מדענים מתחרים ביניהם מי יפתור את החידה הוותיקה: כיצד היה טורף גדול ומסוכן לחברו הטוב ביותר של האדם

 

בקיצור

  • הכלב היה המין המבוית הראשון. ובכל זאת, גם אחרי שנים של מחקר המדענים מתקשים לברר מתי, איפה ואיך הוא נוצר.
  • מחקרים בדנ"א מן הזמן האחרון זורים אור חדש על הזאב שממנו התפתח הכלב, ומיזם שאפתני יצא לדרך כדי לאתר במדויק את הזמן ואת המקום של ביות הכלב.
  • גילויים כעין אלה יוסיפו הרבה לתמונה החלקית של מערכת היחסים בין האדם לכלב על תמורותיה ותולדותיה באלפי השנים שחלפו מאז.

מי שגידל כלבים וזאבי בר מהיותם גורים בני מעט יותר משבוע והיניק אותם מבקבוק וטיפל בהם יומם וליל, יודע מה ההבדל בין כלבים לזאבים. סופיה ויראני, חוקרת התנהגות בעלי חיים ב"מכון למדעי הזאב" באוסטריה, ועמיתיה מגדלים כלבים וזאבים מאז 2008 כדי להבין מה עושה את הכלב לכלב ואת הזאב לזאב. החוקרים במכון מפקחים על ארבע להקות זאבים ועל ארבע להקות כלבים וחוקרים אותן. בכל להקה שניים עד שישה פרטים. הם אילפו את הכלבים ואת הזאבים לציית לכמה פקודות בסיסיות: ללכת עם רצועה ולהקיש על מסכי מחשב בחוטמם לצורך מבדקים קוגניטיביים. ואולם, גם לאחר שבע שנים של חיים במחיצת המדענים ועבודה אתם, הזאבים שומרים על רצון משלהם ועל התנהגות מאוד לא כלבית.

"אתה יכול להשאיר חתיכת בשר על השולחן ולהגיד לכלב 'לא!' והוא לא ייקח אותה," אומרת ויראני. "אבל הזאבים יתעלמו ממך. הם יסתכלו לך בעיניים ויחטפו את הבשר," אסרטיביות מצמררת שנתקלה בה לא פעם. וכשזה קורה, היא שוב תוהה איך קרה שמן הזאבים התפתחו הכלבים המבויתים.

"לא ייתכן שבעל חיים, טורף גדול, יחיה אתך ויתנהג ככה," היא אומרת. "אתה רוצה בעלי חיים שהם כמו כלבים. בעלי חיים שמקבלים את ה'לא!'"

הבנת הכלבים את האיסור המוחלט קשורה אולי למבנה הלהקות שלהם, שאינן שוויוניות כמו להקות הזאבים אלא דיקטטוריות, כפי שגילו חוקרי המכון. הזאבים יכולים לאכול יחד, מספרת ויראני. אפילו כשזאב דומיננטי חושף שיניים ונוהם מול זאב נחות ממנו, חבר הלהקה נמוך הדרג אינו נסוג. אבל בלהקות הכלבים אין זה כך. "נדיר שכלב בדרגה נמוכה יאכל באותו זמן שבכיר ממנו אוכל," היא מסבירה. "הם אפילו אינם מנסים." מחקרי הקבוצה מראים גם שכלבים אינם מצפים לשיתוף פעולה עם בני אדם במשימות אלא מצפים שיורו להם מה לעשות.

איך השתנה הזאב בעל הדעה העצמאית והמעמד השווה והיה לכלב הצייתן המחכה לפקודות, ומה היה תפקידו של האדם הקדמון בתמורה הזאת? ויראני משתאה: "אני מנסה לדמיין איך הם עשו את זה, ואני ממש לא מצליחה."

ויראני אינה היחידה שמתפלאת. חוקרים אמנם הצליחו לקבוע את הזמן, את המקום ואת השושלת של כמעט כל המינים המבויתים האחרים, מכבשים ובקר ועד תרנגולות וחזירי ים, אבל בעניינו של חברנו הטוב Canis familiaris הדעות עדיין חלוקות. המדענים יודעים גם מדוע בני אדם פיתחו את חיות הבית האחרות, לשם מזון נגיש, אבל אינם יודעים מה עלה על דעתנו כשהרשינו לטורף גדול ופראי להיכנס לתחום המגורים של משפחתנו. ובכל זאת, הכלב היה המין הראשון שבוית, תואר שעושה את חידת מקורו קשה ומסתורית עוד יותר.

מסתורית ככל שתהיה, המדענים מתחילים לפצח את התעלומה טיפין-טיפין. בשנים האחרונות היו כמה פריצות דרך. הם יודעים כיום בביטחון שבניגוד לדעה הרווחת, הכלבים אינם צאצאים של מיני הזאב האפור המצויים גם היום באזורים רבים בחציו הצפוני של כדור הארץ, מאלסקה עד סיביר ועד ערב הסעודית, אלא צאצאיו של מין בלתי מוכר של זאב שנכחד. הם גם בטוחים שהביות שלהם התרחש כשבני האדם היו עדיין ציידים-לקטים, ולא לאחר שהיו לחקלאים, כפי שהציעו כמה חוקרים.

מתי והיכן נהיו הזאבים לכלבים ואם היה זה אירוע יחיד – אלה הן השאלות שקבוצת מחקר גדולה המורכבת ממדענים מתחרים לשעבר מתחילה לחפש להן תשובות. החוקרים פוקדים מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות אחרים בכל העולם, בוחנים אוסָפים של מאובנים ועצמות של מינים כלביים, ומכינים דגימות גנטיות מכלבים ומזאבים קדמונים ועכשוויים כדי לערוך את ההשוואה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה. כשתושלם המלאכה, הם יהיו כפסע מן הידיעה היכן ומתי, ואולי בדיוק כיצד, עלו הזאבים לראשונה על הנתיב שהובילם להיות בני לווייתנו הנאמנים. התשובות על שאלות אלה ישלימו את תמונת העדויות המצטברות והמסבירות את השפעתם של בני האדם והכלבים זה על זה לאחר שנרקמה מערכת היחסים הזאת.

מסר מעורב

כשהאדם המודרני הגיע לאירופה, לפני כ-45,000 שנה, הוא נתקל בזאב האפור ובסוגי זאבים אחרים, ובהם הזאב המֶגַפַאוּנָלי, שצד חיות גדולות כגון ממוטות. הזאבים כבר הוכיחו אז שהם מן המינים המצליחים והסתגלנים ביותר במשפחת הכלביים, והיו נפוצים בכל אירואסיה, יפן, המזרח התיכון וצפון אמריקה. הם לא היו מוגבלים לבית גידול יחיד ושגשגו בטונדרה, בערבות, במדבריות, ביערות, באזורי חוף ובגבהים של רמת טיבט. הם גם התחרו באדם, שזה מקרוב בא, על אותו הטרף: ממוטות, צבאים, שורי בר, קרנפים צמריריים, אנטילופות וסוסים. על אף התחרות, סוג אחד של זאב, כפי הנראה צאצא של הזאב המֶגַפַאוּנָלי, התחיל לחיות בקרבת בני האדם. שנים רבות הסכימו המדענים, על סמך מקטעי גנום קטנים, שהמין הזה היה הזאב האפור של היום (Canis lupus), ושהוא הוא אביהם היחיד של הכלבים.

אבל בינואר 2015 גילו גנטיקאים שה"עובדה" המוסכמת הזאת שגויה. הכלאות חוזרות ונשנות של זאבים אפורים וכלבים, ש-99.9% מן הדנ"א שלהם משותף, יצרו סימנים מטעים במחקרים הקודמים. התרועעות כזאת בין שני המינים נמשכת גם היום: זאבים שחורי פרווה קיבלו את הגן לצבע הזה מכלב; כלבי רועים בהרי הקווקז בגיאורגיה מזדווגים עם זאבים מקומיים לעתים קרובות, ולכן אבות בני כלאיים מצויים באוכלוסיות של שני המינים, ובין 2% ל-3% מן הפרטים שנדגמו הם בני כלאיים מדור ראשון. (ביוני 2015 פרסמו חוקרים מאמר בכתב העת Current Biology, המתאר את קביעת רצף דנ"א ממאובן זאב בן 35,000 שנה מסיביר. נראה שהמין הזה תרם דנ"א לכלבים צפוניים כמו כלבי האסקי בהזדווגויות שאירעו לפני שנים רבות.)

המחקר מינואר 2015, שבו ניתחו גנומים שלמים של כלבים וזאבים חיים, גילה שה"רקסים" של היום אינם צאצאיו של הזאב האפור המודרני. שני המינים הם ענפים אחים, צאצאים של אב קדמון בלתי ידוע שנכחד. "הדעה שהזאב האפור של היום כבר היה בסביבה לפני מאות אלפי שנים ושהכלבים הם צאצאיו רווחה זמן רב כל כך," אומר רוברט ויין, גנטיקאי התפתחותי מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, "שמפתיע מאוד שהם לא." ויין עמד בראש המחקרים הגנטיים הראשונים שהציעו את יחס האב-צאצא בין שני המינים האלה, ולאחרונה היה מ-30 מחבריו של המחקר האחרון, המפריך את הסברה במאמר שהתפרסם ב-PLOS Genetics.

המאמצים לאתר את הזמן ואת המקום שהכלב בוית בהם יניבו אולי עוד הפתעות. המחקרים הקיימים מתווים מסלול מבלבל. הניתוח הראשון, מ-1997, התרכז בהבדלים הגנטיים שבין הכלב לזאב האפור, והמסקנה הייתה שייתכן שהכלבים בויתו לפני כ-135,000 שנה. מחקר מאוחר יותר של כמה מאותם חוקרים הראה שאפשר שמוצא הכלבים הוא במזרח התיכון. אבל על פי ניתוח אחר, שבדק דנ"א של 1,500 כלבים מודרניים והתפרסם ב-2009, הכלבים בויתו לראשונה בדרום סין לפני פחות מ-16,300 שנה. ואז ב-2013 השווה צוות של מדענים את הגנומים המיטוכונדריאליים של כלבים קדמונים אירופיים ואמריקניים ושל זאבים קדמונים לאלו של המינים המקבילים להם היום. הוא מצא שמקור הכלבים הוא באירופה לפני 19,000 עד 32,000 שנה.

הביולוג ההתפתחותי גרגר לרסון מאוניברסיטת אוקספורד, ממובילי המיזם הרב-תחומי בנושא ביות הכלב, שהושק לאחרונה, אומר שהמחקרים הקיימים אמנם חשובים, אבל לקויים. הוא מוצא פסול במחקרים שנעשו ב-1997 וב-2009 מפני שהסתמכו רק על דנ"א של כלבים בני ימינו, וכן במחקר שנעשה ב-2013 מפני שכלל דגימות מאזורים גאוגרפיים מצומצמים. "אי-אפשר לפתור את החידה הזאת באמצעות בעלי חיים מודרניים בלבד כחלונות אל העבר," אומר לרסון. המחקרים בדנ"א עכשווי של כלבים אינם מספקים די מידע, הוא מסביר, כי בני האדם נדדו והכליאו כלבים בכל העולם פעמים רבות וטשטשו את המורשת הגנטית. כל חתימה אזורית שאולי הייתה יכולה לעזור בזיהוי מקום הביות נעלמה מזמן.

מוסיפה על הערפול העובדה ש"תפוצת הזאבים בעולם רחבה להדהים," מסביר לרסון, שלא כמו שאר המינים המבויתים כמו הכבשה והתרנגולת, שאבותיהם היו פרושים על פני מרחב גאוגרפי הרבה יותר קטן, ולכן קל הרבה יותר להתחקות אחר מוצאם.

לרסון משער שכמה אוכלוסיות נפרדות של זאבים קדמונים תרמו את שלהן להולדת הכלבים של היום. אין זה אירוע יחיד מסוגו: לרסון הראה שהחזירים בויתו פעמיים, פעם במזרח התיכון ופעם באירופה. מעניין לציין שמאובנים תמוהים מבלגיה, מצ'כיה ומדרום-מערב סיביר מלפני 36,000 שנה ומלפני 33,000 שנה נושאים תערובת של מאפיינים זאביים וכלביים המרמזים על האפשרות שהיו לפחות שלושה ניסיונות שונים לביית זאב קדום. אבל המאפיינים האנטומיים של המאובנים האלה לבדם לא יענו על השאלה מאין באו הכלבים.

כדי לפתור את חידת ביות הכלב, נעזרים לרסון ועמיתיו בשתי טכניקות מרכזיות ששימשו גם במחקר על ביות החזיר: הם מנתחים ביסודיות אלפי דגימות דנ"א קדמוניות וחדשות מכלבים ומזאבים מכל העולם ומשתמשים בטכניקה חדשה יחסית למדידת עצמות, הקרויה מורפומטריה גאומטרית. היא מאפשרת למדענים לכמת תכונות מסוימות, כמו קימורי הגולגולת, וכך לקבל השוואה מדויקת יותר של עצמותיהם של פרטים. בעבר הסתמכו החוקרים בעיקר על אורך אזור האף של בעל החיים הכלבי ועל גודל ניביו כדי להבדיל בין כלבים לזאבים. חוטם הכלב בדרך כלל קצר יותר, וניביו קטנים יותר. שיניו, באופן כללי, צפופות משיני הזאב. השיטה החדשה אמורה לזהות הבדלים אחרים, שאפשר אולי ללמוד מהם יותר. שתי הטכניקות יחד צפויות להניב תמונה של תהליך ביות הכלב שתהיה מפורטת יותר מכל תמונה שהתקבלה על פי גישות אחרות שננקטו עד כה.

 מפגשים מן הסוג הכלבי

אף שהזמן והמקום של ביות הכלב עדיין לוטים בערפל, המדענים יודעים היום בערך איזה סוג חברה הייתה הראשונה שקשרה קשרי קִרבה עם הכלבים. אולי אין זה מפתיע שגם שאלה זו הציתה פולמוס במרוצת השנים. מקצת החוקרים טענו שחקלאים ביישובי קבע הם שזכאים לתואר. הרי כל שאר חיות המשק נכנסו לממלכת האדם אחרי שאנשים התחילו לגדל צמחים ולהכות שורשים. אבל אחרים העניקו את זכות הראשונים לחברות מוקדמות יותר של ציידים-לקטים. ויין אומר שמחקר הדנ"א האחרון שעשתה קבוצתו שם קץ לפחות לחלק הזה של הדיון. "ביות הכלב קדם למהפכה החקלאית," הוא קובע. "הוא התרחש כשבני האדם עדיין היו ציידים-לקטים," בזמן כלשהו לפני 18,800 עד 32,000 שנה. (החקלאות, כך סבורים, התחילה ממש לפני כ-12,000 שנה במזרח התיכון.)

והממצא הזה מחזיר אותנו לשאלות שוויראני וכמעט כל אדם שמגדל כלב ואוהב אותו שואלים: איך הציידים-לקטים האלה עשו את זה? והאם הם בכלל עשו את זה או שהכלבים הראשונים, שבהתחלה היו יותר זאבים מכלבים, בל נשכח, פשוט הופיעו על דעת עצמם?

הסוג הביולוגי Canis הוא בן כשבעה מיליון שנה. כמה מן המינים המשתייכים אליו, כדוגמת התן והזאב האתיופי, אמנם חיו באפריקה, ערש האנושות, אך אין ראיות לכך שבני האדם הקדמונים ביותר ניסו לביית את המינים האלה. רק אחרי שהאדם המודרני נדד מאפריקה והגיע גם לאירופה, לפני כ-45,000 שנה, החלה להיווצר השלשה זאב-כלב-אדם.

רמזים בדבר מערכת היחסים המתפתחת בין האדם המודרני הקדום לכלביים מצויים במאובנים ובשרידים ארכאולוגיים. לדוגמה, שרידי בעלי החיים הכלביים שהתגלו מ-1894 עד 1930 בפְּרֶדְמוֹסְטי, יישוב בן 27,000 שנה בערך בעמק בֶּצְ'וָוה שבצ'כיה של היום. הקדמונים שחיו ומתו שם מכונים גְרַוֶוטיאנים על שם ממצאים דומים שהתגלו בלה-גְרַוֶוט שבצרפת. הגְרַוֶוטיאנים הצ'כים היו ציידי ממוטות. באתר זה בלבד הם הרגו יותר מאלף חיות ענק כאלה. הם אכלו את בשרן, השתמשו בשכמותיהן לכיסוי גופות וגילפו עיטורים בחטיהן. הם הרגו גם זאבים. הכלביים הם היונק הנפוץ ביותר באתר חוץ מממוטות, ובין שרידיהם כמה גולגולות שנותרו בשלמותן.

אבל כמה מגולגולות הכלביים אינן דומות בדיוק לגולגולות של זאבים. שלוש מהן בולטות בשונותן, אומרת מייֶטג' גֶרמוֹנְפְּרֶה, חוקרת מאובנים במכון המלכותי של בלגיה למדעי הטבע שבבריסל. לעומת גולגולות הזאבים שנמצאו בפְּרֶדְמוֹסְטי, שלוש הגולגולות החריגות האלה "הן בעלות חוטם קצר יותר, קופסת מוח רחבה יותר ושיניים צפופות יותר," היא מסבירה.

שינויים אנטומיים כאלה הם הסימנים הראשונים לביות על פי גֶרמוֹנְפְּרֶה ועל פי אחרים. שינויים דומים מתרחשים אצל השועלים הכסופים, העומדים במרכז ניסוי מפורסם שנמשך כבר זמן רב באוניברסיטת נובוסיבירסק שברוסיה. מאז 1959 בוחרים החוקרים שם שועלים נוחי מזג להרבעה. בחלוף הדורות נעשו פרוותיהם מנומרות, אוזניהם נפולות, זנבותיהם מעוקלים וחוטמיהם קצרים ורחבים יותר, אף על פי שהמדענים בחרו אותם רק על פי התנהגותם. שינויים דומים נצפו במינים מבויתים אחרים ובהם חולדות וחרפנים. החוקרים טרם מצאו הסבר לכך שבעלי החיים השלווים עוברים כולם את השינויים האלה דווקא. אבל הם יודעים שבלוטות האדרנל של השועלים הכסופים המבויתים קטנות יותר ורמת האדרנלין בדם שלהם נמוכה במידה ניכרת מזו של בני מינם בבר.

ב-2014 העלו מדענים אחרים השערה שאפשר לבדוק אותה: במוחם של בעלי חיים כנועים יש פחות תאים ברכס העצבי או שהם פגומים. התאים העובריים האלה ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות השיניים, הלסתות והתאים מייצרי הפיגמנטים וכן בהתפתחות מערכת העצבים, לרבות תגובת הלחימה-או-בריחה. אם הם צודקים, הרי כל התכונות הביתיות החמודות האלה, פרווה מנוקדת, זנב מסתלסל, אוזניים שמוטות, הן תוצרי לוואי של הביות.

גֶרמוֹנְפְּרֶה סבורה שמה שנראה כמו ביות בפְּרֶדְמוֹסְטי היה מאורע שלא היה לו המשך. היא מפקפקת בקרבתם של בעלי החיים האלה אל הכלבים של היום. ועם זאת, מבחינתה "הם כלבים. כלבים מתקופת האבן." היא אומרת שהכלבים הראשונים האלה בוודאי היו דומים למדי לכלבי ההאסקי של היום, אם כי סביר להניח שהיו גדולים יותר, בגודל של רועה גרמני בערך. גֶרמוֹנְפְּרֶה מכנה את המאובנים מפְּרֶדְמוֹסְטי "כלבים" בשל ממצאים שהיא מפרשת כמערכת יחסים כלשהי בין הכלביים הללו לגְרַוֶוטיאנים. לדוגמה, לסת של כלב, שלפי התיעוד של החוקר המוצֵא, נמצאה על יד שלד של ילד.

הכלבים גם נכללו בטקסים באופן שונה מחיות אחרות. במקום אחד גְרַוֶוטיאן תחב משהו, ככל הנראה פיסת עצם של ממוטה, בין שיניו הקדמיות של אחד הכלבים לאחר מותו וסידר את לסתות הגולגולת כך שייסגרו על העצם. גֶרמוֹנְפְּרֶה משערת שצייד הממוטות הקדום שם את העצם כך במסגרת פולחן הקשור בציד, או כדי לקיים את בעל החיים היקר בעולם הבא, או כדי לאפשר לו לסייע שם לאדם. "בתיעוד האתנוגרפי רואים דברים כאלה," היא אומרת, ומתארת לדוגמה טקס שערכו צ'וקצ'ים סיביריים למען אישה חולה בתחילת המאה ה-20: אייל צפון הוקרב, קיבתו הונחה בפיו של כלב מת, וראש הכלב הכרות הונח לצד האישה כדי להגן עליה במסעה אל עולם המתים.

חוקרים רבים מתארים לעצמם שהקדמונים האלה החלו להפוך את הזאב לכלב כדי שיעזור להם לצוד חיות גדולות. האנתרופולוגית פאט שיפמן טענה בספרה "הפולשים" (The Invaders), שראה אור בהוצאת הרווארד ב-2015, שהכלבים הראשונים (או הזאב-כלבים, כפי שהיא מכנה אותם) היו כמו טכנולוגיה חדשה, עליונה. הם עזרו לאדם המודרני, צַיָיד הממוטות, לגבור על האדם הניאנדרטלי במרוץ ההישרדות. אבל שיפמן, ויין, לרסון ואחרים סבורים שהזאבים חברו אל בני האדם מרצונם. הכלביים, בהיותם סתגלנים ממולחים, זיהו את סביבת האדם כנישה אקולוגית חדשה שאפשר להתנחל בה. התרחיש האחר, שבו אנשים פשטו בלי בושה על מאורות זאבים וחטפו גורים צעירים דיים לאילוף, נשמע מסוכן. וגידול זאבים במחנה לצד פעוטות היה מסוכן מאוד גם כן.

"לא עשינו זאת [את הביות] בכוונה; לפחות לא בהתחלה," מסכם לרסון. סביר יותר להניח שהזאבים התחילו לעקוב אחרי אנשים כמו שנמלים משתרכות אל המטבח שלנו, "כדי לנצל משאב מזון, האשפה שלנו." עם הזמן החלו אחדים מאותם הזאבים מזדנבי המחנות לפחד פחות ופחות מבני האדם, ולהפך, והתפתחה מערכת היחסים המיטיבה לשני הצדדים. הזאב-כלבים בוודאי איתרו עבורנו טרף בחוש הריח שלהם, והיינו חולקים אתם את הבשר שהושג בזכות זה. (ראיות נסיבתיות לתרחיש הזה עולות מניסוי השועל הכסוף. החוקרים בנובוסיבירסק בחרו שועלים שמפחדים פחות מבני האדם, ובסופו של דבר התפתח שם שועל כסוף שרץ לקבל את פניהם של אנשים. רוב השועלים הכסופים בשבי מתחבאים בקצה הכלוב.)

יש רק בעיה אחת במאורע המדומיין הזה, לפחות בפְּרֶדְמוֹסְטי: הכלבים המוקדמים של גֶרמוֹנְפְּרֶה לא אכלו בשר ממוטות אף על פי שזה היה מזונם של בני האדם. ניתוח איזוטופי של עצמות הכלבים האלה מתקופת האבן מלמד שהם ניזונו מבשר של איילי צפון, מזון שלא היה חביב במיוחד על יושבי האתר. נוסף על כך, לכלבים של פְּרֶדְמוֹסְטי היו שיניים שבורות, ורבים נפצעו קשה בפניהם והחלימו. "אלה יכולים להיות סימנים לקרבות עם כלבים אחרים," אומרת גֶרמוֹנְפְּרֶה, "או שהכו אותם במקלות." בדמיונה הקשר בין האדם לכלב התפתח במהלך הטקסים של ציידי הממוטות, שכללו כלבים. בתרחיש זה הציידים-לקטים הביאו גורים למחנה, אולי אחרי שהרגו את הזאבים הבוגרים, ממש כמו שנוודים בחברות רבות מביאים גורים קטנים, או ממש ולדות, אל מקום מושבם. בעצמות הממוטות של פְּרֶדְמוֹסְטי אין סימנים של כרסומי כלבים, ואולי אפשר ללמוד מכך שהם לא הסתובבו שם חופשיים וליקטו שאריות. האנשים כנראה קשרו אותם, האכילו אותם במה שכנראה היה מזון מסוג ב, שבני האדם לא אכלו, ואפילו הרבו וטיפחו אותם, וכל זה רק כדי לשמור על אספקה שוטפת של קרבנות פולחן.

גידול הזאבים בשבי אולי גרם לשינויים האנטומיים שמצאה גֶרמוֹנְפְּרֶה בכלבי פְּרֶדְמוֹסְטי ואולי אפילו יצר בעל חיים פחות מפחיד ופחות עצמאי, כמו השועלים הכסופים שנצפו בנובוסיבירסק.

הכלבים בפְּרֶדְמוֹסְטי, הכלואים, המוכים, המואכלים בסוג אחד של מזון, בוודאי הבינו מה זה "לא!" אין ראיות בפְּרֶדְמוֹסְטי ובאתרים אחרים מאותה תקופה שהתגלו בהם שרידי כלבים שהציידים-לקטים הקדמונים שם ראו בכלבים חברים, בני לוויה או שותפים לציד, מבחינה גֶרמוֹנְפְּרֶה. "היחסים האלה התחילו מאוחר יותר."

תהפוכות המזל

אם גֶרמוֹנְפְּרֶה צודקת, הרי ביות הכלב התחיל אולי מוקדם למדי ובנסיבות שלא היטיבו עם הכלבים. ואולם, לא כל המדענים מסכימים שהכלבים של גֶרמוֹנְפְּרֶה הם אכן כלבים. כמה מהם מעדיפים את הכינוי "זאב-כלב", או פשוט "זאב", מאחר שהגדרתם, אם על פי צורה ואם על פי גנים, אינה ברורה. (לרסון מקווה להשיב על השאלה הזאת במסגרת מיזם הענק שלו.)

התיעוד הראשון לכלב מובהק הוא ממצא בן 14,000 שנה שהתגלה באתר בּוֹן-אוֹבֶּרקַאסֶל בגרמניה. הוא מספר סיפור אחר לגמרי בנוגע לביות הכלבים ומעיד על קשר חם הרבה יותר בין בני האדם לכלב. בראשית המאה ה-20 גילו ארכאולוגים שחפרו באתר שלד של כלב שנקבר לצד שרידי אדם כבן 50 ואישה בת 20 עד 25. כשחוקרים נתקלים בצירוף כזה, הם יודעים שלפניהם בעל חיים מבוית לגמרי, בעל חיים ששומרים עליו ומעריכים אותו כל כך עד שאפילו קוברים אותו כאילו היה אחד מבני המשפחה.

הכלב מבּוֹן-אוֹבֶּרקַאסֶל אינו כלב הציד היחיד שזכה לכבוד הזה. בעינן (עין מלאחה) שבעמק החולה בישראל, אתר של ציידים-לקטים מלפני 12,000 שנה, גילו ארכאולוגים את המקרה המפורסם ביותר אולי של קבורת אדם עם כלב.. השלד של האדם המבוגר שנקבר שם, מונח בשכיבה כפופה על צדו הימני; זרועו השמאלית תחת ראשו, וידו נחה בעדינות על כלבלב.. הכלב היה בן ארבעה או חמישה חודשים בערך, והארכאולוגים סבורים שהונח שם כדי ללוות את המנוח. שלא כמו הכלבים מפְּרֶדְמוֹסְטי, הגור הזה לא הוכה,  וגווייתו סודרה ביד אוהבת לצד אדם שאולי טיפל בו.

סצנות אדם-כלב  מכמירות לב כאלה אמנם נדירות בתקופה הזאת, אבל קבורת כלבים אינה נדירה. ולאחר כ-10,000 שנה המנהג לקבור כלבים נעשה נפוץ יותר. אין עוד בעל חיים שמצורף לטקסי הקבורה של בני האדם באופן עקבי כל כך. אנשים התחילו לראות את הכלבים באור אחר, ולשינוי הזה בגישה הייתה השפעה מעמיקה על התפתחות הכלבים. ייתכן שבתקופה הזאת הכלבים רכשו את כישורי חברת בני האדם שלהם, כמו היכולת לקרוא את הבעות פנינו, להבין את מחוות ההצבעה שלנו ולהביט בעינינו (מה שמגביר את ההפרשה של אוֹקְסיטוֹצין, הורמון האהבה, הן בכלב והן בבעליו).

"קבורת הכלבים החלה אחרי שהציידים התרחקו מן המישורים הפתוחים ונכנסו ליערות עבותים," אומרת אנג'לה פֶּרי, זואו-ארכאולוגית ממכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בלייפציג ומומחית לתופעה הזאת. "כלבים בסביבה הפתוחה יכולים אולי לעזור בשינוע בשר של ממוטות שניצודו, אבל לא בטוח שהם יכולים לעזור בציד," היא אומרת ומוסיפה שציידי פילים אינם נעזרים בכלבים. "אבל הכלבים מועילים מאוד בציד של חיות קטנות יותר, כמו צבאים או חזירי בר," חיות השוכנות ביערות.

לפני 15,000 שנה לפחות, וככל הנראה קודם לכן, אומרת פֶּרי, החלו ציידים-לקטים באירופה, באסיה ובאמריקה להסתמך לקיומם על כישורי הציד של כלביהם. אין בידי החוקרים קו גנטי המחבר במישרין בין אותם בעלי חיים ובין כלבלבי המחמד שלנו. ועם זאת, הם טוענים, אין ספק שבעלי החיים האלה היו כלבים. "כלבי ציד טובים יכולים לזהות עקבות טריים, להוליך את הציידים אל החיה ולרסן אותה," אומרת פֶּרי, שהתלוותה לציידים הצדים בשיטות מסורתיות ולכלביהם ביפן ובארה"ב. "כשאנשים מתחילים להיעזר בכלבים לציד, רואים שינוי ביחסם אל הכלבים, ומתחילים לראות קבורות כלבים בכל העולם." קבורות כאלה אינן קשורות בפולחן או בהעלאת קרבנות, היא מדגישה. "הקבורות האלה מביעות הערכה. הכלבים נטמנים ואתם אוֹכְרָה (אדמה חומה-אדומה), ראשי חץ ולהבים מאבן, כלי ציד גבריים."

אחד המופעים המשוכללים ביותר של קבורת כלבים נמצא באתר בן כ-7,000 שנה בסקֵטהולם שבשוודיה. כמה כלבים קבורים שם באזור מסוים, על יד עשרות בני אדם. אחד הכלבים היה אהוד במיוחד וזכה לטיפול המסור ביותר מכל הכלבים והאנשים באתר. "הכלב הושכב על צדו ושבבי צור היו מפוזרים סביב מותניו. הניחו על ידו קרניים של אייל אציל ופטיש אבן מעוטר תחריטים, ופיזרו עליו אוכרה אדומה," מתארת פֶּרי. דבר אינו מסביר מדוע הכלב הזה היה כה נערץ, אבל היא משערת שהוא היה צייד מעולה ושבעליו התאבל על מותו. "אפשר לראות יחסים כאלה בין ציידים לכלביהם גם היום וגם בתיעוד האתנוגרפי," מציינת פֶּרי ומוסיפה ציטוט מפי ציידים-לקטים טַסְמַנים בשלהי המאה ה-19: "הכלבים חשובים יותר מילדינו. בלעדיהם לא היינו יכולים לצוד; לא היינו שורדים."

הכלבים הראשונים סיפקו גם שירותים חשובים אחרים. עדות ראשונה לניסיון להרבעה בררנית כמו זו שעיצבה את התפתחותו של Canis familiaris מצויה באתר ארכאולוגי מלפני 8,000 שנה בדנמרק. לציידים-לקטים הקדומים שם היו כלבים בשלושה גדלים, וייתכן שגזעיהם הושבחו לצורך מטלות מסוימות. "לא ציפיתי למצוא משהו כמו גזעי כלבים," אומרת פֶּרי, "אבל היו להם כלבים קטנים, בינוניים וגדולים." לא ברור מה היה תפקידם של הכלבים הקטנים, אבל לבינוניים היה מבנה של כלבי ציד, והגדולים, שגודלם היה בערך כגודלו של כלב המזחלות הגרינלנדי (כ-30 קילוגרם), ככל הנראה שינעו וגררו מטענים. בנביחות האזהרה שלהם שירתו בוודאי כל הכלבים גם כזקיפים.

מעמדו של הכלב הידרדר בחדות כשבני האדם פיתחו את החקלאות. ביישובים החקלאיים המוקדמים נדיר למצוא קברי כלבים. "ההבדל חד מאוד," אומרת פֶּרי. "כשאנשים חיו כציידים-לקטים היו קבורות כלבים רבות," אבל עם התפשטות החקלאות, הקבורות נעלמו. "הכלבים כבר לא היו מועילים כל כך." אבל שחיקה זו במעמדם לא חרצה את גורלם להיכחדות כלל וכלל. במקומות רבים הם התחילו להופיע על שולחן האוכל, וזו הייתה סיבה חדשה לגדל אותם.

אבל לא כל החברות החקלאיות צירפו את רקסי לתפריט. בקבוצות שגידלו חיות משק גידלו לא פעם גם כלבים לצורך רעייה. לכלב שהוכיח את ערכו עדיין היה סיכוי לתפנוקים בעולם הבא. ב-2006 גילו ארכאולוגים 80 כלבים חנוטים הקבורים לצד בעליהם בבית קברות בן 1,000 שנה לפחות על יד לימה בירת פרו. הכלבים הגנו על הלמות של אנשי הצ'יריבָּיָה, ובתמורה לשירותיהם זכו ליחס טוב בחייהם ובמותם. כמעט 30 מן הכלבים נכרכו בשמיכות מאריג עדין של צמר למה, ועצמות למה ודג הונחו על יד פיותיהם. בשל צחיחות האזור, גוויות הכלבים השתמרו על פרוותם ורקמות גופם. בלי התכריכים, הגוויות דומות לכלבי הרחוב הקטנים המשוטטים היום ברחובות לימה ומחפשים אדם שייקח אותם ויגיד להם מה לעשות ומה לא. (על אף הדמיון, כלבי הרועים של הצ'יריביה אינם קרובים לכלבלבים בני התערובת של לימה המודרנית. אין גם רגליים לכל טענה בדבר קשר בין גזע עתיק זה או אחר ובין הגזעים המודרניים הסטנדרטיים של "מועדון הכלב האמריקני".)

הקברים של כלבי הצ'יריביה וקברי כלבים אחרים באמריקה אמנם אינם שייכים למקום ולזמן של שלבי הביות המוקדמים, אבל לרסון ועמיתיו ששים למדוד את עצמותיהם ולדגום את הדנ"א שלהם משום שראשוני הכלבים באמריקה הם נצר לכלבים אירופיים ואסיאתיים קדומים. העצמות והגנים שלהם יעזרו למדענים לקבוע כמה אירועי ביות התרחשו ואיפה. עד כה במאמצם לסקור כמה שיותר פרטים כלביים קדמונים ניתחו החוקרים יותר מ-3,000 זאבים, כלבים ופרטים שאינם משתייכים לסוג זה או זה באופן חד-משמעי. יותר מ-50 מדענים בכל העולם נרתמו למאמץ. הם מצפים לפרסם השנה מאמר על ממצאיהם הראשוניים.

האם אז נדע סוף-סוף מתי ואיפה בייתו את הכלב? "אני משער שנהיה קרובים מאוד לתשובה," אומר לרסון. אבל עדיין לא נדע איך בדיוק הצליח מין אבוד של זאבים להפוך ליצור המכבד את המילה "לא".

 
טוב לדעת

ממצאים – היסטוריה מורכבת

כדי לשחזר את האבולוציה של הכלב קבעו רוברט ויין מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ועמיתיו את רצף הדנ"א בגנומים של שני גזעי כלבים פרימיטיביים (בסנג'י ודינגו), שלושה זנים של זאב אפור וחבר אחר במשפחת הכלביים, תן זהוב. אחר כך הם השוו את הגנומים האלה לגנום של כלבי בוקסר, גזע שהתפתח מאוחר יחסית. זמן רב סברו חוקרים שהזאב האפור המודרני הוא אביהם של הכלבים. הניתוח החדש, שהתפרסם בינואר 2015 ב-PLOS Genetics, מפריך את הסברה ומלמד שזן נכחד של זאב הוא שהוליד את הכלב עוד לפני המהפכה החקלאית, שהחלה לפני כ-12,000 שנים. כמו כן המחקר גילה תחלופה נרחבת של גנים בין שתי הקבוצות, עקב הכלאות, לאחר שהתפצלו. הערבוב הזה הקשה על ניסיונות קודמים לבודד את שושלת הכלבים.

 

לקריאה נוספת

  • Palaeolithic Dog Skulls at the Gravettian Pˇredmostí Site, the Czech Republic.Mietje Germonpré et al. in Journal of Archaeological Science, Vol. 39, No. 1, pages 184-202; January 2012.
  • Rethinking Dog Domestication by Integrating Genetics, Archeology, and Biogeography. Greger Larson et al. in Proceedings of the National Academy of Sciences USA, Vol. 109, No. 23, pages 8878–8883; June 5, 2012.
  • Genome Sequencing Highlights the Dynamic Early History of Dogs. Adam H. Freedman et al. in PLOS Genetics, Vol. 10, No. 1, Article e1004016; January 16, 2014.
  • אילוף החתול, קרלוס א' דריסקול, ג'ולייט קלאטון-ברוק, אנדרו ס' קיצ'נר וסטיבן ג' או'בריאן, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2009.
מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל

 

מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל


0 תגובות