דגים בים של פלסטיק

הפלסטיק שאנחנו זורקים מתפורר ומרעיל את האוקיינוסים. חוקרים מאוניברסיטת אופסלה בשבדיה מדווחים בכתב העת Science כי חלקיקי פלסטיק קטנים (מיקרו-פלסטיק) משפיעים במגוון צורות על התפתחות דגיגונים ועל בריאותם.

אונה לונשטדט (Lönnstedt) ופיטר אקלוב (Eklöv) אספו בניסוי ביצים מופרות של דגים מהים הבלטי והכניסו אותן לשלושה אקווריומים. באקווריום אחד לא היה בכלל מיקרו-פלסטיק, בשני ריכוז המיקרו-פלסטיק דמה לריכוז הממוצע שלו בים (כ-10,000 חלקיקי פלסטיק למטר מעוקב) ובשלישי ריכוז גבוה של מיקרו-פלסטיק (כ-80 אלף חלקיקי פלסטיק למטר מעוקב). 

הכמויות האלה מדמות את הסביבה הימית כיום. בשנת 2009 העריך מרכוס אריקסן (Eriksen) שבסך הכול יש באוקיינוסים כחמישה טריליוני פיסות פלסטיק, ששוקלות יחד כ-250 אלף טון. הן התגלו לראשונה כבר ב-1972 בידי אדוארד קרפנטר (Carpenter) וקנת' סמית' (Smith). בשנים ההן הריכוז שנמדד בצפון החוף המזרחי של ארה"ב היה של כ-3,500 פיסות פלסטיק קטנות לקמ"ר. הקוטר של כל אחת מהן לא עלה על חמישה מילימטרים.

החלקיקים האלה נקראים מיקרו-פלסטיק ומספרם עלה מאז פי שלושים, לכמאה אלף  חתיכות לקמ"ר של ים. החלקיקים האלה מגיעים ממקורות רבים, כגון סיבים של בגדים סינתטיים, חרוזי פלסטיק במשחות שיניים, ופסולת גדולה יותר כמו שקיות ניילון שהתפרקו במים. החלקיקים הקטנים הללו יציבים מאוד וסבורים שיידרשו שנים רבות עד שיתכלו לגמרי. חלקיק המיקרופלסטיק הקטן ביותר שנמצא עד כה הוא בקוטר של כשני מיקרון (שתי אלפיות המילימטר – כגודלו של חיידק קטן).

כיום נהוג לדבר על הסכנות שבזיהום הימים בחתיכות פלסטיק גדולות כמו שקיות, שיש להן השפעה גדולה על איכות הסביבה. חיות גדולות כגון דולפינים וצבים אוכלים אותם, כנראה בשל הדמיון הרב שלהם למדוזות, ונחנקות למוות. המיקרו-פלסטיק, לעומת זאת, מגיע לכותרות הרבה פחות, אך יתכן שהשפעתו על הסביבה גדולה אף יותר.

סכנות הפוליסטירן
המחקר החדש השתמש בחלקיקי פוליסטירן – אחד מסוגי הפלסטיק הנפוצים ביותר. הוא הראה שכאשר ריכוז החלקיקים במים עלה, שיעור הביצים שבקעו ירד. במים בלי חלקיקים בקעו 96 אחוז מהביצים, לעומת 81 אחוז בריכוז הגבוה. בנוסף, הדגיגונים הצעירים שחו פחות ככל שריכוז החלקיקים עלה, ונחו יותר.

בנוסף בדקו החוקרים את התמודדות הדגיגים עם נוכחות טורפים בקרבתם. תחילה הוסיפו למים "ריח" שדימה טורף ומצאו שככל שהיה במים יותר פלסטיק הדגיגים היו אדישים יותר לריח. לאחר מכן הוסיפו לכל אקווריום דג טרף אמיתי, וגילו ששיעור ההצלחה שלו בטריפה עלה עם ריכוז הפלסטיק במים. בריכוז הגבוה ביותר כל הדגיגים נטרפו בתוך 24 שעות, לעומת 55 אחוז בלבד באקווריום הנקי מפלסטיק.

המחקר מצא גם שאף על פי שהדגיגים בכל המכלים קיבלו אותה כמות של אוכל ביום, ככל שריכוז חלקיקי הפלסטיק במים היה גבוה יותר, כך חדר יותר פלסטיק לקיבה. ייתכן שהם אפילו העדיפו לאכול פלסטיק מאשר אוכל אמיתי. בנוסף הם היו קטנים באופן משמעותי לעומת דגיגים שלא היו בסביבת פלסטיק.

אם לא די בכל זה, חלקיקי המיקרו-פלסטיק משמשים מצע עבור חיידקים, שמגיעים על גביו למקומות שלא היו בהם קודם. מציאותם עלולה להפר את הסדר האקולוגי, כשמין עלול לפלוש על הפלסטיק לאזורים שבהם הוא לא היה קיים קודם לכן, על חשבון המינים המקומיים.

חלקיקי הפלסטיק הזעירים נאכלים על ידי מגוון רחב של חיות מים ואף מתחברים לרקמות של יצורים חיים: אצל תולעי ים נמצאו חלקיקי פלסטיק מחוברים לרקמות של מערכת העיכול, וגם סרטנים נמצאו עם חתיכות פלסטיק שהתמזגו במערכת הנשימה שלהם. הצרה היא שגם אחרי מות החיה, חלקיקי הפלסטיק אינם מתפרקים והם עלולים לעבור ממנה לחיה אחרת. לא פעם, אחרי שחיה מתה חלקיקי הפלסטיק יוצאים מגופה ושוקעים, וכך מזהמים גם את קרקעית האוקיינוסים ומשפיעים על האקולוגיה אפילו בעומק הים.

המחקר מראה שלפחות עבור מין אחד של דגים, נוכחות הפלסטיק בסביבתם השפיעה עליהם בממד הפיזי – הם אכלו חלקיקי פלסטיק במקום מזון. בנוסף קיימת השפעה בממד הכימי, כיוון שעצם הקירבה של חלקיקים רבים לביצי הדגים השפיעה על שיעור הביצים שבקעו. המחקר מדליק נורת אזהרה ביחס להשפעת הפלסטיק על הסביבה – תהליך שאנחנו רק מתחילים להבין.