הפלואוריד למים ורק ישראל, סינגפור ואירלנד ממשיכות לקבוע מדיניות שמחייבת הפלרה. עם זאת, יש מדינות רבות, ובהן קנדה, ארה"ב ועוד, שבהן הפלרת המים איננה חובה אך בכל זאת נהוג בהן להוסיף פלואוריד למים.
מים מסוננים הם מי ברז שעוברים טיפול נוסף של סינון מזהמים ופלטור של מוצקים מרחפים. כיום יש מכשירים רבים בעלי יכולת סינון ופלטור משתנה, ולרוב טעמם של מים מסוננים קצת יותר טעים ממים המגיעים ישירות מהברז.
אז האם לבחור לשתות מי ברז, מים מינרליים או מים מסוננים?
לפי הנחיות משרד הבריאות, איכות מי השתייה בישראל טובה ואין חשש לשתות אותם, אך חשוב גם לציין שאף על פי שמי השתייה נמצאים תחת פיקוח מתמיד, איכותם עלולה לרדת אם צינורות המים הקרובים לביתנו אינם תקינים או מזוהמים. לכן השיקול אם לרכוש מכשירים לסינון מים או לקנות מים מינרליים צריך לנבוע מהעדפת טעם ואסתטיות אישית, ולא מההבט הבריאותי.
בכתבה הבאה בסדרה נתמקד בהתפלת מים מלוחים, באיכות המים המותפלים ובדרכים שבהן מתבצע סינון מי הברז במכשירים שונים המוצעים לנו למכירה.
רן טבעוני
דוקטורנט, המחלקה לחומרים ופני שטח
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
