איכרים שנמלטו מן המדינה שסועת הקרבות מסבירים איך הבצורת והתעללות השלטונות ליבו אלימות חברתית

בקיצור

  • בצורת, שמחמירה עקב שינויי האקלים ומדיניות גרועה של הממשלה, אילצה יותר ממיליון איכרים סוריים לעבור לערים המאוכלסות בצפיפות רבה.
  • מחסור במים, אדמות שנפגעו ושחיתות, הם אומרים, ליבו את המהפכה.
  • היעדר תעסוקה, והאלימות שנלוותה אליו, דחפו סורים רבים לברוח לטורקיה ומשם לעבור את רצועת הים המפרידה בינה לבין יוון. מאות אנשים וילדים טבעו בדרך.
  • מדעני אקלים אומרים שהבצורות בסוריה ייעשו שכיחות וחמורות יותר, מגמה שעלולה להתפשט בכל המזרח התיכון והים התיכון.

כמאל עלי ניהל עסק מצליח לקידוח בארות בשביל איכרים בצפון סוריה במשך 30 שנה. היה לו כל הדרוש לעבודתו: מכונה כבדה להחדרת צינורות לאדמה, משאית חבוטה אבל אמינה להובלת המכונות שלו, וצוות של אנשים צעירים ומלאֵי נכונות לעשות את העבודה השחורה. יתר על כן, היו לו חושים חדים לזיהוי מקומות שכדאי לחפור בהם, וכן גם קשרים יציבים עם אנשי הממשל המקומי שהיה יכול לסמוך עליהם שיעלימו עין כשהוא מעגל פינות פה ושם. יום אחד, השתנה הכול. בחורף של 2006-2007, מפלס מי התהום החל לרדת כפי שלא ירד מעולם.

לעלי הייתה בעיה. "לפני הבצורת, הייתי צריך לחפור לעומק של 60 או 70 מטרים כדי למצוא מים," הוא נזכר. "ואחר כך נאלצתי לחפור לעומק 100 או 200 מטרים. אבל כשהתחילה הבצורת הקשה הזאת, הייתי חייב לחפור לעומק 500 מטרים. העומק הגדול ביותר שחפרתי היה 700 מטרים. גובה המים הוסיף לרדת כל הזמן." מאז אותו חורף ועד 2010, סבלה סוריה מן הבצורת ההרסנית ביותר שתועדה מעולם. העסק של עלי פשוט חדל להתקיים. הוא ניסה למצוא עבודה ונכשל. ההתקוממות החברתית במדינה החלה לצבור תאוצה. הוא כמעט נהרג באש צולבת. עכשיו עלי יושב בכיסא גלגלים במחנה לפליטים פצועים וחולים באי היווני לסבוס.


גבר סורי מרגיע את אשתו, לאחר שחצו 16 קילומטרים של ים בוגדני ברפסודה צפופה מטורקיה ליוון, נתיב ההצלה של אנשים רבים הנמלטים מסוריה הנקרעת במלחמה. (צילומים: ג'ון וונדל)

מדעני אקלים אומרים שהמצב בסוריה הוא קדימון קודר למה שצפוי ככל הנראה לכל המזרח התיכון, לחופי הים התיכון ולחלקים נוספים של העולם. הבצורת החמירה, לטענתם, עקב שינויי האקלים. הסהר הפורה – מולדת החקלאות מלפני 12,000 שנים – הולך ומתייבש. הבצורת בסוריה השמידה גידולים, המיתה חיות משק ועקרה ממקומם לא פחות מ-1.5 מיליון איכרים סוריים. בתוך כך, כפי שנטען במחקר שהתפרסם במארס 2015 ברשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב (PNAS), היא הציתה את המהומות החברתיות שהתלקחו למלחמת אזרחים. עשרות איכרים ובעלי עסקים לשעבר כמו עלי, שדיברתי אתם לאחרונה במחנות לפליטים סוריים, אומרים שזה בדיוק מה שקרה.


פליטים, ששרדו מן ההפלגה בים, המומים מתחושת הקלה כשהם מגיעים לאי היווני לסבוס.

המחנה ששמו פּיקְפְָּה, ובו פגשתי את עלי בנובמבר, הוא שער כניסה לאירופה למבקשי מקלט ששרדו מן המסע הימי המסוכן מטורקיה. הוא ומשפחתו, יחד עם אלפי פליטים נוספים שנמלטו מאזורי הכפרים החרבים של סוריה, מייצגים את מה שמאיים להפוך למשבר פליטים כלל עולמי, מארצות שבהן ממשלות אלימות ולא יציבות קורסות בלחץ המיזוג ההרסני של שינוי אקלים עם שיטות חקלאיות משוללות קיימות, וניהול לקוי של מאגרי מים.

40 שנים של זעם

משבר המים בסוריה הוא במידה רבה מעשה ידיה שלה. בשנות ה-70, החל המשטר הצבאי בראשות הנשיא חאפז אל־אסד לקדם מדיניות מפוקפקת לאספקה עצמית של תוצרת חקלאית. איש לא נתן דעתו, ככל הנראה, לשאלה האם יש בסוריה די מי תהום ומי גשמים לגידול כל התוצרת החקלאית. האיכרים פיצו את עצמם על המחסור במים, בקידוח של בארות, שניצלו את מאגרי מי התהום של המדינה. כשמפלס מי התהום החל לרדת, העמיקו האיכרים את הקידוחים. ב-2006, קבעה ממשלתו של בשאר אל־אסד, שירש את אביו, שחפירת בארות אינה חוקית אלא בתוקף רישיון אישי שהוציא פקיד ממשל תמורת תשלום אגרה, אבל ההכרח גבר ורוב האיכרים התעלמו מן החוק. "מה שקורה בכל העולם – ובעיקר במזרח התיכון – זו ירידה של מי תהום במהירות מפחידה," אומר קולין קלי מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, המחבר הראשי של המחקר שהתפרסם ב-PNAS. "המצב נראה כמו מישהו שנוהג במכונית בשיא המהירות לעבר צוק תלול."

סוריה דהרה אל הצוק בלי לעצור. "המלחמה והבצורת, שתיהן אותו הדבר," אומר מוסטפה עבד אל־חמיד, איכר בן 30 מאעזאז שבקרבת חַלַבּ. הוא משוחח אתי באחר צהריים חמים בקארָה טֶפֶּה, המחנה הראשי לפליטים סוריים באי לֶסבוס, לצד ברז מים ועץ זית שעליו תלויים לייבוש בגדי תינוקות [ראו סרטון]. שני ילדים רצים בין שורות האוהלים והמחסות הזמניים ומשחקים במשחקי מלחמה, עם מקלות בתור רובים. "ההתחלה של המהפכה הייתה בגלל מים וקרקע," אומר חמיד.


אם צעירה ובנה מגיעים ללסבוס


כמאל עלי, בן 54, נח במחנה הפליטים פיקפה באי לסבוס. עלי עסק בחפירת בארות לאיכרים בסוריה עד שמפלס מי התהום ירד, עקב הבצורת, לעומק שמחוץ לטווח הקידוחים. רגליו נעשו משותקות כשפגז פגע באוטובוס שנסע בו לדמשק.

החיים היו טובים לפני הבצורת, נזכר חמיד. בבית בסוריה הוא ומשפחתו עיבדו 30 דונם של קרקע פורייה ועשירה כל כך, עד שצבעה היה כצבע חינה. הם גידלו חיטה, פול, עגבניות ותפוחי אדמה. חמיד אומר שהוא קצר שלושת רבעי טונה חיטה מכל עשרה דונם בשנים שקדמו לבצורת. ואז נעצרו הגשמים, והיבול שלו צנח למחצית מגודלו הקודם. "אני הייתי צריך רק מים," הוא אומר. "ולא היו לי מים. ואז הכול היה רע מאוד. הממשלה לא הרשתה לנו לחפור ולשאוב מים. היו נכנסים על זה לכלא."

למשך פרק זמן, היה עלי יותר בעל מזל מחמיד: היו לו קשרים. כל עוד היה לו שק מלא מזומנים יכול היה להמשיך לחפור בלי הפרעה. "מי שהביא כסף, קיבל מיד את האישורים הדרושים. מי שאין להם כסף, יכולים לחכות שלושה עד חמישה חודשים. אתה חייב שיהיו לך חברים." הוא מחייך חיוך קלוש, חלש בשל מצבו הגופני. הסיפור שלו מזכיר רעה חולה נוספת שתרמה רבות לנפילתה של סוריה: שחיתות שלטונית עמוקה.

הסורים רגילים לראות בעובדי ציבור מושחתים חלק בלתי נמנע של החיים. יותר מארבעים שנה תחת השלטון העריץ של שני הדורות ממשפחת אל־אסד, הרגילו את האנשים להשלים בעל כורחם עם קשיי החיים, אבל אלה תפחו בהדרגה והגיעו למסה קריטית. בשנים האחרונות, פליטים מן המלחמה בעיראק ואיכרים סוריים שנעקרו מאדמתם התקבצו בערי סוריה, שם תפחה האוכלוסייה העירונית מ-8.9 מיליון ב-2002, לפני הפלישה האמריקנית לעיראק, ל-13.8 מיליון ב-2010, לקראת סוף הבצורת. משמעותם של הנתונים האלה לארץ כולה מסוכמת במאמר ב-PNAS: "ממשלת אסד הזניחה את הפריפריות העירוניות הגדלות במהירות בסוריה, פריפריות אלה מאופיינות בשכונות לא חוקיות, הסובלות מצפיפות־יתר, ממחסור בתשתיות, מאבטלה ומפשיעה, והיו למוקד התסיסה החברתית."


פליטים מתפללים במחנה בקארה טמפה.

ב-2011 דחף משבר המים את התסכול המתמשך עד קצה גבול הסבל. "האיכרים יכלו לשרוד שנה, אולי שנתיים, אבל כעבור שלוש שנים מקורות הקיום שלהם אזלו," אומר ריצ'רד סיגֶר, מחבר שותף של המאמר ב-PNAS, ופרופסור במצפה כדור הארץ על שם למונט-דוהרטי באוניברסיטת קולומביה. "הם לא יכלו לעשות שום דבר חוץ מלעזוב את אדמותיהם."

חמיד מסכים. "הבצורת נמשכה שנים, ואיש לא אמר דבר נגד הממשלה. ואז, ב-2011, לא יכולנו לשאת עוד. הייתה מהפכה." בפברואר של אותה שנה ההתקוממויות של האביב הערבי התפשטו על פני המזרח התיכון. המחאות בסוריה גברו, המהומות התעצמו וזעם מודחק בן ארבעים שנה התפרץ בכל הארץ.

בלי חקלאות, בלי עתיד

חמיד נאלץ לנטוש את אדמות משפחתו ב-2015. האלימות הייתה מעבר לכוחותיו. "עזבתי את סוריה בגלל המלחמה ובגלל שלא הייתה עבודה," הוא אומר.

גם עלי ניסה לעמוד בקשיים, אבל רק מעטים מלקוחות העבר שלו יכלו להרשות לעצמם לקדוח בארות לעומק שבו נמצאו המים. המלחמה הפכה פעולות רגילות לבלתי אפשריות. כפר מולדתו שוכן במרחק קצר מהריסות העיר קובאנה שבקרבת גבול טורקיה. ב-2015, כשהכורדים הצליחו לשוב ולהשתלט עליה, לאחר שהייתה כבושה בידי כוחות דאעש שהטילו טרור על כל האזור, הייתה העיר כולה עיי חרבות. ביולי 2015 הוא יצא לדמשק בתקווה למצוא עבודה ומקום מבטחים למשפחתו. הוא היה באוטובוס בדרכו לשם, כשטיל פגע באוטובוס. הוא שב להכרתו בבית חולים בדמשק, משותק מן המותניים ומטה. רסיסים מן הפיצוץ ניקבו את עמוד השדרה שלו. משפחתו הצליחה להביאו הביתה בדרך לא דרך ויחד הם יצאו לעבר טורקיה, ומשם לחופי הים האגאי.


פליטים מעבירים את זמנם במחנה בקארה טמפה.


פליטים מנסים להתחמם ומחכים לעבור למיטילנה, הבירה והנמל הראשי של לסבוס. שם הם יכולים לקנות כרטיסי מעבורת לאתונה ולהמשיך בדרכם לתוך יבשת אירופה

זרים נואשים מכל הגילים מתקבצים לאורך החוף הטורקי מדי יום ביומו, לא רק מסוריה, אלא מכל המזרח התיכון. הם מצטופפים על גבי סירות ורפסודות גדולות ומנסים לחצות רצועת ים של כ- 16 קילומטרים, המפרידה בין החוף הטורקי לאי לסבוס. הסירות עמוסות הרבה מעבר לקיבולת שלהן וכשהגלים גבוהים הן מוצפות בקלות. רוב הפליטים אינם יודעים לשחות ו-20% מהם הם ילדים. אנשים טובעים כל הזמן.

ואף על פי כן, רבים מצליחים להגיע ללסבוס בחיים והם ממשיכים בדרכם מהר ככל האפשר. רק בנובמבר 2015 יותר מ-100,000 פליטים עברו דרך יוון, לפי הנתונים של ארגון ההגירה הבין־לאומי. (מספר לא ייאמן של 776,376 מהגרים הגיעו ליוון מאז ינואר 2015.) לאורך החופים הצפוניים של האי מונחות לכל מלוא העין חגורות הצלה כתומות שהושלכו וסירות שבורות מוארות בקרני השמש העולה. נקודה כתומה עולה ויורדת באופק מבשרת את הגעתה של סירה נוספת מטורקיה. כשהיא קרבה לחוף, גבר אחד נעמד מבין הנוסעים הצפופים, מניף את שתי זרועותיו ומסמן וי, תנועת הניצחון שהיא גם סימן לשלום.

לואי אל־שראני בן ה-25 מדמשק בוטש במים בעלותו על החוף עם אחיו הגדול. הם יוצאים לדרך בצעדים מהירים, נושאים את שקי הציוד שלהם אל כביש החוף התלול. שניהם רוצים להגיע לנורווגיה מהר ככל האפשר. האח ממהר למצוא עבודה כדי שיוכל להביא את אשתו לפני הקיץ, אז צפוי להיוולד ילדם הראשון. אל־שראני הצעיר אומר שהוא משתוקק להתחיל ללמוד לתואר שני נוסף. "נולדתי להשתמש בשכל שלי," הוא אומר. "לא נולדתי לאחוז במכונת ירייה ולירות באנשים."


אנשים רבים שנמלטו מסוריה עוברים לטורקיה, מגיעים לחופיה המערביים ושם הם מצטופפים על רפסודות השטות ללסבוס.
(עיצוב מפה: Mapping Specialists)

אמם מכרה את כל התכשיטים שלה, לרבות טבעת הנישואין, ונתנה להם 6,000 דולר למסע. הם כבר הוציאו 2,400 דולר כדי להגיע לכאן, אומר אל־שראני. אבל איזו ברירה הייתה להם? לפני המלחמה קיבל שראני תואר שני בכלכלה חקלאית, אבל עכשיו אינו רואה שיש עתיד כלשהו בסוריה לעצמו ולחקלאים במדינה. כאילו לא די היה באסון הבצורת, דאעש הפכו את המדינה למקום חסר תקווה. הוא טוען שהצדדים הלוחמים גונבים את מאגרי החיטה, שהם למעשה משתמשים במזון כנשק לשליטה באוכלוסייה. "איכר אינו יכול למצוא היום מים להשקות את הגידולים, אינו מקבל תמיכה ממשלתית והמורדים או הצבא הסורי כל הזמן מדכאים אותו. יש מיליון דרכים למות בסוריה, ואינכם יכולים לדמיין כמה הן מכוערות," הוא אומר. "אחרי 10 שנים, אני רואה, לצערי, אפגניסטן חדשה."

הסהר ה(לא) פורה

פרופסור סיגֶר מאוניברסיטת קולומביה איננו פסימי עד כדי כך. משבר הפליטים ידעך בסופו של דבר, הוא מניח, והמלחמה בסוריה תגיע אל קִצה. אבל ללא קשר, הוא אומר, הבצורות באזור ייעשו תדירות יותר וקשות יותר בעתיד הנראה לעין. לאחר שבחנו היטב עשרות מודלים לחיזוי האקלים, הוא וקֶלי ועמיתיהם משוכנעים שהמשך הפליטה של גזי חממה ירחיב את תא האדלי, רצועת האוויר העוטפת את האזורים הטרופיים של כדור הארץ, באופן שעלול לייבש עוד את האדמות במזרח הים התיכון.

למעשה, אומר סיגֶר, הסהר הפורה עלול לאבד את הצורה הקמורה שלו ועשוי להיעלם כליל בסוף המאה הזאת בשל התמעטות חמורה בזרימת המים בנהר הפרת ובירדן. "אין שם הרבה משקעים, וכשיש שינוי בכמויות, זה משמעותי," הוא מזהיר. "יש משהו מיוחד באזור הים התיכון שגורם לו להיות רגיש מבחינה הידרולוגית לעלייה בגזי החממה."

לאחר שנחלצו מסוריה, עלי ומשפחתו מנסים להגיע לגרמניה, שם הם מקווים שמנתחים יצליחו להחזיר לעלי את יכולת ההליכה. עלי, היושב בכיסאו בחוץ כדי ליהנות מקרני השמש, אומר שהוא חושב על החברים שהותיר מאחור, בסוריה. "חייו של האיכר היו קשים תמיד," הוא אומר. "הבעיה הגדולה ביותר שלהם הייתה מים – וזהו. מפני שמים הם חיים."

בנו מסיע אותו פנימה כדי שינוח. שמש חורפית חלשה זורה מעט אור על חדר גדול שממלאות אותו כעשרים מיטות. שקי פלסטיק ותיקים גדולים מאריג זול, עם מעט הרכוש שנותר לבעליהם, נערמים בכל פינה. בעת שילדיו של עלי משכיבים אותו במיטתו, פניו מתעוותים בכאב ותשישות. פַרדוּס, בתו בת ה-19, מסדרת את שקית הסטומה שלו לצד גופו ומכסה אותו בשמיכות שהתקבלו בתרומה. "כתוב בקוראן," חוזר עלי. "מים הם חיים."

טוב לדעת
ראיון עם מוסטפה עבד אל־חמיד שנאלץ לברוח מסוריה:

מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל

לקריאה נוספת

 

0 תגובות