היום לפני: החיסון שחיסל את שיתוק הילדים

ב-3 במרץ 1993 הלך לעולמו בוושינגטון אלברט סייבין, ממציא החיסון נגד שיתוק ילדים (פוליו) שניתן דרך הפה. סייבין נולד ב-1906 בביאליסטוק שברוסיה (כיום פולין) ונקרא אז אלברט שפרשטיין. סבו היה יהודי דתי ולדבריו נהג לקחת אותו לבית הכנסת. הוא סיפר שהוא ראה את יהדותו מבעד לעינו השמאלית, משום שבימנית התעוור מפגיעת אבן שיידו בו ילדים בשל זהותו. ב-1921 היגר עם משפחתו לארצות הברית, התאזרח בה ב-1930 ושינה את שם משפחתו לסייבין.

ב-1931 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת ניו יורק ואחר כך התמחה ברפואה פנימית, פתולוגיה וכירורגיה בבית החולים "בלוויו" בעיר. לאחר השתלמות ברפואה מונעת באנגליה, הצטרף לסגל מכון רוקפלר למחקר רפואי בניו יורק, שם החל להתמקד במחקר בתחום המחלות הזיהומיות.

במלחמת העולם השנייה, שירת סייבין בחיל הרפואה של ארה"ב (השתחרר בדרגה המקבילה לסגן אלוף), עסק במחקר רפואי וסייע לפתח חיסון נגד דלקת קרום המוח היפנית ונגד קדחת דנגי. אחרי המלחמה, ב-1946, מונה למנהל המחקר במחלות ילדים בבית החולים בסינסינטי שבאוהיו.

החיסון נגד שיתוק ילדים
בשנים 1961-1955 עבד סייבין על פיתוח תרכיב חיסון נגד שיתוק ילדים שמבוסס על נגיף מוחלש שניתן בטיפות לתוך הפה (OPV). הוא פיתח את החיסון מזן מוחלש של הנגיף שקיבל מהרופא הפולני-יהודי הילרי קופרובסקי. אמנם עוד קודם לכן היה חיסון לפוליו שהתבסס על הזרקה של נגיף מומת (IPV) שפיתח יונה סאלק, אולם את החיסון הזה היה צריך לתת בזריקה, דבר שדורש תנאים היגייניים בסיסיים שאינם קיימים במדינות מתפתחות ולכן השימוש בו באזורים האלה היה מצומצם.

יתרונות החיסון של סייבין היו שהוא ניתן דרך הפה, עלות הייצור שלו נמוכה והוא מאפשר חיסון משני– הנגיף המוחלש מתפשט דרך הביוב ומדביק גם אנשים שלא חוסנו בצורה מסודרת. יתר על כן, בניגוד לחיסון המומת של סאלק, שלא מונע את ההדבקה הראשונית במערכת העיכול אלא עוצר אותו רק כשהוא חודר למחזור הדם, החיסון של סייבין פעיל כבר במעיים ומונע מהנגיף להתפתח שם.

בשנת 1958, בחסות ארגון הבריאות העולמי החל ניסוי קליני בחיסון בברית המועצות, בראשות הווירולוג מיכאיל צ'ומקוב שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם סייבין. במחצית הראשונה של שנת 1959 חוסנו בברית המועצות לבדה יותר מעשרה מיליון בני אדם. באסטוניה, אחת הרפובליקות שלה, שכיחות המחלה ירדה באופן משמעותי כבר בתוך חודש מתחילת מבצע החיסון.

בעקבות הצלחת מבצע החיסון בתחומה ייצאה ברה"מ את החיסון למדינות מוכות פוליו כמו יפן, וקצרה רווח תדמיתי. באופן אירוני, חיסון שאת פיתוחו מימן משלם המסים האמריקאי היה זמין לשימוש בעיצומה של המלחמה הקרה דווקא אצל יריבתה הגדולה, שאף הפיקה ממנו רווח פוליטי. בארה"ב אושר החיסון לשימוש רק ב-1961, בין השאר בעקבות ניסוי קליני מוצלח מאוד שנעשה ב-180 אלף ילדים בבתי ספר בסינסינטי. האישור בארה"ב התעכב בין השאר משום שארגון "March of Dimes" (מצעד הפרוטות), שהיה אחד הגופים המובילים במאבק בפוליו, תמך בשימוש בלעדי בחיסון של סאלק.

מדען, דיפלומט, מנהל, תורם. סייבין כנשיא מכון ויצמן. צילום: וויקיפדיה

מקובה לרחובות
כממציא החיסון נגד שיתוק ילדים, נאבק סייבין למען שוויון בזמינות החיסון לכל האזרחים, מתוך אמונה שההגנה מפני שיתוק ילדים איננה מותרות. כפעיל פוליטי הוא חתר לשיתוף פעולה בין ארה"ב וברה"מ במאבק נגד אי-שוויון ונגד נשק גרעיני, וב-1966 שיתף פעולה עם קבוצת מדענים בהקמת ועדה להצלת ילדים שנפגעו במלחמת וייטנאם. הוועדה שכנעה את הממשל בוושינגטון להגדיל את הסיוע הרפואי לדרום וייטנאם.

ב-1967 נסע סייבין לקובה, לבחון שיתוף פעולה מדעי בינה לבין ארה"ב. אף על פי שהקשרים בין המדינות נותקו שמונה שנים קודם לכן בעקבות עלייתו של פידל קסטרו לשלטון, ורשמית נאסר על אמריקאים לנסוע לקובה, סייבין קיבל ממשרד החוץ בוושינגטון היתר מיוחד לנסיעה מטעמים הומניטריים. הוא אמנם לא הצליח לבסס שיתוף פעולה בין האקדמיות למדעים של שתי המדינות, אך סלל את הדרך לשיתופי פעולה אישיים בין מדענים אמריקאים וקובנים.

סייבין גם ניסה עם מדענים ואנשי אקדמיה לקדם שיחות שלום בין ישראל לשכנותיה לאחר מלחמת ששת הימים, וביקר כמה פעמים במזרח התיכון. ב-1959 הוא ביקר לראשונה במדינת ישראל לבקשת משרד הבריאות וציין את התרשמותו העמוקה מהמורשת היהודית, שלא הכיר לעומק כיוון שחי רוב ימיו הבוגרים בארה"ב. מאז ביקר בישראל כל שנה, והיה מעורב מאוד במתרחש במוסדות מחקר והשכלה גבוהה, ביניהם מכון ויצמן למדע שסייבין הצטרף לחבר הנאמנים שלו ב-1965.

זה גם הפך אותו מועמד טבעי לנשיא המכון, ואכן בשנת 1970 נבחר לתפקיד. בשל מחלת לב שאילצה אותו להיעדר לתקופות ממושכות הוא פרש מנשיאות המכון לאחר שנתיים בלבד. אף על פי כן הוא נשאר בחבר הנאמנים של המוסד האקדמי במשך שני עשורים, ואף תרם כסף לחקר אנרגיית השמש במכון. על שמו נקראים אחת השדרות במכון ומכון סייבין לחיסוניות.

בערוב ימיו פעל סייבין לגיוס תמיכה פוליטית לחיסול מחלת הפוליו, בעיקר דרך ארגון רוטרי הבינלאומי. הוא גם שקד על מחקרים משותפים עם אנשי בריאות הציבור במקסיקו ובברזיל על חיסון לחצבת בצורת תרסיס. הוא הדגיש שתפקידו כמדען אינו מסתיים בגילוי הידע אלא ממשיך הלאה גם למינוף הידע הזה לתועלת הציבור.

ב-1983 חלה הידרדרות נוספת בבריאותו. הוא סבל מהסתיידות של עמוד השדרה הצווארי, שגרמה לו לשיתוק ולכאב ודרבנה אותו להחליט להקדיש את שארית חייו למציאת דרכים להקל על כאב. ב-1992 עבר ניתוח מוצלח לטיפול בהסתיידות, אך כעבר שנה מת מאי-ספיקת לב.

אלברט סייבין נטמן בבית העלמין הלאומי האמריקאי בארלינגטון שבווירג'יניה. במכתב תנחומים לאלמנתו הלואיזה כתב עליו מנכ"ל יוניצ"ף, קרן האו"ם למען ילדים: "כשם שהיה עיקש במרדף להשגת המטרה של השבחת האנושות, גילה יושר בסוגיות אתיות – תכונה אנושית נדירה אך חיונית... העולם איבד ענק, אבל פירות עבודתו יוסיפו להיטיב עם הדורות הבאים".