לקריאת הכתבה

החוש השישי – ניווט באמצעות הדים

עטלפים ודולפינים עושים את זה בקלות. האם גם בני האדם יכולים לנווט עם סונר פנימי?

לעטלפים, דולפינים ולווייתנים יש כישרון מיוחד – הם יודעים לנווט בחושך בלי עזרת חוש הראייה. הם משתמשים לשם כך בשיטה בשם "אקולוקציה", מושג שפירושו "מציאת מיקום באמצעות הד". כשעטלף מנווט בחושך הוא שולח גל קול ומקשיב להד החוזר. לפי הזמן שנדרש להד לחזור ולפי התדר שבו הוא חוזר העטלף יודע לבנות בראשו את תמונת המרחב הסובב אותו. תפיסת המרחב שלו יכולה להיות מדויקת עד כדי כך שהוא יכול לצוד חרקים באמצע הלילה, עם עזרת הראייה או בלעדיה.

לפני כמה שנים התפרסם ביוטיוב סרטון על נער אמריקאי עיוור בשם בן אנדרווד שלימד את עצמו להתנייד באותה שיטה: הוא צקצק בלשונו בדומה למה שעושים עטלפי הפירות בישראל והקשיב להדים. בעזרת השיטה שפיתח אנדרווד מסוגל לרכוב על אופניים על הכביש וללכת בלי מקל, למרות עיוורונו. גם עיוור נוסף, דניאל קיש, פיתח שיטה דומה ומלמד כיום מלמד ילדים עיוורים להשתמש בה.

יכולת נרכשת כזו אצל בני אדם אינה אמורה להפתיע אותנו. ההיפוקמפוס – האזור במוח שמייצר עבורנו מפה של המרחב סביבנו, פועל בצורה דומה יחסית אצל כל היונקים, וביניהם העטלפים, הדולפינים וגם אנחנו, בני האדם. כשאנחנו מנסים לזהות איפה אנחנו נמצאים, ההיפוקמפוס מעבד את הקלט שמגיע אליו מחושי הראייה, הריח והשמיעה.

אצל עטלפים ודולפינים ההיפוקמפוס משתמש במידע על ההדים החוזרים מעצמים שונים ונעזר בו כדי ליצור את התפיסה המרחבית. זה כנראה מה שעושים גם אותם עיוורים שאין להם מידע חזותי, כך שהמוח מתעל במקומו את המידע הקולי הנקלט במערכת השמיעה.

לא רק בחושך

אבל האם רק עיוורים יכולים לפתח את היכולת? במשך השנים העריכו חוקרים שמאחר שאנשים רואים מתבססים בצורה כל כך דומיננטית על חוש הראייה, הם לא יוכלו להגיע להערכה מדויקת מספיק על המרחב סביבם באמצעות השמיעה בלבד. אולם לאחרונה פרסמו חוקרים מאוניברסיטת לודביג מקסמיליאנס במינכן מחקר חדש שאולי משנה את התמונה.

המחקר כלל קבוצה קטנה מאוד של 11 משתתפים רואים ועיוור אחד. הנבדקים אומנו להקשיב לצקצוקי לשון מוקלטים ולקשר בינם לבין גדלים שונים של חדרים. בהמשך השמיעו להם את הצקצוקים ובמקביל סרקו את מוחם במכשיר MRI שדימה את הפעילות המוחית שלהם, והם התבקשו להעריך את גודלו של חדר וירטואלי.

התברר שכאשר הנבדקים יצרו את הצקצוקים בעצמם הם ידעו לקרוא אותם נכון יותר מאשר כששמעו צקצוקים מוקלטים. משמעות הדבר היא שקול שאדם משמיע בעצמו הוא כלי הרבה יותר אפקטיבי מאשר קולות חיצוניים לנו. התוצאה אינה מפתיעה ומשתלבת היטב עם מחקרים רבים המשווים בין חישה פעילה לחישה סבילה.

ההפתעה במחקר הייתה שהאזור המוטורי במוחם של הנבדקים, שפועל בדרך כלל כשאנחנו מניעים את איברי גופנו, פעל אצל הרואים כאשר השתמשו בצקצוקי לשון כדי להתמצא במרחב, אף על פי שבאותו זמן הם שכבו ללא תנועה בתוך מכשיר ההדמיה. הפעילות באזור המוטורי התגברה אף יותר ככל שהחדר הווירטואלי היה גדול יותר. התוצאה הזו מרמזת כנראה על קשר בין ניווט וירטואלי לבין ניווט פיזי במרחב.

אצל הנבדק העיוור התגלה דבר מעניין נוסף – צקצוקי הלשון הפעילו את אזור הראייה במוחו. על כן ייתכן שהמוח העיוור משתמש בהדים שהוא מקבל בשביל לבנות מפה של המרחב על ידי כך שהוא מדמה את המרחב באופן חזותי, ממש כאילו מדובר באדם רואה.

0 תגובות