שומרים על צלם אנוש: מדענים בצל השואה

הפיזיקאית שלא איבדה את אנושיותה
בשנת 1926, כשהייתה בת 48, מונתה ליזֶה מייטנר (Meitner) לפרופסור באוניברסיטת ברלין, והייתה לאשה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה שזכתה לתואר פרופסור לפיזיקה.

היא נולדה ב-1878 למשפחה יהודית בווינה, למדה פיזיקה באוניברסיטה המקומית, וב-1905 קיבלה תואר דוקטור על מחקריה בתחום הולכת חום. לאשה עם דוקטורט בפיזיקה לא היו אפשרויות תעסוקה רבות באוסטריה של ראשית המאה ה-20, והיא שמה פעמיה לאוניברסיטת ברלין, שהייתה אז אחד ממוקדי המחקר החשובים בעולם בתחום הפיזיקה.

לאחר תקופה כעוזרת מחקר של הפיזיקאי הנודע מקס פלאנק (Planck), מצאה עבודה כשותפתו של אוטו האן (Hahn) במכון "קייזר וילהלם". היא הובילה מחקרים חשובים, בודדה יחד עם האן יסוד חדש – פרואקטיניום – ופרסמה עמו מחקרים על הקרינה הנפלטת מאטומים רדיואקטיביים. אף על פי כן, איש לא חשב שיש לשלם לה שכר על עבודתה – אחרי הכול היא אשה. רק בגיל 35 קיבלה משרה בשכר במכון.

מייטנר השאירה מאחור לא רק את ארץ הולדתה, אלא גם את דתה, והתנצרה בגיל 30. זה לא עניין את הנאצים, שעלו לשלטון ב-1933, ומצבה של מייטנר החמיר עוד יותר לאחר סיפוח ארץ מולדתה לרייך השלישי ב-1938. האזרחות האוסטרית לא הגנה עליה, והיא הייתה יהודייה גרמנייה מבחינת חוקי הגזע. אוטו האן, שהיה שותפה לעבודה במשך שלושה עשורים, מיהר להודיע לה שלא תוכל להמשיך לעבוד במכון.

מייטנר חיפשה דרך להימלט מגרמניה, ובסופו של דבר הצליחה לצאת להולנד. משם, בעזרתו של הפיזיקאי הדני הנודע נילס בוהר (Bohr), המשיכה לשבדיה וקיבלה משרת חוקרת זוטרה בסטוקהולם.

מדענית פורצת דרך שנאלצה לברוח מגרמניה. מייטנר | צילום מוויקיפדיה

מתנת חג מולד
כשנאלצה לעזוב את גרמניה הייתה מייטנר בעיצומה של סדרת ניסויים שערכה עם האן. הם הפציצו בניטרונים גרעינים של יסודות כבדים, בעקבות מחקרים של קבוצות אחרות שהעלו סברה כי אפשר ליצור כך יסודות חדשים. האן המשיך בניסויים בלעדיה וגילה שבעקבות ההפצצה בניטרונים, הפכו חלק מאטומי האורניום לאטומי בריום, יסוד בעל גרעין קטן הרבה יותר. האן המופתע לא ידע כיצד לפרש את הממצאים, ושלח אותם למייטנר בשבדיה.

מייטנר ניסתה לפענח את הנתונים בחג המולד של 1938, בצוותא עם בן אחותה, הפיזיקאי הגרמני אוטו פריש (Frisch), שבא לבקרה בשבדיה לכבוד החג. הם הבינו עד מהרה שהגרעין של יסוד כבד כמו אורניום אינו יציב, ואפילו אירוע קטן כמו פגיעת ניטרון עלול לערער אותו סופית ולגרום לו להתפרק לשני גרעינים קטנים יותר. האחיין ודודתו עשו את החישובים, השלימו את התמונה וגילו את תהליך הביקוע הגרעיני.

השמועה על הגילוי פשטה בקרב הפיזיקאים כאש בשדה קוצים. מאמר המחקר של מייטנר ופריש פורסם בפברואר 1939, אבל האן הקדים אותם ופרסם את הממצאים כבר בינואר. בשל המצב הפוליטי בגרמניה, הוא לא ציין את מייטנר בין המחברים, על אף תרומתה העצומה למחקר.

הצרות של מייטנר עם הנאצים לא הסתיימו עם בריחתה מגרמניה. באפריל 1940 היא שהתה בקופנהגן, בדיוק בעת הפלישה הגרמנית לדנמרק. הממשלה הדנית דרשה הגנה על היהודים במדינה תמורת שיתוף פעולה עם הכיבוש, ומייטנר הצליחה לשוב לשבדיה בשלום.

הגילוי פורץ הדרך של מייטנר ועמיתיה הוביל עד מהרה להבנה, כי האנרגיה הרבה המשתחררת בביקוע הגרעין תאפשר שימוש בחומרים כאלה לפיתוח פצצות אדירות יותר מכל חומר נפץ מוכר. העובדה שהידע הזה היה גם ברשות הגרמנים דחפה את מדינות המערב לפתח במהירות פצצה גרעינית ואף לעשות בה שימוש עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה.

ב-1944 הכריזה ועדת פרס נובל על הענקת הפרס בכימיה לאוטו האן לבדו, על ביקוע האטום – החלטה שלדעת רבים קיפחה את מייטנר, שהייתה זכאית לפרס לא פחות ממנו. לאחר המלחמה התבררה יותר ויותר תרומתה העצומה לחקר הגרעין והיא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס מקס פלנק, ולמרבה האירוניה גם בפרס על שם אוטו האן.

מייטנר לא שבה לגרמניה לאחר המלחמה. היא קיבלה אזרחות שבדית, ועם פרישתה לגמלאות ב-1960 עברה לבריטניה, שם הלכה לעולמה באוקטובר 1968, שבועות אחדים לפני יום הולדתה ה-90. אחיה חקק על מצבתה את השורה "הפיזיקאית שלא איבדה את אנושיותה".

גם אחרי מותה זכתה מייטנר לכבוד ולהוקרה. בתי ספר ורחובות רבים באוסטריה ובגרמניה קרויים על שמה, וכך גם אסטרואיד ומכתשים על הירח ועל כוכב הלכת נוגה. החברה האירופית לפיזיקה מעניקה בכל שנה פרס יוקרתי על שמה, וב-1997 זכתה מייטנר לכבוד הגדול ביותר למדענים. היסוד הכימי שמספרו 109 נקרא על שמה: מייטנריום.

אף על פי שקופחה במשך שנים בשל היותה אשה, ואחר כך נרדפה בשל מוצאה היהודי, נמנתה מייטנר בלי ספק עם המדענים החשובים ביותר במאה ה-20. אפשר רק לדמיין אילו פסגות מדעיות הייתה כובשת אלמלא שינתה המלחמה את מסלול חייה.

הכימאי והאדם
פרימו מיקלה לוי (Levi) נולד בטורינו שבאיטליה ב-1919. כנער סבל לא אחת מהתעללות של חבריו לכיתה, משום שהיה היהודי היחיד בה. הוא גם נאלץ להצטרף לתנועת הנוער הפשיסטית, כפי שנדרשו כל התלמידים באיטליה. בסיום התיכון התחיל ללמוד כימיה באוניברסיטת טורינו, על אף הקשיים שנערמו בדרכו בשל חוקי הגזע שהחילה ממשלת איטליה. הוא הצליח לסיים את הלימודים ב-1941, אך בשל חוקי הגזע נמנעה ממנו עבודה במקצוע שלמד.

בסוף 1943 הצטרף לוי לפרטיזנים שביקשו לשחרר את צפון איטליה מהשלטון הגרמני. כעבור זמן קצר נעצר עם חבריו בידי מיליציות פשיסטיות. כשגילו שוביו שהוא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי בצפון איטליה. בתחילת 1944 הועברו אסירי פוסולי לאושוויץ.

לוי הצליח לשרוד במחנה המוות בזכות השכלתו. הוא ידע מעט גרמנית מלימודי הכימיה ושילם בלחם תמורת שיעורי גרמנית כדי לשפר את סיכויי הישרדותו. בסוף 1944 הצליח להשיג עבודה במעבדה לייצור גומי סינתטי במחנה, והדבר הציל אותו מעבודה בחוץ בחורף הפולני הקפוא.

בינואר 1945 חלה לוי למזלו במחלת השנית, ואושפז בבית החולים של המחנה. כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ פונו האסירים בצעדת המוות, אך החולים נשארו מאחור, וכך ניצל לוי. הוא נלקח למחנה של אסירים משוחררים בברית המועצות, ורק באוקטובר 1945 הצליח לחזור לטורינו בתום מסע רב-תלאות דרך מדינות רבות במזרח אירופה.

לאחר שובו לאיטליה חזר לוי לעסוק בתחום הכימיה. הוא התחיל לעבוד במפעל צבעים בטורינו, ובהמשך מונה למנהלו. בד בבד, התחיל לכתוב את זיכרונותיו. ב-1947 ראה אור ספרו "הזהו אדם", המספר על ימיו באושוויץ. זה היה אחד הספרים הראשונים על השואה, והוא לא זכה להצלחה רבה. אך כעבור כמה שנים ראה הספר אור בהוצאה מחודשת, והפעם זכה לתפוצה רחבה, תורגם לשפות רבות וזכה להכרה כאחד הספרים החשובים בספרות העולמית.

לוי כתב עוד כמה ספרים, וברבים מהם הוא מתאר את עולמו של הכימאי ואת אופייה של העבודה המדעית. הנודע מבין הספרים האלה הוא "הטבלה המחזורית", שבו מתאר לוי כל תקופה בחייו על פי היסודות הכימיים המתאימים לה. "אני כותב משום שאני כימאי," הסביר פעם בריאיון. "הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. [...] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח".

באפריל 1987 נפל פרימו לוי אל מותו מהקומה השלישית בבניין מגוריו. עד היום לא ברור אם הייתה זו תאונה או התאבדות, והשאלה ממשיכה להעסיק חוקרים רבים. הסופר ניצול השואה אלי ויזל אמר: "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר." לבקשת לוי נחקק על מצבתו המספר 174517 – מספר האסיר שהוטבע על זרועו באושוויץ.

מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר. פרימו לוי | צילום מוויקיפדיה

רופאה עם ביצים
כמו פרימו לוי, גם ריטה לוי-מונטלצ'יני (Levi-Montalcini) נולדה בטורינו, ב-1909. אביה, שהיה מהנדס ואיש עסקים, ציפה שבתו תממש את ייעודה הטבעי להיות רעיה ואם. אך לריטה הצעירה היו תכניות אחרות. היא התגברה על התנגדותו, למדה רפואה וסיימה בהצטיינות.

לוי-מונטלצ'יני התעניינה יותר במחקר הרפואי מאשר בעבודה הקלינית, ולאחר לימודיה עבדה במחקר באוניברסיטה. היא נאלצה לעזוב את העבודה בשל חוקי הגזע הפשיסטיים, ועברה לאוניברסיטת בריסל. משם נאלצה להימלט עם הפלישה הנאצית במאי 1940. היא שבה לטורינו, ומכיוון שלא יכלה לעבוד במוסד מסודר, הקימה מעבדה מאולתרת בחדר השינה שלה.

מחקריה עסקו בהתפתחות עוברית של תרנגולות, ואף על פי שהצליחה להשיג מכשור רב למעבדה שלה, היא התקשתה להשיג ביצים בתקופת המלחמה. המשימה הפכה קלה יותר כשעברה משפחתה לאזור כפרי. לוי-מונטלצ'יני עברה בין הלולנים באזור וביקשה ביצים בתירוץ שהן מיועדות לילדיה, אף על פי שלא היו לה ילדים.

לאחר הכיבוש הגרמני של צפון איטליה, חברה לוי-מונטלצ'יני לאחד מארגוני הפרטיזנים, וסייעה לאנשיו בעזרה רפואית ובזיוף תעודות ומסמכים שהיו דרושים להם. לאחר השחרור התנדבה לסייע לכוחות האמריקניים במאבק במגפות הרבות באזור פירנצה, וזו הייתה הפעם האחרונה שעסקה ברפואה קלינית.

לאחר המלחמה חידשה את עבודתה המחקרית באוניברסיטה, ובהמשך הוזמנה לאוניברסיטת סנט לואיס בארצות הברית. ההזמנה הייתה לחצי שנה, אך בסופו של דבר נשארה שם לוי-מונטלצ'יני כ-30 שנה. היא המשיכה לחקור את ההתפתחות העוברית, וגילתה חומר המשפיע על צמיחתם ועל התפתחותם של תאי העצב. היא בודדה את החומר עם שותפה, סטנלי כהן (Cohen), ושני החוקרים העניקו לו את השם "גורם גדילה עצבי" (Nerve Growth Factor, או בקיצור NGF).

זה היה גורם הגדילה הראשון מבין רבים שהתגלו מאז, והגילוי סיפק כלי מחקרי להבנת תופעות ביולוגיות רבות, ובהן תהליכי ההתפתחות של רקמות שונות. הוא גם סייע להבין תהליכי מחלה, כמו סרטן, ואף סלל את הדרך לפיתוח תרופות. על הגילוי הזה הוענק ללוי-מונטלצ'יני ולכהן פרס נובל ברפואה ב-1986.

לוי-מונטלצ'יני המשיכה לעסוק במדע עד מותה בגיל 103, בשנת 2012. לצד עיסוקה במחקר היא פעלה רבות למען קידום נשים, בעיקר באפריקה, למען הפסקת השימוש במוקשים ולקידום ענייני סביבה. ב-2001 מונתה לסנאטורית בפרלמנט האיטלקי, ובין השאר נאבקה שם נגד ניסיונות להטיל חרם על ישראל.

המשיכה במחקריה במלחמה, וגם סייעה לפרטיזנים. לוי-מונטלצ'יני | צילום מוויקיפדיה

החיבוק הגורלי
דניאל כהנמן נולד אמנם בתל-אביב ב-1934, אך הוריו הגיעו אז לארץ במסגרת ביקור משפחתי בלבד. ההורים היו מהגרים מליטא שהשתקעו בפריז וגידלו בה את בנם. כשהיה בן שש פלשו הנאצים לצרפת, והמשפחה עברה לחיות במסתור. היהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב, ונאסר עליהם לשהות בחוץ אחרי שש בערב.

באחד הימים שיחק דניאל עם חבר נוצרי, ולא שב הביתה בזמן. מחשש שייתפס, הפך את הסוודר שלבש כדי להסתיר את הטלאי, ומיהר לביתו ברחוב הריק. לרוע מזלו הבחין בו חייל גרמני. "זה היה חייל במדים שחורים, אלה שמפניהם הוזהרנו במיוחד להתרחק משום שהיו אנשי אס אס," סיפר לימים. "החייל נעץ בי מבט נוקב, ואז התכופף אליי. הוא הרים אותי וחיבק אותי. חששתי שהוא יבחין בטלאי שבתוך הסוודר. הוא דיבר בהתרגשות בגרמנית. כשהוריד אותי לקרקע, פתח את ארנקו והראה לי תמונה של ילד. הוא נתן לי כסף ושלח אותי לדרכי. הלכתי הביתה בתחושה שאנשים הם מורכבים ומרתקים ביותר."

בהמשך המלחמה נלקח אביו של כהנמן למחנה מעבר של יהודים המיועדים לגירוש למחנות ההשמדה. הוא שוחרר כעבור כמה שבועות בעזרת מפעל הכימיה שבו עבד. אך האב לא שרד במלחמה. אביו של כהנמן היה חולה סוכרת, ובמהלך המלחמה לא קיבל טיפול הולם. הוא מת ב-1944, שבועות אחדים בלבד לפני פלישת בעלות הברית לצרפת.

שאר המשפחה עלתה לארץ, וכהנמן למד מתמטיקה ופסיכולוגיה בירושלים ושירת בצה"ל. לאחר שהשלים דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי בארצות הברית, שב לעסוק במחקר באוניברסיטה העברית. מחקריו, שרבים מהם נעשו עם שותפו עמוס טברסקי (Tversky), עסקו בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, ובחנו את ההטיות המשפיעות על המחשבה ועל התפיסה.

אנשים הם מורכבים. כהנמן מקבל עיטור מנשיא ארה"ב אובמה | צילום: Shutterstock

מחקריהם של כהנמן וטברסקי שינו את התפיסה המקובלת כי האדם מקבל החלטות נבונות באופן אינטואיטיבי, והראו כי במקרים רבים מאוד השיפוט הרציונלי-לכאורה נגוע בטעויות ובהטיות רבות. לממצאים אלה היו השפעות מרחיקות לכת על הבנת התנהגות האדם בתחום הצריכה וההתנהלות הפיננסית, והם זיכו את כהנמן בפרס נובל בכלכלה ב-2002 (טברסקי הלך לעולמו קודם לכן).

המפגש עם החייל הגרמני היה ככל הנראה אירוע מכונן, שטבע בכהנמן את הרצון להבין בני אדם טוב יותר והתווה את דרכו ללימודי פסיכולוגיה. סיפורו וסיפוריהם של המדענים האחרים שהובאו כאן חושפים טפח קטן מהתעצומות שאפשר למצוא בנפש האדם, המסוגלת לשאת אותו לפסגות גם מהתהומות העמוקות ביותר.