עם הפנים לעתיד:
מדע בדיוני ישראלי

"החלל מכריח אותי לחשוב", אמר אופק, וגרם לי להניח את ה'מסילת ישרים' ולבהות במסך המכוכב.
"כאילו", המשיך אופק, "אם יקרה לי משהו – מה יהיה איתי?"
שאלתי, "מה זאת אומרת?" ועידן, שניצוץ כפול של מתכנת-ב"מ-חובב ופילוסוף הבזיק בעיניו, התמתח ונטש את לוח השחמט למרבה מחאתו של עוזי.
"מה יישאר ממני אם כל המעגלים שלי יכבו?" הסביר אופק.

חלל, בינה מלאכותית, אמונה וכפייה דתית כרוכים יחד בסיפורו של חגי אברבוך "תינוקות שנשבו" משנת 2005. בהשראה ניכרת לעין מספרו של ארתור סי קלארק "2001: אודיסאה בחלל" ומסרטו של סטנלי קובריק שמבוסס עליו, אברבוך הציג מחשב של חללית שמורד במפעיליו האנושיים, עם טוויסט יהודי-ישראלי מקומי: המחשב מגלה את האמונה היהודית וחוזר בתשובה, למורת רוחם של נוסעי החללית הנתונים לשליטתו.

הסיפור גם ממחיש שאין כל קושי לכתוב מדע בדיוני ישראלי טוב, ואפילו יהודי. אם כך, איפה מתחבא כל המדע הבדיוני הזה?

לילה קודר וסוער

בערב גשום בטירתו של המשורר לורד ביירון בז'נבה בשנת 1818 הציע המארח תחרות בכתיבת סיפור אימה גותי. בין הנוכחים הייתה גם מרי שלי בת ה-18, אשתו הטרייה של המשורר פרסי שלי – והספר שכתבה בעקבות הלילה הזה, "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני", נחשב בעיני רבים ליצירת המדע הבדיוני המודרנית הראשונה.

מעטים ידעו להצביע באותה מידה של ביטחון על ספר המדע הבדיוני הישראלי הראשון שנכתב. יש שיציינו את "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל משנת 1902, שלא נכתב בעברית והקשר היחיד שלו לסוגת המדע הבדיוני הוא שמדובר באוטופיה שמתרחשת בעתיד, עשרים שנה אחרי מועד כתיבתו. כדי למצוא מדע בדיוני מודרני אמיתי צריך להרחיק קדימה בזמן לשנות השמונים של המאה הקודמת, אז החלו לצאת לאור ספרי המקור הראשונים  בסוגה – למשל אוסף הסיפורים "צבוע בקורונדי" (1980) מאת דוד מלמד, "מלחמת המינים" (1982) מאת הלל דמרון, ו"עבודת נמלים" (1992) מאת יבשם עזגד.

רוב הספרים הללו התבססו על רעיון מדעי ופיתחו אותו הלאה, לפי מסורת המדע הבדיוני הקשה – תת-סוגה ששמה במרכז את המדע, לפעמים על חשבון העמקה במרכיבים אחרים של הכתיבה, כגון סגנון או פיתוח דמויות. הכותבים, בהתאם, היו בחלקם הגדול אנשי מדע, או לפחות בעלי זקה מקצועית למדע. כזה היה למשל הסופר המדען רם מואב, גנטיקאי שעמד תקופה מסוימת בראש המחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה העברית. ספריו עסקו אף הם בתחום התמחותו: "זרמת חכמים" (1982), שהתמקד באאוגניקה והשבחה גנטית, ו"לונה" (1984) באוטופיה גנטית.

נדמה שהספר היחיד מהתקופה הזאת שהותיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית הוא דווקא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד" (1984), שכתב הסופר והפובליציסט עמוס קינן. הספר, שהתמקד בביקורת פוליטית וחברתית, ללא כל דגש על המדע עצמו, מתאר את מסעו של מתנגד משטר מתל אביב למעוז המורדים האחרון שנמצא בעין חרוד, בתוך ישראל עתידנית שנשלטת בידי חונטה צבאית. אף שקינן עצמו התנגד לסיווג של ספרו כמדע בדיוני, עלילתו מתרחשת בעתיד ושואבת ממסורת ספרותית עשירה של הרומן הדיסטופי, כגון "1984" של ג'ורג' אורוול, הקשור לסוגת המדע הבדיוני החברתי. ואם לא די בזה, הוא מסתיים במסע בזמן.

לפרנקנשטיין הייתה המשכיות. לדרך לעין חרוד – לא

דרושה: מסורת

סוגות מתהוות כשיוצרים נותנים זה לזה השראה ומושפעים מקלאסיקות שקדמו להם. למשל "פרנקנשטיין" עדיין משפיע על כתיבת המדע הבדיוני בימינו, כך שהיה זה אך טבעי כשבשנת 2013 יצר הסופר העיראקי אחמד סעדאווי מפלצת דומה בספרו "פרנקנשטיין בבגדאד" (מהדורה עברית, 2017), אך הרכיב אותה מאיבריהם של קורבנות פיגועים ושלח אותה למסע של נקמה והרג. בישראל אין המשכיות דומה, וקשה לזהות קו כלשהו שמוביל מספרי המדע הבדיוני המוקדמים, ואפילו לא מאלטנוילנד, אל ספרי המדע הבדיוני הישראלי של השנים האחרונות.

יתרה מזאת, גם כעת נכתבים בעברית רק ספרי מדע בדיוני ישראליים מעטים. סופר המדע הבדיוני הישראלי המצליח ביותר בעולם כיום, לביא תדהר, אומנם מרבה לכתוב על המציאות הישראלית, אך הוא כותב את ספריו וסיפוריו באנגלית וחי באנגליה. בישראל עצמה יש מעט מאוד סופרים שמתמחים בכתיבת מדע בדיוני, וקשה למצוא ספרים שמדברים זה עם זה, משפיעים זה על זה ויוצרים כך מרקם תרבותי עשיר.

מדע בדיוני הוא ז'אנר מורכב לכתיבה. בכל סוגות הספרות הספקולטיבית, כלומר הסוגות הלא ריאליסטיות כמו פנטזיה, מדע בדיוני והיסטוריה חלופית, נדרשת היכולת לבנות עולם עקבי ולכיד, וכמובן לכתוב דמויות מעניינות ומערכות יחסים מפותחות. אבל המדע הבדיוני לא מסתפק בזה – הוא מחייב את העוסקים בו להתבסס על רעיון מדעי או חברתי ולפתח איתו והתקדמות ממנו לסיפור שלם, בלי להפר את העקרונות המדעיים הרלוונטיים לעולם. גם כשמוקד הספר הוא חברתי ולא מדעי, כמו ב"צד שמאל של החושך" של אורסולה לה גווין העוסק בחברה שבה המין והמגדר של אנשים אינם קבועים, עדיין נשמרת ההקפדה על רציונליות מדעית, בלי לגלוש לקסם ולהסברים פנטסטיים.

אלטנוילד. בבאזל הרצל לא ייסד את המדע הבדיוני העברי

סוגה נוכחת-נפקדת

המדע הבדיוני הישראלי אינו שונה מהבחינה הזאת. גם הוא צריך להתמודד עם החוקים הנוקשים והבלתי ניתנים לשינוי של המדע האמיתי או הבדיוני שמשמש בסיס לספר, ולבנות סיפור קוהרנטי ואחיד שלא יפר אותם. לא קשה למצוא דוגמאות ליצירות מקוריות שעושות את זה היטב, למשל "הידרומניה" (2008) של אסף גברון, המתרחש בישראל עתידנית אפוקליפטית הסובלת ממחסור קיצוני במים, או "2020" של חמוטל שבתאי (1997), שבו מגפה קטלנית פוגעת ביכולת ליצור יחסי קרבה.

הבעיה הגדולה של המדע הבדיוני הישראלי היא כמותית – פשוט אין הרבה ממנו. כשבוחנים את רשימות המועמדים לקטגוריית ספרות המקור של פרס גפן, שמחולק מדי שנה ליצירות הספרות הספקולטיבית הטובות ביותר שהתפרסמו בישראל בשנה זאת, מגלים כי חלק הארי של הכותרים שראו אור בארץ בשני העשורים האחרונים הם ספרי פנטזיה. יתר על כן, בתוך ספרי המדע הבדיוני עצמם בולטת מאוד נוכחותן של דיסטופיות פוליטיות, כמו "השלישי" של ישי שריד (2015) העוסק בדיקטטורה דתית בישראל של ימי בית שלישי, ושל יצירות אפוקליפטיות כמו "עיניים אדומות" של מגי אוצרי, המתאר מגפת זומבים.

בין הפנטזיה לבין סוגות "סוף העולם" נותר מעט מאוד מקום לצדדים היותר מדעיים של המדע הבדיוני. אחת הדוגמאות המעטות-מדי לכתיבה מדעית טובה במדע הבדיוני הישראלי של השנים האחרונות הוא הספר "ילדי בית הזכוכית" (2011) מאת יעל פורמן, שאף כותבת בשנים האחרונות טור קבוע על מגפות באתר מכון דוידסון. הספר, ששווק לילדים ולנוער, עוסק בהנדסה גנטית של יצורים תבוניים ומעלה באמצעותם שאלות נוקבות על זכויות בעלי החיים.

לצד ההיצע הדל של מדע בדיוני ישראלי בסוגת הרומן, יש שני תחומים שבהם ספרות המדע הבדיוני הישראלי פורחת. כפי שהדגים "ילדי בית הזכוכית", אחד מהם הוא ספרות הילדים והנוער. לעומת הנוקשות היחסית של עולם הרומנים למבוגרים, ספרות הילדים עודדה כמעט בכל התקופות דמיון פרוע ויכולת המצאה, ובעיקר נהנית תמיד מקהל נלהב ופתוח לרעיונות חדשים ומקוריים.

כבר ארבעים שנה ויותר בולט בספרות הילדים העברית ספר המדע הבדיוני של דבורה עומר "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" (1982), העוקב אחרי הרפתקאותיהם של הילדה חנה'לה והחייזר טוב הלב קרשינדו בחלל. הספר שופע תגליות מרתקות ורעיונות שנשענים בחלקם על בסיס מדעי, והוא נאמן למדי לעקרונות המסע בחלל.

דוגמה טובה למדע בדיוני ישראלי לילדים מהשנים האחרונות היא "קצה העולם" של ציפור פרומקין, משנת 2019, שמספר על חייזרים, ילדה סקרנית וסבתה ועל מסע מטורף. אחד הדברים המפתיעים בספר הוא שאף על פי שמדובר כביכול בסיפור אגדה, פרומקין שומרת בו אמונים לכללי סוגת המדע הבדיוני – היא מניחה עבור הקוראים בסיס מדעי יציב, שחלקו אמיתי וחלקו בדיוני, וקובעת למשל שבמציאות של הספר המסע בחלל אפשרי במצבים מסוימים ושחייזרים יכולים להיטמע בין בני האדם. בתוך הרקע הזה יש סיפור נוגע ללב שבמרכזו סבתא מתבודדת שמגדלת את הנכדה שלה כפי יכולתה, ומנסה לפשר בין עברה לבין ההווה המשתנה.

פתוחים יותר לדמיון: ספרות ילדים וסיפורים קצרים

קצרים ולעניין

התחום השני שבו ספרות המדע הבדיוני הישראלי פורחת הוא סוגת הסיפור הקצר, סצנת כותבי הסיפורת הספקולטיבית הקצרה בארץ משגשגת בשנים האחרונות, גם בכמות וגם באיכות ובגיוון, ורואים בה הרבה יותר עיסוק בנושאים אישיים יומיומיים ובמדע וטכנולוגיה לעומת ספרי המדע הבדיוני הארוכים.

סיפורים קצרים ישראלים התפרסמו במשך השנים בכמה וכמה במות שהתמחו במדע בדיוני ובסוגות הקרובות לו. הבמה המשמעותית הראשונה הייתה כתב העת "פנטסיה 2000", שאומנם התמקד בסיפורת מתורגמת אך פרסם גם עשרות סיפורי מקור בשש שנות קיומו, בין 1978 ל-1984. בדומה לרוב ספרי המקור מהתקופה ההיא, גם הסיפורים הקצרים היו ברובם מדע בדיוני קשה הממוקד ברעיונות מדעיים. בשנת 2020, כשמייסדי כתב העת העלו את תכניו לאינטרנט, הם חזרו לפרסם סיפורת קצרה, של כותבים ותיקים וחדשים גם יחד.

האינטרנט הוליד בשלהי שנות ה-90 דור כותבים חדש, תחילה בפורומים שהוקדשו למדע בדיוני ולפנטזיה ובהמשך בבמות מקוונות עם עריכה, שהעיקריות שבהן היו אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ומגזין הרשת הוותיק "בלי פאניקה", בעריכת רמי שלהבת (מכותבי כתבה זו). קהילת הכותבים שנוצרה ייסדה גם את כתב העת  המודפס "חלומות באספמיה", שפעל כמה שנים, והשנתון הספרותי "היה יהיה" שיוצא לאור בקביעות מאז 2009. קהילת חובבי הז'אנר יוזמת גם תחרויות כתיבה, פרויקט כתיבה שמתפרסם מדי שנה באתר כנס המדע הבדיוני "מאורות" ועוד.

קהילה חיה ודינמית

סיפורים קצרים הם שדה נוח לניסיונות ספרותיים ולספקולציות מדעיות וחברתיות. הם מאפשרים ליוצרות וליוצרים להיצמד לעיקרון מדעי יחיד ולהתוות את קווי המתאר של עולם דמיוני בנגיעות קלות, ולפיכך משמשים זירה מצוינת לפיתוח רעיונות ודיאלוג. הבמות הקבועות והאירועים שמקיימת קהילת חובבי הז'אנר לאורך השנה מעודדים הפריה הדדית בין הכותבות והכותבים. כך נולדים ומתפתחים כל העת רעיונות ומגמות חדשות, בקצב הרבה יותר מהיר ממה שיכול להתקיים בין כותבי רומנים.

אחת המגמות הבולטות בסיפורת המדע הבדיוני הקצרה בישראל היא צמיחת העיסוק בנושאים של זהות מינית ומגדרית, שמאתגרת הנחות קיימות ולפעמים אפילו את השפה עצמה. אם בתחילת שנות ה-2000 כמעט שלא נכתבו דמויות שאינן הטרו-נורמטיביות, בשנים האחרונות רואים קשת רחבה של דמויות נוספות, ושילוב של המגוון המיני והמגדרי עם העיסוק בחברות שמתקיימות בכוכבי לכת רחוקים.

עיסוק גובר והולך רואים גם ביחס לרצף האוטיסטי, ולחוויית ההורות לילד שנמצא על הרצף. למשל בסיפור "אורי" (2020), מאת נמרוד אייזנברג, אב מתמודד עם האבחון של בנו כאוטיסט. לחייהם פולש גיבור-על ישראלי מאוד, שעושה כמיטב יכולתו להפריע לשגרת החיים של המשפחה, עד שמתברר כי במעשיו הוא הצליח ליצור קשר מיוחד עם הילד, ואִפשר לו להתחיל לדבר. ואילו בסיפור "משקפיים" (2013) מציג עדו סוקולובסקי טיפול רפואי חדשני שמשפיע לטובה על ילד אוטיסט. בהמשך מתברר שהטיפול אומנם סייע לצדדים מסוימים של הקשיים ההתנהגותיים, אולם הרס דברים אחרים, והאב נדרש למצוא דרך לפשר בין האפשרויות הפתוחות בפניו.

כריכות "היה יהיה". תכנים קשים ומורכבים

כותבי הסיפורים לא מהססים להתמודד עם תכנים קשים ומורכבים, תוך שימוש יצירתי ברעיונות מדעיים או טכנולוגיים לעיסוק בדברים שמעסיקים אותנו כבני אדם. ב"בן כלאיים" (2015), למשל, נמרוד אייזנברג עסק בבריונות דרך סיפור על ההתעללות שחווה ילד שהוריו חייזרים, בבית ספר שאמור להיות מכיל ומקבל; ב"עוגה בחושה וחצי מנה מורפיום" (2018), הילה בניוביץ'-הופמן מתארת ניסוי שבו אסירים רשאים לקבל כאב של אחרים כתנאי לקיצור עונשם, ומשתמשת בטכנולוגיה החדשה לדיון מעמיק במוסר; וב"לוטה" (2013), שנכתב כחלק ממחזור סיפורים בהשראת שירי יונה וולך, משתמשת הסופרת שחר אור בגלולת "אמפתיון", שקושרת בין אנשים, לדיון במוסר ובגבולות הרגש והמשיכה המינית.

קלות הפרסום מאפשרת ליוצרות וליוצרים גם להגיב במהירות לאירועים עכשוויים ולהלכי רוח משתנים. כך, בעיצומה של מגפת הקורונה יכלה יעל פורמן להתריס בסיפורה "שבבים" (2020) נגד תורות הקונספירציה שהציפו את ישראל והעולם כולו; קרן לנדסמן (החתומה על כתבה זו) כתבה בראשית 2017 סיפור מחווה לזמר דיוויד בואי, שהלך לעולמו זמן קצר קודם לכן; ואודליה גולדמן כתבה על משבר האקלים בסיפורה "גאות ושפל" (2019).

מקומו של המדע

כשסוגת המדע הבדיוני נולדה בארצות הברית בשנות ה-40 של המאה הקודמת, המדע תפס מקום מרכזי בחלק הארי של הסיפורים שנכתבו אז. בהמשך גבולות הסוגה התרחבו גם לנושאים סוציולוגיים וחברתיים, ובמקביל התרבו הספרים והסיפורים שבהם העתיד הוא רק תפאורה והמדע והטכנולוגיה ממלאים תפקיד שולי בלבד בסיפור.

ישראל אינה שונה מהבחינה הזאת, וגם כאן מתפרסמים סיפורים רבים שהבסיס המדעי שלהם קלוש, והטכנולוגיה משמשת בעיקר כרקע לעלילה עתידנית סוחפת. לצידם קיימים סיפורים רבים שנשענים היטב על עקרונות מדעיים איתנים. חישבו למשל על התסבוכת העלילתית שיכולה לחולל המצאה מדעית פשוטה – מכשיר שמבחין בין בשר לאוכל צמחוני – במפגש עם חייזרים צמחיים (צמחוקר, 2002); וב"נוכחים נפקדים" (2002), טכנולוגיה הולוגרמית מאפשרת לקרובי משפחה להשתתף בהלוויית אדם אהוב שגר הרחק הרחק מהם. במידה מסוימת מחברת הסיפור, ורד טוכטרמן, אף חזתה כאן את ההלוויות ואירועי הזיכרון שנערכו ב"זום", בתקופת סגרי הקורונה, כמעט עשרים שנה אחרי כתיבתו. 

המדע הבדיוני הישראלי הקצר, ובמידה מסוימת גם הארוך, מספק אם כן מענה לשאלות בוערות, לצד עיסוק מעניין ברעיונות מדעיים וטכנולוגיים. ימים יגידו אם הפריחה הנוכחית בסצנת הסיפורים הקצרים תתרחב בעתיד גם לפריחה דומה בשוק הרומנים. מי יודע? אולי בימים אלה ממש נכתב בטירה ציורית על שפת הכנרת הרומן המכונן שיזניק את תחום ספרי המדע הבדיוני העברי לשיאים חדשים ומפתיעים.