ניסויים מן הזמן האחרון מראים שעורבים מפעילים היגיון כדי לפתור בעיות, וכי כמה מיכולותיהם דומות לאלו של קופי אדם ואף עולות עליהן

צייד ביערות צפון אמריקה רואה עורב שחור (Corvus corax) מתהפך על גבו ונשכב כשרגליו באוויר ליד פגר של בונה המוטל על השלג. ביולוג מטפס בדי עמל על צוק סלע כדי לטַבֵּעַ גוזלי עורב, והוריהם מדרדרים עליו אבנים מלמעלה. עורב יחיד מקים רעש גדול סמוך לבקתה מרוחקת ומעורר בכך אדם העומד ליד הבקתה להתבונן סביבו ולראות פומה העומדת לעוט עליו ממחבואה.

כל אחד משלושת האנשים האלה חשב שהוא יודע מה הייתה כוונת העורבים במעשיהם. הצייד חשב שהעורב מעמיד פני מת, כאילו הורעל, כדי להרתיע עורבים אחרים מלהתחרות בו על בשר נבלת הבונה. הביולוג חשב שזוג העורבים ניסה, במתכוון, לפגוע בו באבנים כדי שיסתלק. האיש בבקתה המרוחקת חשב שהעורב הזהיר אותו כדי להציל את חייו.

אין להתעלם מן ההשערות הללו, אבל רוב האנשים שהתוודעו מקרוב אל עורבים יציעו אולי הסברים אחרים, סבירים יותר. העורבים הם כנראה חובבי המשחקים המובהקים ביותר בין הציפורים, ולא פעם, נראה שהם מתהפכים על גבם, סתם בשביל הכיף. פעמים רבות הם מכים בזעם על המצע שמתחת למקום מושבם כשטורף מתקרב אל קנם. וידוע שלפעמים הם מובילים חיות אל טרף אפשרי כי אינם יכולים לגבור לבדם על הטרף, כלומר ייתכן שהציפור דווקא הוליכה את הפומה אל האיש.

יש שפע של סיפורים על עורבים, ומרבים מהם אפשר להסיק שהם נבונים מאוד, אבל אין בסיפורים כדי להוכיח שפיקחותם מודעת. אפילו התנהגויות, שהתחכום שמאחוריהן גלוי לעין הרבה יותר, כגון הרגלם של עורבים לבצוע גוש שומן לנתחים כדי שיוכלו לשאתם ביתר קלות, האופן שבו הם עורמים במדויק מציות כדי שיוכלו להתעופף עם הערמה כולה, הדרך שבה הם מסדרים שתי סופגניות כדי שיוכלו לשאת את שתיהן בבת אחת, ומטמוני המזון המדומים שהם מכינים כדי להטעות גזלנים, אפילו כל אלה אינם מוכיחים שהעורבים מסוגלים לשקול במודע פעולות אפשריות ולבחור את ההולמות ביותר ביניהן.

על סמך התצפיות בלבד אי אפשר להוציא מכלל אפשרות גם הסברים אחרים, כמו אינסטינקטים או למידה מוכנית של פעולות מסוימות. ואכן, עד שנות ה-90 נעשה ככל הנראה רק מחקר מדעי מוקפד אחד שהצביע על שיקול דעת הגיוני אצל עורבים, מן הסוג שאצל בני אדם הוא מובן מאליו. מדובר בסדרה של ניסויים שפרסם אוטו קולר מן המכון הזואולוגי של קניגסברג (שכבר אינו קיים) ב-1943. הוא הראה שעורב המחמד בן ה-10 שלו, יקוב, יודע לספור עד שבע בכך שאילף אותו להביא מזון מכלי מסוים מבין כמה כלים שמכסיהם סומנו כל אחד במספר שונה של נקודות. אבל מחקרים מן השנים האחרונות, שאת רובם עשינו שנינו, מספקים סוף-סוף כמה הוכחות חותכות שהעורבים אכן אינטליגנטיים, במובן זה שהם מסוגלים להשתמש בהיגיון לפתרון בעיות. ועוד מצאנו לתדהמתנו, שהם יכולים אפילו להבחין בין עורב אחד למשנהו. וגם במובן זה הם דומים לבני אדם: לא היינו יכולים לבנות חברות (למעט כאלה הדומות לחברות של חרקים) בלי היכולת הזו.

הוכחה לפתרון בעיות

העורב אינו הציפור היחידה שמקובל לייחס לה חכמה. ב-20 השנים האחרונות היה מבול של מחקרים שגילו כי לכמה מקרוביהם במשפחת העורביים (ובהם עורבים קטנים יותר מן העורב השחור וכן העורבני, העקעק, והקיק) יש יכולות מנטליות מפתיעות ומורכבות. אצל כמה מינים נראה שהיכולות האלה אינן נופלות מיכולותיהם של קופי אדם, ואפילו עולות עליהן. לקיקים למשל, יש זיכרון מופלא שאוצר אלפי מיקומים של מטמוני מזון – משימה שרוב בני האדם יתקשו לעמוד בה. מחקרים הראו שעורב ניו קלדוניה (Corvus moneduloides) מכין כלים מחלקי עלים של הצמח פנדנוס ומשתמש בהם לשלוף זחלים מחרכי עצים. אך מה שלא היה ידוע הוא עד כמה המעללים יוצאי הדופן האלה כרוכים בתכנות עיוור מובנה, או בשינון וזיכרון (על פי ניסוי וטעייה בעבר), או בחשיבה (בחירה בין אפשרויות המיוצגות ונשקלות בתודעה).

צילום עורב .קרדיט: ויקיפדיה (Scientific American | (Diliff

קרדיט: ויקיפדיה (Diliff)


תכננו אפוא ניסויים שנועדו לבודד את התפקידים ואת החשיבות היחסית של כל אחת מן האפשרויות האלה. בניסוי הראשון הצגנו לעורבים יחידים מזון תלוי על חוט. כדי להשיג את המעדן היה עליהם לרכון מטה מן המוט שעליו הם עומדים, לתפוס במקורם את החוט, למשוך את החוט מעלה, להניח על המוט את לולאת החוט שמשכו, לדרוך עליה בלחץ חזק דיו שלא תחליק, ואז להרפות מאחיזת המקור בחוט ולחזור על סדרת הפעולות הזו שש פעמים או יותר.

גילינו שלפחות כמה מן הציפורים הבוגרות בחנו את המצב במשך כמה דקות ואז ביצעו את התהליך הרב-שלבי הזה בניסיון אחד שארך כ-30 שניות בלבד, וזאת בלי להקדיש מאמצים מקדימים כלשהם לניסוי וטעייה. בעיצוב קלאסי של ניסוי מעבדתי הבוחן התנהגות של בעלי חיים, מתוגמל כל שלב בפעולה הרצויה במזון, ואילו על שלבים שגויים מענישים במכת חשמל. הקשרים שבין השלבים בסדרה נוצרים ככל הנראה בלי שבעל החיים יצטרך להבין איך כל אחד מהם תורם לתוצאה הסופית. ואולם לא ייתכן שהציפורים שאנחנו בדקנו כבר נתקלו במשימה זו בטבע, ולכן לא ייתכן שהן למדו לבצע אותה בעבר באמצעות ניסוי וטעייה. לפיכך, ההסבר הפשוט ביותר הוא שהן דמיינו אפשרויות והסיקו באילו צעדים עליהן לנקוט.

ואולם, הצלחה במבחן הִצריכה בגרות. ציפורים צעירות (חודש או חודשיים לאחר שלמדו לעוף) אינן מסוגלות לבצע את הפעולה המורכבת הזאת. וציפור בת שנה זקוקה לשש דקות בממוצע כדי לפתור את הבעיה. באותן שש דקות הן מנסות בגלוי אפשרויות שונות (למשל, לעוף אל המזון, לנסות לתלוש את החוט, לנקר אותו או למשוך ולסובב אותו.)

שום שלב בסדרת משיכות החבל של העורבים לא תוגמל במזון. היה עליהם להשלים את כל הסדרה הארוכה כדי לקבל משהו לאכול. אפשר אולי לטעון שבצדו של כל שלב יש גמול "מנטלי" הפועל כחיזוק חיובי פשוט, כי העורב רואה את האוכל מתקרב אליו, בלי שהוא מבין שכל שלב בסדרה מקרב אותו אל מטרתו. אבל ההסבר הזה עומד על כרעי תרנגולת. אילו כל צעד היה נלמד בניסוי וטעייה היה צורך בהרבה מאוד ניסיונות, וללימוד הסדרה כולה היו נדרשים בוודאי חודשים של אימון. אבל לא כך היה. היה נראה שהציפורים יודעות מה הן עושות.

ואולם אי אפשר לדעת שהן יודעות אלא אם כן הן יתנהגו על פי תחזיות מסוימות. לדוגמה, אילו ידעו העורבים מה הם עושים, הם היו צריכים לדעת גם מה הם כבר עשו. הם היו אמורים לדעת למשל, שלאחר שהעלו את הפרס הקשור בחוט, הוא עדיין מחובר למוט. כדי לבדוק אם הבינו, גירשנו אותם מן המוט לאחר שהעלו נתח בשר. אם ישמטו את הבשר, סימן שידעו כי הוא מחובר למוט. אם יעופו עם הבשר (ויגרמו לו להיתלש ממקורם), סימן שלא ידעו. רובם שמטו את הבשר. לעומת זאת, אם על המוט היה מונח בשר שאליו מחובר חוט, שאינו קשור למוט, היו העורבים לוקחים אותו תמיד במעופם.

כשמבינים, לא צריך, או כמעט שאין צורך, לערוך ניסיונות. למידה בניסוי וטעייה לעומת זאת, אינה מצריכה היגיון. ביקשנו אפוא לעשות עוד ניסוי כדי לברר אם התמודדו הציפורים עם אתגר משיכת הבשר באמצעות תנועות אקראיות שבמקרה היה גמול בצדן, אבל לא היה כל היגיון מאחוריהן. הפעם העמדנו לפני ציפורים חסרות ניסיון את אותן אפשרויות מעשיות, אבל במצב שקיווינו שיהיה לא הגיוני מבחינתן. כלומר, החוט הונח כך שהיה עליהן למשוך אותו למטה בשביל להעלות את המזון למעלה.

גם במצב הזה גילו העורבים עניין במזון. הם חקרו את המתקן וניקרו ומשכו בחוט וכך קירבו אותו לפעמים קצת אליהם. אבל עד מהרה התייאשו, ושום ציפור לא למדה להשיג את המזון אף על פי שאותה סדרת משיכה-דריכה-שחרור שקודם לכן אפשרה להן להשיג את המזון חיש קל, הייתה יכולהלאפשר זאת שוב. אנו סבורים אפוא שהמשיכה היישר למעלה נלמדה מהר ולעתים כמעט "מיד" רק מפני שנסמכה על היגיון. העורבים מסוגלים ככל הנראה לבחון פעולות בראשם ולדמיין את תוצאותיהן. נראה שלרוב בעלי החיים אין יכולת כזו, או שהיא קיימת אצלם במידה מועטה בלבד, ויש לכך סיבה הסתגלותית טובה.

יתרונות האינטליגנציה

בתהליך שהוא עדיין אחת התעלומות הלא פתורות הגדולות בביולוגיה, יכולות התנהגויות מדויקות מאוד להיות מתוכנתות באופן גנטי גם אצל בעלי חיים שמוחם קטן כראש סיכה. קחו לדוגמה את הצרעה שמיום היוולדה מייצרת נייר במומחיות ובונה ממנו קן שצורתו מדויקת להפליא, או צרעה ממין אחר המשתמשת בבוץ כדי לבנות קן של טיט שצורתו מסוימת מאוד, אם כי שונה מזו של קן הנייר. כמו הצרעות, מינים אחרים של ציפורים מתוכנתים לבנות קנים שטיבם המדויק קבוע. כל סנוניות הרפתות בונות קן דמוי מדף מבוץ שמתייבש ומתקשה. הסנונית האמריקנית בונה קנים דמויי תנור, גם הם מבוץ אבל עם פתח קטן ועגול.

אף אחת מן ההתנהגויות המורכבות להפליא האלה אינה נרכשת בלמידה, והיא גם אינה תלויה בחשיבה (אף כי למידה ומחשבה עשויות להשפיע על התנהגות מתוכנתת-גנטית). חשיבה והיגיון עלולים להיות מאוד לא מהימנים ואף לחולל מהומה לא קטנה, כמו שכולנו יודעים. אם כן, השאלה הגדולה היא למה יש מינים של בעלי חיים (כמונו למשל) שנידונו למבוכה שבהיגיון אם אכן התנהגות יכולה להיות מתוכנתת בדיוק שכזה? מדוע לא בורכנו, כמו רוב בעלי החיים, ביכולת "לפעול נכון" גם בלי לחוות את שלל השיבושים הרי האסון האפשריים?

התשובה השגורה היא שבעלי חיים כאלה התפתחו בסביבות מורכבות ובלתי צפויות שבהן תגובות מוכנות מראש אינן הולמות. כשבעל חיים מסוגל לזהות פרטים אחרים בני מינו וגם הם מסוגלים לזהות אותו כישות נפרדת, הרי שהסביבה של כל אחד מהם היא אכן סביבה מורכבת. על כן, פעמים רבות רואים החוקרים בחיי החברה של בעלי חיים המסוגלים להבחין בין פרטים בני מינם, ככוח המניע את התפתחות האינטליגנציה: על רקע זה, נעשית היכולת לחזות את תגובותיהם של פרטים אחרים, המשמשים כמאפיין הרלוונטי העיקרי בסביבה, ליכולת חשובה ביותר. היה עלינו לבחון אפוא את הסביבה החברתית של העורבים כדי להבין כיצד הם היו עשויים להרוויח מן התבונה יותר מבעלי חיים אחרים.

הסביבה הטבעית של העורבים

חלק ניכר מתולדותיהם של העורבים מלמד שהיה עליהם להתפתח כדי להתמודד עם נסיבות קצרות טווח המשתנות בהתמדה. ביסודו של דבר, עורבים הם ציפורים סתגלניות. לעתים הם צדים, אבל בעיקר הם הסתגלו להתקיים על מזון שצדות חיות אחרות. אך הטורפים המספקים את מזונם של העורבים הם בעלי חיים בלתי צפויים ויכולים להרוג גם אותם. נראה שהתניה ממושכת באמצעות ניסוי וטעייה היא יקרה מנשוא משום שהטעות הראשונה עלולה לעלות לציפור בחייה, תגובה מוכנית לגמרי לטורף הפכפך יכולה להיות מסוכנת לא פחות.

האופן שבו מתחרים העורבים ביניהם על מזון מצריך גם הוא התמודדות עם נסיבות המשתנות תדיר. זוגות עורבים טריטוריאליים משתדלים להשיג שליטה בלעדית על מקורות שופעים של מזון, וכנגדם, עורבים צעירים ועורבים שאינם מתרבים, נוקטים אסטרטגיה של גיוס חברים רבים מסוגם כדי לגבור על הזוג המגן על הטריטוריה שלו. אבל יש לציין כי אותה התנהגות שבעטיה זוכה ההמון בגישה למזון ושמקטינה, בשל המספר הגדול, את סיכוייו של כל פרט להיפגע, אותה התנהגות מביאה לתחרות מוגברת על המשאב.

בעלי חיים טורפים לא רק מספקים לעורבים מקורות מזון שופעים, הם גם מחסלים אותם מהר. לעורבים משתלם אפוא להיות בין הראשונים במעגל האכילה, אם אפשר לצד הטורפים, בעודם אוכלים את טרפם. כדי לעשות זאת, על הציפורים להכיר את התנהגות הטורף, כמו למשל אם ומתי הוא עשוי לתקוף, כמה רחוק הוא יכול לזנק, ואיך אפשר להסיח את דעתו. מקצת הידע הזה צריך להיות ברשות העורב בטרם תוסב תשומת לבו לאכילה, שכן במצב עניינים זה תרגול עלול להיות קטלני.

ואכן, העופות מתאמנים ביתר בטחה כשהם צעירים. עופות צעירים, שאינם מרוכזים באכילה, "בוחנים" לא פעם את תגובותיהם של בעלי חיים גדולים, כגון זאבים וטורפים אחרים בכך שהם באים אתם במגע, בדרך כלל נוחתים בקרבת מקום ומנקרים באחוריהם. לא נראה שההתנהגות הזאת היא טקטיקה מכוונת. סביר יותר להניח שזו צורה של "משחק", המוגדר בספרות המדעית הענפה העוסקת בנושא כהתנהגות שאינה משרתת כל מטרה מיידית נראית לעין, אבל יש לה בדרך כלל תכלית לטווח רחוק, שאינה מכוונת במודע ובכל זאת שכרה בצדה.

אפילו הצעירים מבינים שלזנֵב בטורפים זה משחק מסוכן (הפחד ניכר בהם כשהם עושים זאת), ומכאן שהם בוודאי מתוכנתים מראש לפעילות הזאת מפני שהמשחק המסוכן הזה משפר, בסופו של דבר, את שרידותם – מן הסתם בכך שהם לומדים באמצעותו את הגבולות שאין לחרוג מהם כשהטורפים בסביבה. בעזרת ההתגרות הזאת הם לומדים עד מהרה באילו בעלי חיים אפשר לבטוח ומה המרחק הבטוח שיש לשמור מהם. ולהפך, הימצאותן התמידית כמעט של הציפורים ליד הטורפים מרגילה אליהן את בעלי החיים הגדולים יותר, ולאט לאט הם לומדים להתעלם מהן. אבל להסתדר עם טורפים מסוכנים זה רק אמצעי בדרך אל היעד, שהוא גישה לאספקה נדיבה של מזון.

בגלל הזמן הקצר שמקור מזון שופע נותר זמין בדרך כלל (פגר של צבי ביערות של מדינת מיין, למשל, מתכלה בתוך יום-יומיים.) כדאי לקחת תחילה את המזון למקום אחר, ולאכול אחר כך. העורבים, כמו אחרים ממשפחת העורביים, מטמינים מזון לשימוש עתידי. בתחרות על פגר, הם נושאים בחריצות מטעני בשר בזה אחר זה אל מטמוני מזון, שם הם קוברים את הבשר ואף מסווים את המחבוא בפסולת, עד שאי אפשר להבחין בו. וכמו כן, שוב כמו רבים אחרים ממשפחת העורביים, הם זוכרים בדיוק היכן נמצא כל אחד ממטמוניהם הרבים, ובדרך כלל אוספים מהם את שללם לאחר כמה שעות עד כמה ימים. ואולם, שלא כמו רוב הציפורים המטמינות מזון, העורבים מתבוננים בתשומת לב בהתנהגות ההטמנה של מתחריהם, והם משננים לא רק את מקומותיהם המדויקים של המטמונים שלהם עצמם, אלא גם את המקומות שראו אחרים מטמינים בהם מזון.

משחקים באוכל ומחביאים אוכל

מאחר שהבנו שהמשחק עם הטורפים עוזר כנראה לעורבים ללמוד להעריך מצבים ולפעול בהתאם, החלטנו לבדוק אם המשחק אכן מסייע לציפורים הצעירות לרכוש את היכולת לסגל בגמישות את התנהגותן. הטמנת המזון הייתה התנהגות מתאימה לבדיקה הזאת, וכלוב גדול שעיצבנו, המדמה סביבה טבעית של עצים ואדמה, סיפק מקום הולם לעריכת הניסויים.

כפי שכבר ידענו, מצאנו שעורבים נמנעים מנוכחות אחרים כשהם מטמינים מזון. הם מעדיפים להחביא בפרטיות, או שהם נעזרים בעצים ובסלעים שמסתירים אותם מעיני אחרים. בעלי מטמון גם מנסים לגרש גנבים פוטנציאליים. גילינו שמיומנויות ההטמנה האלה מתפתחות באמצעות התנהגויות משחקיות מוטבעות המגרות לפעולה את היריבים למשחק ומאפשרות לבעלי החיים המשחקים ללמוד מתגובות חבריהם. תהליך הבדיקה והלימוד הזה מתחיל בין אחים זמן קצר לאחר שהם עוזבים את הקן ומתחילים להתלוות להוריהם, אז הם לומדים להכיר את המגוון הרחב של עצמים קטנים הראויים לאכילה, כמו חרקים ופירות.

עורבים צעירים המצויים עדיין בקן, או כמה ימים לאחר שיצאו ממנו, מתעסקים בכל מיני עצמים במקורם. וכמו הצביטה בזנבות הזאבים, התנהגות זו מוגדרת משחק משום שאינה מניבה כל תועלת בטווח הקצר, ועם זאת היא צורכת זמן ואנרגיה או כרוכה בלקיחת סיכונים. עצמים אלה הם בעצם "צעצועים". בניסויים שעשינו בשגר עורבים מבוייתים, גילם אחד מאיתנו את תפקיד ההורה והוביל את הציפורים ממקום למקום. הציפורים הצעירות העסיקו את עצמן באיסוף זרדים, עלים, פרחים, אצטרובלים, אבנים קטנות, בדלי סיגריות, מטבעות ושאר עצמים ש"שתלנו" בשטח. בתוך כמה ימים התחילו העורבים הצעירים להתעלם, בדרך כלל, מן הפריטים הלא אכילים ולחפש בלהיטות את האכילים. בזכות משחק העיסוק בעצמים, הם התנסו בלימוד סביבתם. כיוון שבתנאים רגילים, הוריהם של העורבים עדיין מאכילים אותם בגיל הזה, הם יכלו להרשות לעצמם את ההתנהגות חסרת התכלית לכאורה הזאת, שהתועלת שהיא מביאה מתגלה רק לאחר זמן.

בזמן שהציפורים הצעירות לומדות להבחין בין "צעצוע" אכיל ושאינו אכיל, הן גם משפרות ומגבשות את כישורי ההטמנה שלהן. בהתחלה הן רק מניחות כמה מן הפריטים שמושכים את תשומת לבן, ללא אבחנה, לצד עצמים אחרים. אחר כך הן מתחילות להסתיר אותם חלקית בתוך חרכים. ולאחר חודש-חודשיים העופות הצעירים האלה, שעדיין תלויים בהוריהם, מתחילים לכסות את העצמים בפסולת. מאחר שהעורבים הצעירים האלה מטמינים, בדרך כלל, את מטמוניהם לעיני אחיהם והוריהם, שאתם הם שוהים עוד כמה חודשים לאחר שהגיעו לגיל שבו למדו לעוף, לוקחים לא פעם האחים האחרים את מה שהוחבא. תהינו אם משחק ההטמנה של הפריטים הלא אכילים עוזר להם לרכוש את היכולת לחזות איך יתנהגו אחרים כדי שבעתיד יוכלו להחביא את מזונם יקר המציאות ולהגן עליו בהצלחה.

כשבודקים אם התנסויות בגיל צעיר משפיעות על התנהגות בוגרת, אחת הבעיות שצצות היא הקושי לשלוט על התנסויותיה של ציפור מסוימת, וממילא קשה לבנות עבורן קבוצת בקרה. אבל הבחנו שהציפורים גם התבוננו בנו ופשטו על "מטמוני" המזון שאנחנו, ממלאי מקום הוריהם ובני לוויתם, החבאנו מהם. והרי בהתנהגותנו שלנו אנו כן יכולים לשלוט! בניסוי שערכנו תייגנו אחד מאתנו כ"גנב", שתמיד גונב את העצמים שהטמינו הציפורים הצעירות במשחק גלוי, ואילו השני בחן בעקביות את מטמוני העצמים של הציפורים, אבל לא לקח מהם דבר אף פעם. בסיטואציית המבחן, סיפקנו לעורבים, שכבר התבגרו מעט, מזון במקום עצמים לא אכילים. הפעם אחד משני האנשים, הגנב או הצופה, עמד מנגד ורק התבונן בהתנהגות הציפורים בלי להתערב.

כשהגנב הפוטנציאלי היה נוכח, עיכבו העורבים במידה ניכרת את הטמנת המזון (כאילו חיכו שהגנב לא יסתכל), ואת המטמונים שהכינו קודם לכן הם רוקנו כשהאיש התהלך לידם. לעומת זאת, נוכחותו של האדם הבלתי מזיק, שלא גנב עצמים שהוטמנו בעבר, לא גרמה לעיכוב ההטמנה, והציפורים התעלמו ממנו גם כשהתקרב למטמוניהן. הניסוי הראה אפוא שהציפורים לא זו בלבד ששיפרו את כישורי החבאת המזון שלהן, לאחר שהתנסו בפשיטות של אחרים על מטמוניהם, אלא הן גם מבחינות בין פרטים (בני אדם, במקרה זה).

להפלות את ה"יודעים"

כמו שתיארנו, עורבים בטבע ניזונים בדרך כלל בלהקות ומקדישים זמן רב להטמנת מזון לשימוש עתידי. במצב עניינים זה, כמעט בלתי אפשרי שציפור כלשהי תוכל לגרש כל ציפור אחרת שבמקרה משוטטת סמוך לאחד ממטמוניה, שמספרם מגיע לפעמים לעשרות. ואולם, עורבים בוגרים מצמצמים במידה רבה את האפשרות שמתחריהם יראו אותם מטמינים, ומצמצמים את הצורך בגירוש שודדים אפשריים מן המקום בכך שהם מפזרים את שללם היקר על פני שטח גדול של קילומטרים רבועים רבים. אבל בתוך כלוב הציפורים שלנו, אין הפרט יכול לחמוק מעיניהם הפקוחות של מתחריו. בזכות הנסיבות האלה הזדמן לנו לבדוק אם הציפורים מסוגלות להפלות בין עורבים מתחרים על פי מה שהם אולי יודעים, ממש כמו שהבדילו בין האנשים השונים.

בסדרת ניסויים זאת סמכנו על הידיעה שעורבים מבדילים בין פרטים בני מינם (וגם שאינם בני מינם, כמונו למשל). דאגנו שיהיו ציפורים "יודעות", ציפורים שראו היכן נמצאים מטמוניה של ציפור נתונה, וציפורים "שאינן יודעות", כאלה שלא ייתכן שראו היכן המטמונים. ואז הפגשנו את העורב המטמין עם מתחריו היודעים ושאינם יודעים, בדומה לאופן שבו בחנו את תגובת העופות הצעירים לגנבים ולאלה שאינם גנבים. ואולם במקרה זה, מתווה הניסוי דרש מאתנו לעשות שינויים בכלוב.

מדור גדול אחד של הכלוב שימש זירת הטמנה. הפרדנו את מדור ההטמנה בקיר אטום ממדור קטן יותר ופתחנו בו צוהר הצצה קטן שמולו עמד מוט שעליו יכולה ציפור לעמוד ולהסתכל דרך רשת בציפור המטמינה במדור הראשי. צמוד למדור ההצצה, היה מדור דומה שגם בו הייתה ציפור, אלא שחלון ההצצה בו כוסה בווילון. באופן זה, היו שתי ציפורים יכולות לשמוע את הציפור המטמינה, אבל רק אחת מהן הייתה יכולה גם לראותה.

שני העורבים שבמדורים הקטנים הורשו להיכנס לאזור ההטמנה לאחר זמן קצר (חמש דקות) ולחפש שם מזון. הייתה להם אפוא סיבה טובה להתבונן בעורב המטמין. ואכן, הציפור היודעת התיישבה לרוב על המוט והתבוננה במטמין, וזו שאינה יודעת, זו שבמדור עם הווילון, ניסתה להרים את הווילון ולהסתכל (התברר שצריך לקשור את הווילון כך שלא יוכלו להסיט אותו). לאחר שהעורב המטמין הכין שלושה מטמונים, הוצאנו אותו מן המדור הגדול והחזרנו אותו לשם כעבור חמש דקות כדי שירוקן את מחבואי המזון שלו. נתנו למטמינים לרוקן את מחבואיהם כשהם לבד, בנוכחות ציפור יודעת, ובנוכחות ציפור שאינה יודעת. (לשני התפקידים האלה נבחרו ציפורים ממעמד נמוך מזה של המטמין, כדי שלא יחשוש להגן על שללו מפניהן.)

מטמינים שולפים בדרך כלל את המזון שהטמינו כשנדמה להם שהוא עומד להיגזל. ואכן, הניסויים הראו שכשהצמידו למטמינים ציפור יודעת הם רוקנו מטמונים רבים במידה ניכרת ממספר המטמונים שרוקנו כשהצמידו להם ציפור שאינה יודעת או כשהיו לבד. יתר על כן, כשציפור יודעת התקרבה כדי שני מטרים מן המזון המוסווה, גירש אותה המטמין משם, ואילו כשציפור שאינה יודעת עשתה כן התעלמו ממנה. שיערנו שהמטמינים זכרו מי היו הציפורים שהסתכלו עליהם כשהטמינו מטמון מסוים והפלו אותן לרעה אחר כך, כאילו ייחסו ידיעה לאלה שהסתכלו. נראה שהם צפו את כוונת העורב שהסתכל והתגוננו מפני הבזיזה הצפויה. אבל גם היודעות נשמרו מצדן מן ההתנהגות המתגוננת של המטמינים: הן לא ניגשו, בנוכחותם, ישר למטמונים, אלא חיכו שיתרחקו קצת. תוצאות הניסוי הזה מורות על ייחוס ידיעה וניבוי תגובה.

בגרסה אחרת של אותו ניסוי ביקשנו לשלול את האפשרות ולפיה היודעות סיפקו בלי כוונה רמזים דקים שהמטמינים יכלו לקלוט ולפרש, ולא שהמטמינים באמת ידעו שהיודעות ראו אותם. לכן נתנו לאדם, שעמד מן הצד כצופה סביל, לטמון את המזון. כפי שניבאנו על סמך תוצאות הניסוי הראשון, ציפורים יודעות מיהרו לבזוז את המטמונים מעשה ידי אדם כשהייתה אתם עוד ציפור יודעת בכלוב. ולעומת זאת, כשהוצמדה להן מתחרה דומיננטית שאינה יודעת דבר (שהייתה תוקפת את הבוזזת כדי לגזול ממנה את שללה), הן האריכו, פי 10 בממוצע, את הזמן שארך עד שהתקרבו למטמון, וחיכו עד שהעורב הדומיננטי יהיה עסוק ומרוחק. התוצאות האלה אינן שוללות לגמרי את האפשרות שהיודעות רמזו רמזים דקים ולא ידועים כלשהם שהסגירו את ידיעתן וגרמו לבוזזות לבזוז, אבל לא סביר שניתנו אותות כאלה, והממצאים הם ראיה מוצקת למדי שהעופות האלה מציגים התנהגות מורכבת להפליא המבוססת על יכולת לפרש או לצפות את פעולותיהם של אחרים.

על מה חושבים העורבים?

חקר מצביהם המנטליים של בעלי חיים, שאינם יכולים לספר לנו מה הם חושבים, הוא עתיר קשיים. והלכה למעשה איננו יודעים, ואולי גם לא נוכל לדעת, מה מתרחש במוחו של בעל חיים אחר ואולי גם לא במוחותיהם של פרטים אחרים בני מיננו. אבל אם ננקוט בעקרון התער של אוקאם ונאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, כמיטב המסורת המדעית, נוכל להסיק שהניסויים שערכנו מספקים אישוש עקבי להשערה שעורבים משתמשים בייצוג מנטלי כלשהו המנחה את פעולותיהם. התוצאות של ניסויי משיכת החוט מורות על הפעלת היגיון. וטקטיקות השוד והשמירה מפניו מלמדות שהעורבים זוכרים את הדברים שאליהם שמו לב מתחריהם והם אומדים את האיום הצפוי בעקבות זאת. הם מייחסים למתחריהם את היכולת לדעת, ומשלבים את הידע הזה עם מעמד הדומיננטיות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות על הקמת מטמוני מזון וריקונם.

למידה אכן קיימת, אבל אין בה כדי להסביר את כל ההתנהגות הנצפית, משום שההתנהגות הזאת באה לידי ביטוי מהר מאוד, כמעט מיד, בלי ניסוי וטעייה כלל. אנחנו משערים אפוא שהעורבים מתחילים עם מתכונת התנהגות משחקית הטבועה בהם מלידה שמייצרת את הניסיון שהוא תנאי הכרחי ללמידה. הלמידה עשויה להיות מתורגמת אחר כך להכרה מודעת, כלומר, ליכולת להפעיל היגיון. יכולת כזו שימושית בסביבה החברתית המאוד לא צפויה של טורפים ומתחרים, ואפשר גם להעביר אותה ולהחילה על כל מצב עניינים אחר, כמו משיכה למעלה של מזון תלוי על חוט.

איננו יודעים עד כמה התנהגות כמו זו של העורבים יוצאת דופן בקרב בעלי חיים. אבל אנחנו משערים שאף על פי שאין היא כנראה נדירה, היא מצומצמת בדרך כלל לסוגי משימות מסוימות, משום שקיים מגוון עשיר של אינסטינקטים ונטיות למידה בסיסיים המותאמים בדיוק לסביבת המחיה של בעל החיים. עם זאת, אצל העורבים היא עשויה להיות כללית יותר מאשר אצל רוב בעלי החיים האחרים. אנו סבורים כך מפני שאיננו מכירים שום ציפור חובבת משחק כמו העורב ושנחשפת בשל כך למגוון כה גדול של תרחישים בלתי צפויים. אולי בזכות נטיות אלה נעשו העורבים לציפור שתפוצתה הטבעית היא הגדולה ביותר בעולם, ציפור המאכלסת את אותן יבשות כמו בני האדם, ומשתלבת בקלות, כמותם, בבתי גידול רבים ושונים.

 

סקירה כללית\ אינטליגנציה של עורבים

אף על פי שהתנהגותם הפיקחית של העורבים משכנעת את רוב האנשים שמדובר בציפורים חכמות, אין בה משום הוכחה שהם יכולים לשקול אפשרויות במודע ולבחור את הטובה מכולן.


לקריאה נוספת

  • Ravens, Corvus corax, Differentiate between Knowledgeable and Ignorant Competitors. Thomas Bugnyar and Bernd Heinrich in Proceedings of the Royal Society London, Series B, Vol. 272, No. 1573, pages 1641-1646; August 22, 2005
  • Testing Problem Solving in Ravens: String-Pulling to Reach Food. Bernd Heinrich and Thomas Bugnyar in Ethology, Vol. 111, No. 10, pages 962-976; October 2005
  • Pilfering Ravens, Corvus corax, Adjust Their Behaviour to Social Context and Identity of Competitors. Thomas Bugnyar and Bernd Heinrich in Animal Cognition, Vol. 9, No. 4, pages 369-376; October 2006
מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל

0 תגובות