עידן האנטיביוטיקה החל בשנת 1928 כאשר אלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין; בהמשך הוא אף זכה בפרס נובל על גילוי זה.
ההערכות מדברות על כך שמיליונים מתוך 20 מליון ההרוגים במלחמת העולם הראשונה היו יכולים להינצל עם הפניצילין היה מתגלה עשור קודם.
בתחילה הייתה תחושה שהאנטיביוטיקה היא מין תרופת פלאים הנלחמת בזיהומים ומנצחת ללא פגיעה באדם ולכן נעשה בה שימוש נרחב וללא כל מחשבה. מהר מאוד התגלה שאין הדבר כך.
אנטיביוטיקות מסוימות התגלו כבעלות תופעות לוואי במינונים גבוהים, לאחרות היו תופעות לוואי בשימוש לטווח ארוך ולאחרות שאריתיות גבוה ברקמות ביולוגיות.
אך הרבה לפני כל אלה התגלה שהחיידקים לא ישבו בחיבוק ידיים והחלו לפתח עמידות לאנטיביוטיקות שונות במינונים הולכים ועולים.
אם נדייק הרי שלא החיידקים פתחו עמידות אלא הברירה הטבעית הייתה אחראית לכך שכל פעם שהשתמשו באנטיביוטיקה שרדו החיידקים העמידים ונוצר דור חדש עמיד מקודמו וחוזר חלילה.
בדיקת עמידות חיידקים לאנטיביוטיקה (תמונה נלקחה מויקיפדיה)
במהלך כל השנים הללו נעשו ניסיונות שונים כדי להתמודד עם זיהומים חיידקיים בדרכים נוספות.
אחת הדרכים היותר מוכרות היא השימוש בבקטריופאג'ים.
בקטריופאג' (Bacteriophage) הנו וירוס התוקף חיידק, מתרבה בתוכו ואז פורץ החוצה תוך כדי הרס תא המאכסן. הבקטריופאג'ים התגלו בשלהי המאה ה 19 אך זוהו רק לקראת 1917.
תיאור סכמתי של בקטריופג' (תמונה נלקחה מויקיפדיה)
בתחילת המאה ה 20 היו קיימים טיפולים בזיהומים חיידקיים ע"י בקטריופאג'ים אך מייד עם המצאת האנטיביוטיקה התחום נזנח במערב. במדינות מסוימות בגוש המזרחי (ברית המועצות לשעבר) המשיכו לפתח את הנושא והיום יש מרפאות המשתמשות בשיטות אלו כדי להילחם בזיהומים העמידים לאנטיביוטיקה.
דרך נוספת אפשרית לטיפול בזיהומים חיידקיים עמידים לאנטיביוטיקה היא שימוש בחיידקים טורפים אשר התגלו בערך במחצית המאה ה 20. חיידקים טורפים הם קטנים יחסית ונמשכים לעבר הטרף שלהם בכמוטקסיס (מעין חוש "ריח" בו החיידק עוקב אחר שובל של מולקולות בריכוז הולך ועולה עד הגעתו לתא המקור המפריש). החיידק חודר לתא מאכסן ורק שם הוא יכול להתרבות. כאשר צאצאיו יוצאים הם משמידים את התא המאכסן.
ישנו סיפור מעניין נוסף על טיפול במחלה חיידקית באמצעים "לא קונבנציונאליים" (כלומר לא ע"י אנטיביוטיקה).
מחלת העגבת נגרמת ע"י חיידק בשם טרופונמה (Treponema pallidum), זוהי מחלה שיכולה להסתבך ולהוביל למוות.
במשך שנים רבות הדרך לטפל בה הייתה במתן כספית. הכספית הייתה יעילה מאוד אך פעמים רבות גם הרגה את המטופל.
בתחילת המאה ה 20 רופא בשם יוליוס פון וגנר יוארג (von Wagner-Jaurgg) הגה דרך נוספת. הוא הדביק חולי עגבת במלריה (שהייתה בת טיפול). המלריה גרמה לחיסול טפילי העגבת (מחלה שלא הייתה בת טיפול) ואז הוא טיפל במלריה והחולה הבריא מ-2 המחלות. על גילוי זה הוא קיבל פרס נובל לרפואה ב 1927.
לאחר גילוי הפנצילין שנמצא יעיל מאוד לטיפול בעגבת (עד ימנו אנו) הטיפול הנ"ל הופסק.
מאת: ד"ר מאיר ברק
המחלקה לביולוגיה מבנית
מכון וייצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
