ברוב סרטי המדע הבדיוני, גוף האדם דומה לבלון אשר תכף יציאתו אל החלל הפתוח, מתפוצץ בקרנבל של דם, קרביים ואלפי חתיכות עור.
האמת, לשמחתנו, (או צערנו, תלוי בנקודת מבט) משעממת הרבה יותר. מהמידע שיש בידנו, החל מניסויים בבעלי חיים, ניסויים מבוקרים בבני אדם ותאונות, אנו יכולים לתת הערכה די טובה מה קורה לגוף האדם אשר יקלע למצב ביש זה.

הניסויים המוקדמים ביותר בנושא החלו בשנות ה-60. נאס"א הייתה תחת לחץ ממשלתי רב לשגר בני אדם למקומות מאגרים יותר ומרוחקים יותר (ששיאה ב-'69 עם הנחיתה על הירח). על מנת למקסם את הבטיחות של האסטרונאוטים שלה, הקימה נאס"א על גבי הרים תאי תת-לחץ על מנת להתקרב לתנאי הואקום של החלל החיצון. מתנדבים שהו בתאים אלו עד להופעת נזק ובעלי חיים הושארו שם, לעיתים עד מותם. לא כל הניסויים היו מתוכננים: במספר מקרים טכנאים נקלעו לואקום קיצוני למספר שניות עד דקות ויצאו מכך עם פציעות בינוניות, חוסר הכרה וסבלו מחוסר חמצן.

ב-1971, קפסולת חלל סובייטית הייתה בדרכה חזרה אל כדור הארץ. עקב תקלה, היא נפתחה בעודה בחלל החיצון. שלושת הקוסמונאוטים (קוסמונאוט - הכינוי הסובייטי לאסטרונאוט) שבה איבדו את הכרתם תוך כ-30-60 שניות עקב איבוד האוויר ומתו דקות לאחר מכן. עם נחיתתם, הם עדיין היו ישובים במקומותיהם ללא נזק מאסיבי לגופם.


קפסולת סיוז סובייטית, מהסוג בו הקוסמונאוטים השתמשו באסון של 1971

עם כל המידע הזה ברשותנו, מדענים כיום יכולים לתת הערכה מקפת בנוגע לנזקים הנגרמים לגוף האדם עם החשיפה לואקום. על פני כדור הארץ, הלחץ האוויר בגופינו דומה ללחץ האוויר בסביבה כ-1 אטמוספרה. עם החשיפה של גוף האדם לואקום, יחל אויר וגזים לצאת החוצה במהירות, עקב תופעת השוואת הלחצים, ועקב תופעת רתיחה של מים כאשר הלחץ יורד (גם בטמפרטורת החדר). האוויר והגזים יצאו דרך הנקבים והאיזורים הלחים בגופו של האדם: פה, אף, אוזניים, עיניים, אברי המין ופי הטבעת. בנוסף ללא אויר, האדם הממוצע יחווה בשניות הראשונות פגיעה ביכולת התנועה ושיקול דעת. שניות לאחר מכן הוא יאבד את הכרתו, יחווה התכווצויות ותחל ירידה מתמדת בטמפרטורה של גופו עקב התאדות האוויר והמים מגופו. בשלב זה (כ- 30-90 שניות מתחילת התהליך) המצב עדיין הפיך, הלב עדיין פועל והמוח עדיין לא סבל פגיעה אנושה. במידה ויוחזר האסטרונאוט לסביבה בעלת לחץ סטנדרטי וחמצן, ישנו סיכוי טוב שהוא יוכל להחלים מהטראומה הגופנית ממנה סבל.

אבל מה אם הוא לא יוחזר?
ובכן, פה מתחילה הבעיה הרצינית לאסטרונאוט. ללא עזרה, הלחץ הנמוך בחוץ יגרום ללחץ הדם לרדת באופן משמעותי, הדם יתחיל לבעבע ופעולת הלב תיפסק.

אבל אם נוסיף לאסטרונאוט בלוני אויר?
אמנם זה ייתן לריאות עוד זמן, חמצן ולחץ, אבל האוויר פשוט יצא מכל שאר הנקבים בגוף והתוצאה הסופית תהיה זהה.

אז זה אבוד?
לבני אדם ללא חליפה – כרגע כן. עם זאת, קיים בטבע מערכת אורגניזמים רב-תאיים אחת אשר מינים בה הצליחו לשרוד בחלל ללא הגנה באופן מוכח. אורגניזמים מופלאים אלו נקראים "דובוני מים" או "טרדיגרה" (Tardigrades). ב-2007, נחשפו אורגניזמים אלו לחלל החיצון במשך 10 ימים תמימים ורובם שרדו.



דובוני מים

מאת: שלומי דגן
המחלקה לכימיה ביולוגית
מכון ויצמן

הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.

5 תגובות

  • נחמן

    אומרים שבתוך החללית לא צריך

    אומרים שבתוך החללית לא צריך חליפצ חלל ע"מ לשרוד, אם כן איך מתבצעת כניסה ויציאה מהחללית הרי כשיפתח פתח בחללית, האוויר שאגור יתאדה אז כיצד אפשר להוריד את החליפה בתנאי שכתבתי? תודה מראש.

  • תום

    תא השוואת לחצים. כמו בצוללת....

    ביציאה מהחללית יד תא לחץ בכל כתי דלתות אטומות, אחת מתחברת לחללית והשניה פתח יציאה. האסטרונאוט פותח את הדלת מהחללית. כיוון שהדלת השניה סגורה, לא יוצא אוויר החוצה. הוא נכנס לתא וסוגר את הדלת לחללית, והאוויר השאב מהתא לתוך החללית. עכשיו הוא בוואקום. ובשלב הבא הוא פותח את הדלת החיצונית ויוצא מהחללית. בכניסה אותו דבר אבל הפוך. נכנס לתא, סוגר דלת חיצונית, פותח דלת פנימית לחללית ונכנס פנימה...

  • eitan klein א...

  • עופר

    מהכיוון ההפוך:

    האם חליפת החלל מסוגלת להגן על האסטרונאוט גם מפני לחץ אטמוספרי הגבוה בהרבה מזה שעל פני כדה"א, כנו בנוגה למשל? בתודה מראש!

  • מאיר ברק

    תשובה

    בהחלט רק שכאן המטרה תהייה הפוכה ולכן המבנה חייב להיות שונה. סביר להניח שיהיה מדובר ב"שלד חיצוני" שיפעיל האסטרונאוט + מעטה שיגן עליו מהסביבה.