רק אחוז אחד מכל המים הזמינים בעולם הוא מי שתייה מתוקים וזמינים. כמעט כל השאר מלוח. איך זה יכול להיות – ומאין מגיע כל המלח הזה?

די להציץ בתמונת לווין של כדור הארץ כדי להבין שיש המון מים בכוכב הלכת שלנו. גווני כחול משתלטים על התמונה, משום שמים מכסים כ-71 אחוז משטח העולם. מעודד לדעת שמצרך חיוני כל כך נמצא בשפע כזה, שכן ככל הידוע לנו אין חיים ללא מים.

כמויות המים הופכות הרבה פחות מרשימות כשלוקחים בחשבון שרק שלושה אחוזים מהם הם מים מתוקים. מתוך המים האלה, כשני אחוזים קפואים בקרחונים ונשאר רק אחוז אחד של מים נוזלים שזמינים לשימושנו בנהרות, באגמים ובמאגרי מי תהום. כל השאר, 97 אחוז מהמים בכדור הארץ, הם מים מלוחים.

מלח הוא מושג בכימיה שמתאר תרכובות מסוג ספציפי – אלה שיוצרות גביש מוצק שנבנה על ידי קשרים שנוצרים בין אטומים בעלי מטען חיובי (יונים חיוביים) לאטומים עם מטען שלילי (יונים שליליים). אחד החומרים הללו הוא נתרן כלורי, שמוכר יותר בשם " מלח בישול". הוא מתמוסס במים ליוני כלור ויוני נתרן, שחוש הטעם שלנו מזהה כטעם מלוח.

במי ים יש בממוצע כ-35 גרם מלח בכל ליטר מים. מהם כ-90 אחוז יוני נתרן וכלור. הכמות הזאת גבוהה ומלוחה מאוד. לפי הערכה פופולרית גסה, אם נפזר את המלח שבאוקיינוסים על פני כל כדור הארץ, השכבה הלבנה שתיווצר תתנשא לגובה של בניין בן 40 קומות.

מאין בא המלח?

טיפות גשם מניעות את התהליך העיקרי שממליח את הים. הטיפות נוטות להיות חומציות מעט, בגלל הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספרה שמתמוסס בהן. כשמי הגשם פוגשים בסלעים ובקרקעות הם ממיסים אותם אט-אט ליונים שנשארים במים וזורמים בנהרות ובנחלים עד לאוקיינוסים.

לכאורה נדמה שמשהו פה לא הגיוני, אנחנו יודעים שמי הנהרות מתוקים. איך הם הופכים מלוחים כשהם מגיעים לאוקיינוס? התשובה היא שמי הנהרות אכן מתוקים וריכוז היונים בהם נמוך מאוד, פי 220 מתחת לריכוז במי הים. אבל כשהמים מגיעים לאוקיינוס, עבור היונים מדובר בתחנה האחרונה והם נשארים שם. לעומת זאת, מחזור המים ממשיך הלאה – השמש מאדה חלק מהמים, מעלה אותם לעננים עד שהם יורדים מחדש לקרקע כמי גשם, זורמים בנהרות למקווי המים הגדולים וחוזר חלילה. כשכמות היונים נשארת זהה אך כמות המים פוחתת, מים מתוקים הופכים מלוחים.

עם הנתרן והכלור במלח הבישול, גם יונים של מגנזיום, סידן, אשלגן וגופרית עושים את דרכם לאוקיינוסים, כך שבסך הכול נוספים בכל שנה כארבעה מיליארדי טונות מלח לימים ולאוקיינוסים. עם זאת, ריכוז המלח במי הים נשאר פחות או יותר קבוע בגלל תהליכים שבהם היונים משמשים בסיס ליצירת חומרים מוצקים ששוקעים בסופו של דבר לקרקעית הים.

אחד התהליכים העיקריים הללו הוא בניית שלד של יצורים ימיים, כמו צדפות ואלמוגים. היצורים האלה יודעים להשתמש ביוני הסידן במים ובפחמן דו חמצני שמומס בהם כדי לבנות שלד קשיח של סידן פחמתי.

השפע האדיר של המים המלוחים בעולם עומד בניגוד אכזרי למצוקת המים המתוקים במקומות רבים. הביקוש למי שתייה והשקיה גובר יחד עם הגידול באוכלוסיית העולם, וגם ההתחממות הגלובלית אינה מקלה על הפתרון. עם כמויות המים המלוחים בכדור הארץ נדמה שהתפלת מי ים היא הפעולה המתבקשת. מדובר באפשרות מבטיחה, שלמרות חסרונותיה יכולה לספק מי שתייה ולאפשר קיום אנושי גם באזורים היבשים של העולם.

0 תגובות