האיש שהציל את חייהם של מיליונים בזכות הגילוי כי כינים הן שמעבירות את מחלת הטיפוס

שארל ז'ול אנרי ניקול (Nicolle) נולד ב-1866 בעיר הציורית רואן שבחבל נורמנדי בצרפת. כנער לבו נטה אחר לימודי אמנות, היסטוריה וספרות אך לקורת רוחו של אביו הרופא הוא המשיך בדרכו והלך ללמוד רפואה. לאחר שהשלים שלוש שנות לימודי רפואה ברואן המשיך ניקול להתמחות במכון פסטר בפריז עד לסיום הכשרתו המקצועית בגיל 27.

לאחר מכן שב לעיר הולדתו וקיבל משרת בקטריולוג בפקולטה לרפואה של רואן, שם העביר שמונה שנים קשות. ניקול עסק בעיקר בחקר מחלת העגבת, אך סבל מהזלזול של עמיתיו בשיטות המחקר המודרניות שהביא מפריז. הוא גם התקשה בעבודה קלינית, משום ששמיעתו נחלשה והקשתה עליו להשתמש במסכת (סטטוסקופ). לכן, כשמכון פסטר חיפש מועמד לניהול השלוחה שלו בתוניסיה, ניקול הגיש את מועמדותו בלי היסוס וזכה במשרה.

בגיל 36 מצא ניקול את עצמו באזור משופע במחלות מדבקות. תוניסיה, כמו כל צפון אפריקה, היתה מוכת מלריה, לישמניה, שחפת, צרעת וחצבת. אך המכה הקשה מכולן, לדבריו, שגם נחקרה הכי פחות, הייתה מחלת טיפוס הבהרות – מחלה חיידקית שמתאפיינת בחום, ערפול חושים, פריחה ולעתים קרובות מאוד מוות. מחלת הטיפוס התפשטה במהירות באוכלוסיות שהתקיימו בתנאי היגיינה ירודים, ולכן פגעה פגיעה קשה באזורים מוכי רעב, צפיפות ושטפונות וגבתה את חייהם של עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20.

בתוניסיה התפרצה מגפת הטיפוס עם בוא החורף. בתי החולים היו מתמלאים בחולי טיפוס, והמחלה קטלה גם רבים מהרופאים ומאנשי הצוות. ניקול הבחין שבצוותים המטפלים, אלה שנדבקו במחלה היו בעיקר האחראים על קבלת החולים, שליוו אותם עד שעברו חיטוי והולבשו בבגדי בית החולים. גם בקרב עובדי המכבסות של בתי החולים היה שיעור הדבקה גבוה. ההבחנה הדקה הזו הספיקה לו כדי להקיש כי הגורם שמעביר את החיידקים מאדם לאדם נמצא בבגדי החולים וכי סביר להניח שמדובר בכיני גוף.

כדי לבחון את התיאוריה עשה ניקול ב-1909 ניסוי פשוט בשימפנזים שהזמין ממכון פסטר בפריז. הוא הזריק לשימפנזה דם של חולה טיפוס והניח לכינים למצוץ את דמה. לאחר מכן העביר את הכינים הנגועות לשימפנזה בריאה וכעבור כעשרה ימים היא פיתחה טיפוס. מכאן הסיק ניקול שהכינים הן אלה שמעבירות את החיידקים הגורמים לטיפוס.

זה היה צעד ראשון ומכריע בדרך להשתלטות על המחלה הנוראה, משום שהדברת הכינים הפכה לטיפול מונע פשוט יחסית. על הגילוי הוענק לניקול פרס נובל ברפואה ב-1928. בהמשך התברר שהכינים אינן מחדירות את החיידקים לגוף האדם כשהן מוצצות את דמו, אלא מעבירות אותם בהפרשות שהן מותירות על עורו. הגירוד והמגע בעור מחדירים את החיידקים לתוך הגוף. הגילויים האלה לא שינו כמובן את עצם העובדה שהכינים הן מעבירות המחלה והדברתן מסייעת למנוע הדבקה.

"שרל ניקול, איש הרנסנס הצנוע", כתב הרופא הביוגרף מריון שולץ. "האיש שעמל באפריקה, הרחק מאור הזרקורים של ברלין, ניו יורק ופריז, ייזכר לנצח משום ששינה את פני המדע הביו-רפואי והציל את חייהם של מיליונים".

ניקול חקר מחלות מידבקות רבות אחרות, בהן קדחת קרציות, שפעת ושחפת, ופעמים רבות הביע התפעלות מהתחכום שבדרכי ההעברה של מחוללי המחלות. עמית מימיו במכון פסטר ציטט ביומנו את דברי ניקול כי "למיקרואורגניזמים הללו אין מוח, אפילו לא שבריר ממנו. אם היתה להם הבנה או אינטליגנציה מינימלית הם היו מסוגלים להשמיד את אוכלוסיית האדם על פני כדור הארץ. הם בלתי נראים ומועברים באופן שאינו ידוע, או שאינו מובן לגמרי, ואינו ניתן לחיזוי במגבלות הידע האנושי".

ב-1936 הלך ניקול לעולמו בתוניס, חודשים אחדים לפני יום הולדתו ה-70. בין השאר קרויים על שמו בית החולים שבו עבד בבירת תוניסיה ובית החולים האוניברסיטאי בעיר הולדתו, רואן.

0 תגובות