פלסטיק הוא לא חומר בודד, אלא כינוי לעשרות רבות של חומרים שונים. המאפיין של הפלסטיקים מהבחינה הכימית הוא שהמולקולות שמרכיבות אותם הן ענקיות – שמכילות מאות עד מליוני אטומים בכל מולקולה (לשם השוואה, מולקולה של מים מכילה 3 אטומים בלבד). הפלסטיקים לרוב הם מה שנקרא 'פולימרים' – כלומר חומרים שמורכבים מהרבה מולקולות קטנות (מונומרים) שמחוברות אחת לשנייה וחוזרות שוב ושוב. גם בטבע ישנם פולימרים רבים (למשל חוט משי, כותנה, החלבונים מהם בנוי העור, התאית של העץ) וההבדל בינם לבין 'פלסטיקים' הוא שפלסטיקים הם פשוט סינטטים (=מיוצרים בצורה כימית במפעל). המולקולות הענקיות של הפלסטיקים גורמות לכך שהם יהיו מוצקים בטמפ' החדר (באופן כללי, ככל שמולקולה של חומר יותר גדולה, כך נקודת ההיתוך שלו יותר גדולה).

מרגרינה – היא שומן רווי סינטטי. כאשר המאפיין של שומן רווי הוא שרשרת ארוכה של אטומי פחמן (C) ה'רוויים' באטומי מימן (H) – כל אטום פחמן מחובר לשני אטומי מימן, שזהו המספר המקסימלי האפשרי לאטום פחמן בתוך שרשרת פחמנים. כפי שניתן לראות בציור הבא:

קטע משרשרת פחמנית של 'חומצת שומן' רווי הנמצא במרגרינה.

בקצה המולקולה (לא מופיע בציור) ישנו מקטע קצר של קבוצה כימית הנקראת חומצה קרבוקסילית (ולכן השומן נקרא גם 'חומצת שומן'). כאשר 2 או 3 מולקולות של חומצת שומן מתחברות יחד לחומר שנקרא גליצרין, הם יוצרים את החומר הנקרא 'שמן' (וגם מרגרינה).

מרגרינה. צילום: spoospa, תמונה מתוך ויקיפדיה.

למרות המגוון הגדול של פלסטיקים, לא ידוע לי על שום פלסטיק ששונה ממרגרינה בקשר כימי אחד בלבד או במולקולה אחת בלבד. הפלסטיק הכי דומה שאני יכול לחשוב עליו לחלק העיקרי במרגרינה הוא הפלסטיק 'פוליאתילן' (זהו החומר ממנו עשויות השקיות פלסטיק בסופר, שבטעות אנו מכנים שקיות 'ניילון', אף-על-פי שניילון הוא למעשה חומר אחר- ממנו עשויים, למשל, גרביונים וחוטי דייג) – שגם הוא בנוי משרשרת ארוכה של אטומי פחמן רוויים במימן, בדיוק כמו בציור למעלה.

שקית 'ניילון' (למעשה בנוייה מהחומר פוליאתילן) דומה למרגרינה? (תמונה באדיבות ויקיפדיה)

אבל – לפוליאתילן אין את הקצה חומצי בקצה המולקולה כמו שיש במרגרינה, והוא אינו מתחבר לגליצרין. ו-(וזהו אולי ההבדל העיקרי) – לפוליאתילן בעל המולקולות הכי קצרות, זה שעושים ממנו את 'שקיות הניילון' – שרשראות של לכל הפחות 1000 אטומי פחמן, ואילו מרגרינה בנוייה משתיים-שלוש שרשראות של כ-20 אטומים (המספר המדוייק תלוי בשמן הצמחי ממנו מכינים את המרגרינה), כלומר סה"כ כ-60 אטומי פחמן. כלומר – למרות שיש דמיון מסויים מבחינה כימית, ההבדל בגודל המולקולה בין מרגרינה לפלסטיק הוא אדיר, והוא לא של אטום אחד משהו בסביבות 950 אטומים. המולקולות של פלסטיק הן פשוט ארוכות בהרבה (הרבה) יותר מאלו של המרגרינה. המולקולות הקצרות של המרגרינה הן הסיבה שהיא כל כך רכה בטמפ' החדר, וכמובן שאי אפשר להשתמש בה בשום שימוש בו צריך חומר מוצק כפלסטיק. המרגרינה אמנם לא מוצר טוב כל-כך לבריאות (ובעיקר בגלל שבעבר הכילו שומנים מסוג טרנס - שלגוף קשה לבצע עמם תגובות כימיות, מה שגורם בסופו של דבר לשקיעת השומן, יחד עם חומרים אחרים, בדפנות העורקים. בשנת 2015 נאסר השימוש בשומן טרנס במזון) אולם אין צורך להגזים ולא מדובר בחומר פלסטי או אפילו קרוב אליו - המולקולות מהן בנוייה המרגרינה פשוט קטנות מדי מכדי להיות 'פלסטיק'.