אנחנו יודעים לבודד גירויים חשובים מתוך ההמולה, להתעלם מאחרים ואפילו מתאימים את הזיכרונות שלנו לעמדותינו הנוכחיות

המושג "שמיעה סלקטיבית" מתאר מצב שבו אנשים שומעים את מה שהם רוצים לשמוע. אולי נשמע קצת מופרך לדמיין שיש מנגנונים במוח שמאפשרים לנו לשמוע את מה שנוח לנו ולסנן את השאר, אבל המציאות לא מאוד רחוקה מכך. לא פעם אנחנו באמת שומעים רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע, או שלפחות כך נדמה לנו.

אזעקה באישון לילה

אמצע הלילה, את מתעוררת מצליל צורם שמסרב להרפות: חתול קפץ על מכסה המנוע של מכונית מתחת לבית, ועכשיו אין מנוחה לאוזניך. בהתחלה זה נורא, אבל לאט לאט את מפסיקה לשים לב לרעש וחוזרת לישון בקלות יחסית. איך זה קורה?

לתופעה הזאת קוראים התרגלות, או הביטואציה. במוח, שמעדיף לא לבזבז אנרגיות מיותרות, יש מנגנונים שמטרתם לצמצם את כמות הקשב שאנחנו מקדישים לגירויים שחוזרים על עצמם ולא מכילים מידע חדש. כשמופיע גירוי כזה, העברת המידע בין תאי העצב משתנה כדי להתאים את תגובתנו לסביבה.

כשגירוי חוזר על עצמו שוב ושוב בלי להוסיף מידע חשוב, דפוסי הפעילות של תאי העצב משתנים. זה קורה באמצעות הפחתה בשחרור של מוליכים עצביים, החומרים הכימיים שמופרשים מתאי העצב כשהם פעילים, ומעבירים מידע לתאים הבאים בתור. תאי החישה, שהם תחנת הממסר הראשונה בעיבוד הגירוי, אמנם ממשיכים להגיב אליו, אך האות שהם מעבירים לתאים הבאים נחלש בהדרגה כתוצאה מהצמצום בשחרור המוליכים העצביים. כתוצאה מכך התגובה שלנו – וגם המודעות – לגירויים הללו פוחתת.

לצערן של מי ששנתן קלה, גם יצרניות האזעקות לרכב מודעות לכך. חדות האבחנה ביניכן שמו לב שבעשור האחרון חלו שינויים באופי האזעקות – הן כבר לא כוללות קטע קצר שחוזר על עצמו, אלא משתנות כל כמה שניות. ניחשתן נכון – כדי שלא נתרגל אליהן ונפסיק להבחין בהן.

מסיבת הקשבה

לפני כמה עשורים תיארו פסיכולוגים את התופעה שמאפשרת לנו לנהל שיחה עם אדם או קבוצה קטנה של אנשים אפילו בסביבה רועשת ומלאת הסחות דעת. הם קראו לה אפקט מסיבת הקוקטייל.

המחקרים בנושא החלו בשנות ה-50, על רקע בעיות שחוו פקחי טיסה במהלך מילוי תפקידם. הפקחים ישבו במגדל הבקרה, והאזינו באמצעות רמקול בודד לתשדורות שהתקבלו מטייסים רבים. ההפרדה בין הקולות השונים שנשמעו באותו ערוץ הייתה קשה במיוחד, ובעקבותיה החלו פסיכולוגים לחקור את התופעה. הם גילו שכאשר המסרים מגיעים מכיוונים שונים, נאמרים על ידי אנשים שונים, ממין שונה, ואפילו עם מבטא שונה, קל יותר להבחין ביניהם, ולכן גם קל יותר להתמקד במסר מסוים ולהתעלם מכל האחרים.

במהלך הניסויים ביקשו מנבדקים שהרכיבו אוזניות להתמקד בקול שהגיע רק לאוזן אחת שלהם ולחזור על המסרים כדי לוודא שהם אכן קשובים. התגלה שכאשר השמיעו באוזן השנייה של הנבדקים תוכן משמעותי – למשל שם הנבדק או מילים טעונות כמו קללות – הם הבחינו במסרים הללו, על חשבון הקשב שהתבקשו להקדיש לצד השני.

מודלים שונים ניסו להסביר את התופעה – למשל הוצע שלמילים מסוימות, כמו השם שלנו, יש סף הפעלה נמוך מאוד, כך שגם אם הן נאמרות מרחוק ובקושי נשמעות, זה מספיק כדי לעורר תגובה, או לפחות מודעות אליהן. עד כה ידוע מעט מאוד על המנגנונים המוחיים שעומדים מאחורי התופעה, אך מחקרים מסוימים מעלים את האפשרות שהסיפור מתחיל בתאי עצב במוח שהתמחו בהבחנה בין גירויים.

שומעים הכל, זוכרים מה שרוצים

כבני אדם אנו נוטים להעדיף מידע שמאשר אמונות קודמות שלנו, לזכור אותו טוב יותר, להיזכר בו בקלות ולפרש מצבים ומידע באופן שיתמוך בדעתנו. ומידע סותר? אליו אנחנו לא שמים לב, ואם כבר הבחנו בו אנחנו נוטים לשכוח ממנו במהירות, זה כאילו לא שמענו אותו מעולם. התופעה הזו נקראת הטיית האישור, ומחקרים בנושא אכן ממחישים עד כמה חזק כוחן של חשיפות חוזרות לאותן דעות, אפילו בגיבוש דעה פוליטית.

התופעה מתחילה כבר בשלב החיפוש אחר מידע, ומחקרים מראים שאפילו ניסוח שאלה עלול להשפיע על התשובה שנקבל. בהמשך, גם כשמציגים לאנשים ראיות שסותרות את דעותיהם הקודמות ואמונותיהם, הם נוטים לנסות לעצב אותן מחדש באופן שיתאים לתפיסתם המקורית, ופוטרים את הראיות שלא ניתן לסובב כלא אמינות או לא משכנעות.

למעשה, אפילו הזיכרון של מידע שנוגע אלינו ישירות סובל מאותה ההטיה מדאיגה: דעותינו הנוכחיות עלולות להשפיע אפילו על מה שאנחנו חושבים שאמרנו והרגשנו בעבר, כך שאנחנו משכתבים את העבר כדי שיתאים לדעותינו הנוכחיות.

אז כן, לפעמים השמיעה שלנו סלקטיבית באופן חד-משמעי ומבוסס מנגנונים מוחיים – אבל זה תקף בעיקר לגירויים מאוד מסוימים, בתבנית שחוזרת על עצמה. במקרים כאלה המוח ממעט לעבד את המידע הקולי מהסביבה. במקרים אחרים אנחנו מצליחות להתעלם מרעשי רקע כדי להתרכז במה שחשוב, אבל תמיד משאירות פתח לגירויים קריטיים שעדיין יכולים לחדור את חומת המגן הקשבית שיצרנו – כמו השם שלנו או מילים שמאותתות על סכנה קרבה ("אש!"). ולבסוף, התופעה שכנראה מסבירה באופן הטוב ביותר את הביטוי "שמיעה סלקטיבית", היא הטיית האישור, שמשלבת רמות מסוימות של שיבוש בקשב, בפרשנות ובזיכרון של מידע שפחות מתחשק למאזין לשמוע.

0 תגובות