לאלף את הלב ולכבוש את העולם

בקיצור

• לפני שלושים שנה, סברו הפסיכולוגים בטעות שטיפוח הערכה עצמית הוא תרופת פלא לכל בעיה אישיותית וקושי חברתי.
• שליטה עצמית, ולא הערכה עצמית, כך מתברר, היא התרופה האמיתית. היכולת לווסת דחפים ותשוקות היא הסוד לחיים ולעבודה במשותף עם הזולת.
• הדינמיקה של שליטה עצמית, הלכה למעשה, מורכבת למדי. כוח הרצון עלול להידלדל עקב שימוש יתר בו כאילו היה מצבור של אנרגיה.
• חקר השליטה העצמית מתרחב כעת לכיוונים חדשים כדי לזרות אור על שורשי ההתמכרות ולחפש דרכים להילחם בה.

היכולת לווסת דחפים ומאוויים חיונית להצלחה בחיים ולעבודה משותפת עם הזולת. אנשים השולטים היטב בתהליכי המחשבה שלהם, ברגשותיהם ובהתנהגותם, לא זו בלבד שהם מצליחים בלימודים ובעבודה, אלא הם אף בריאים, עשירים ואהודים יותר. מערכות היחסים האינטימיות שלהם טובות יותר (על פי בני הזוג שלהם), ואנשים נוטים לסמוך עליהם יותר. כמו כן, סיכוייהם לסטות מדרך הישר, להיעצר על ידי המשטרה, להתמכר לסמים או להיקלע להריונות לא מתוכננים קטנים יותר. הם אפילו מאריכים חיים יותר. הסופר הברזילאי פאולו קואלו סיכם את כל היתרונות האלה באחד מספריו: "מי שמסוגל לאלף את לִבו, מסוגל לכבוש את העולם." [מתוך "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי", כתר 2003, תרגום יורם מלצר]

שליטה עצמית היא שם נרדף לשינוי עצמי, והיא הדרך החשובה ביותר שיש לנו להסתגל לסביבתנו, חשובה בהרבה מכל השאר. ואמנם, רצון האדם לשלוט בעצמו ובסביבתו טבוע עמוק בנפשו ועומד בבסיס עיסוקו במדע, בפוליטיקה, במסחר ובאמנות. הואיל ולרובנו אין הסמכות המלכותית לצוות על אחרים כעולה על רוחנו, ואנחנו נזקקים לשיתוף פעולה מצדם כדי לשרוד, היכולת לרסן תוקפנות, חמדנות ודחפים מיניים היא בבחינת כורח.

הערכתם של הפסיכולוגים החברתיים את חשיבות השליטה העצמית משקפת שינוי בנקודת מבטם. לפני שלושים שנה רבים מהם טעו טעות תמימה כשראו בטיפוח הערכה עצמית תרופת פלא המרפאה כל בעיה אישית וכל חולי חברתי. להערכה עצמית גבוהה יש זיקה להצלחה בחיים, לכן היה סביר להניח שהעלתה תשפר את מצבו של אדם.

בניתוח מדוקדק יותר, הראו הנתונים שהערכה עצמית בלבד אינה מוליכה להצלחה. היא יותר תוצאה מאשר סיבה. חוקרים שעקבו אחרי סטודנטים מעקב ממושך, גילו שציונים טובים העלו את ההערכה העצמית לאחר מעשה. אבל הערכה עצמית גבוהה אינה ערובה לגיליון ציונים מזהיר. השליטה העצמית, לעומת זאת, היא-היא לב העניין.

ניסויים הבודקים שליטה עצמית התחילו בשנות ה-60 של המאה ה-20 במחקרים חלוציים בדחיית סיפוקים שערך וולטר מישל, היום באוניברסיטת קולומביה. בהליך שזכה לימים לכינוי "מבחן המרשמלו", הוא הציע לילדים לבחור בין שתי אפשרויות: לקבל מיד את הממתק הלבן העגול (או ממתק אחר כלשהו), או לקבל שניים כאלה לאחר הַמְתָּנָה כלשהי. יותר מעשר שנים אחרי המבדקים הראשוניים האלה, פגשו מישל ועמיתיו את הילדים, שכבר היו לבוגרים צעירים, ושוב כשהגיעו לגיל העמידה. מי שהיטיבו להתגבר על הפיתוי בגיל ארבע, היו למבוגרים המצליחים ביותר.

מתוך הכרה בנחיצות השליטה העצמית לחיים טובים, יצאנו עמיתי ואני לבדוק את התהליכים הפסיכולוגיים והביולוגיים שעליהם היא מושתתת. הממצאים מלמדים שמעשה ההחלטה שלא להראות כעס או לוותר על המרשמלו דומה להישענות על מאגר אנרגיה שמאפשר לך לצלוח את הקילומטר ה-42 בריצת מרתון. כמו כל מקור אנרגיה, הוא מידלדל עם הזמן וזקוק למילוי מחדש. מה שלמדו הפסיכולוגים בדבר השליטה העצמית במחקרים מן הזמן האחרון אולי יספק אפילו רעיונות חדשים לטיפול באתגרים העצומים לכאורה של התמכרות לסמים ולאלכוהול.

חדר כושר מנטלי

כחצי יובל הקדשתי לעריכת מחקרי מעבדה בנושא השליטה העצמית בלוויית שורה מרתקת להפליא של עמיתים יצירתיים. בתוך כך הגעתי למסקנה שהשליטה העצמית, שאפשר אולי לכנותה גם בקרה עצמית או כוח רצון, פועלת בערך כמו שריר. ובפרט, נראה שאחרי מאמץ היא "מתעייפת". כמה מאות מחקרים שנעשו במעבדות שונות כבר שחזרו את הממצא הבסיסי שאחרי הפעלה של כוח רצון, לאנשים נשאר פחות כוח להשלים מטלה נוספת. באחד המחקרים הראשונים, גילינו שאנשים המתנגדים בכוח רצונם לפיתויים של שוקולד ועוגיות מגלים אחר כך פחות כושר התמדה בניסיון לפתור תרגיל מחשבתי קשה. הם ויתרו הרבה יותר בקלות מאשר אנשים שלא הפעילו את "שריר" כוח הרצון לפני התרגיל. במחקרים אחרים, הניסיון לכבוש מחשבה אסורה – כמו מחשבה על דוב לבן, למשל, אחרי שקיבלו הנחיה שלא לחשוב על דובים לבנים – הפחיתה את יכולתם של הנבדקים לשלוט בתגובות רגשיות לאחר מכן.

טבענו את המונח "הידלדלות אגו" (ego depletion) לציון המצב של כוח רצון מוחלש לאחר השקעה של אנרגיה נפשית בשליטה עצמית, אם בעמידה בפיתוי ואם בהכרחה-עצמית לקבל החלטה קשה. המונח הזה נבחר כמחווה לזיגמונד פרויד, שהציע לראות את העצמי כאילו הוא כולל כעין באר של אנרגיה. התיאוריות המעורפלות שלו בדבר אופן הפעולה של האנרגיה הזאת מיושנות היום רובן, אבל הוא מי שהכיר בכך שצורה כלשהי של אנרגיה נפשית מסבירה את התנהגותנו. לאחר שנזנח לכמה עשורים, הרעיון הזה שב ועלה כשהניסויים שלנו הראו ששליטה עצמית פועלת כמין שריר, שריר שמאגרי האנרגיה שלו מידלדלים עם הפעלתו.

שני כיווני מחקר אחרים הרחיבו את דימוי השריר. ניסויים שעשו מארק מוּרַייבֶן מאוניברסיטת אלבני ועמיתיו, הראו שלאחר מאמץ, כוח הרצון אינו נעלם לגמרי. נראה שנכון יותר לומר שהגוף חוסך באנרגיה; אם מתעוררת הזדמנות כלשהי או שנתקלים באתגר חשוב, אפשר להתחבר לעוד משאבים של שליטה עצמית. הממצא הזה דומה למה שקורה בשרירי הגוף הפיזיים. כששריר מתחיל להתעייף, הספורטאי מפחית את אימוצו כדי לשמור על האנרגיה ועל הכוח שעוד נותרו. אבל בשעת הצורך הוא יכול לנהל מאמץ מתואם ולשאוב מן העתודות, קרי הרזרבות, כדי להאיץ לקראת קו הגמר.

השרירים לא רק מתעייפים. הם גם מתחזקים אם משתמשים בהם תדיר. גם השליטה העצמית יכולה להתחזק בעקבות אימון, כפי שאנחנו רואים אצל אנשים שעוברים מסלול של תרגילים לחיזוקה. בכמה מחקרים ביקשו מנבדקים לשנות את אופן דיבורים במשך שבועיים: להימנע ממילים גסות, לסיים משפטים, ולהשתמש במילים התקניות yes ו-no במקום ב-yea ו-nope.

בתכנית אחרת פשוט ביקשו מן הנבדקים לשפר את יציבתם: לשבת זקוף ולעמוד זקוף. לאחר השלמת התרגולים, אמדנו את השליטה העצמית של הנבדקים בניסויי מעבדה כדוגמת לחיצה על קפיץ-יד לזמן ארוך ככל האפשר אבל בלי שהדבר ישפיע על הקול או על מנח הגוף. נבדקים שתרגלו את השליטה כמתואר, הצליחו בזה טוב יותר במובהק מקבוצת הביקורת, שממנה לא דרשו לדבר יפה או לשבת זקוף.

המחקרים האלה הביאו אותנו לחשוב שאפשר שלתפיסה הוויקטוריאנית של "בניית אופי" יש תוקף מדעי כלשהו. נדמה שהפעלה סדירה של שליטה עצמית בונה את היכולת להגביר את השימוש בתכונת האופי הזאת אם צריך.

בזמן המחקרים האלה, התחלנו לשאול אם מושקעת כאן אנרגיה פיזית של ממש, או שהדימוי של צריכת אנרגיה הוא מטאפורה פסיכולוגית ותו לא. בצירוף מקרים ממוזל, קיבלנו תשובה לשאלה הזאת כשכישלון באחד הניסויים הוליד תובנה חדשה ומועילה.

יש אולי מדענים הצועדים ממחקר מוצלח אחד לאחר. אני לא אחד מהם. במקרה שבנידון, מאט גֶיילִיוֹט, שהיה אז תלמיד לתואר מתקדם, חשב שאולי אפשר להרחיב את האבחנה שכוח הרצון מידלדל לאחר עמידה בפיתוי. ומה בעניין הכיוון השני? הייתכן שכניעה לפיתוי תחזק את כוח הרצון?

פקפקתי בכך, אבל עודדתי את גֶיילִיוֹט לבדוק את העניין, שכינינו אותו באופן לא רשמי "תיאוריית המארדי גְרָא" על שם המסורת הנוצרית להתמסר להנאות ולמאוויים אסורים לפני תקופת הסיגוף. תחילה רוקנו את מאגרי השליטה העצמית של הנבדקים בכך שביקשנו מהם לכבוש את המחשבה האסורה על דוב לבן. אחר כך נתנו לכמה נבדקים שנבחרו בבחירה אקראית לשתות מילקשייק-גלידה טעים מאוד בטרם ייבחנו במטלת כוח רצון שהסוותה כמשימה לחפש רצף מספרים מסוים בתוך טבלה של מספרים. הרצף לא הופיע בטבלה כלל. המטרה הייתה לראות כמה זמן ימשיכו הנבדקים לנסות לפני שיתייאשו.

מי ששתו את המילקשייק התמידו במבחן יותר ממי שלא. את הניצחון הזה לכאורה של תיאוריית המארדי גרא ביטל עד מהרה ממצא אחר, שנגע לקבוצת ביקורת אחרת. אחת הקבוצות, כמו בניסוי הקודם, לא קיבלה שום משקה לפני המבחן. היא, כצפוי, לא הצליחה בו יפה. הקבוצה השנייה שתתה הפעם מילקשייק לא טעים, שהיה תערובת לא ממותקת של חלב ושמנת, כוס לא מרנינה של נוזל חלבי. לרוע מזלו של גֶיילִיוֹט, הקבוצה שקיבלה את התערובת הצליחה גם היא טוב יותר במבחן. בתחילה הוא היה קצת עגום שכן היה נדמה שהניסוי כשל. אבל כשדיברנו על זה, עלה רעיון אחר: אם לא העונג שבסיפוק התאווה הוא שחידש את מלאי כוח הרצון, אולי הקלוריות שבמשקה עשו זאת?

התחלנו לקרוא על גלוקוז, הסוכר שנישא עם הדם ומספק אנרגיה לרקמות הגוף, לרבות המוח, מקום משכנה של השליטה העצמית. סדרה ארוכה של מחקרים העלתה שני ממצאים המאששים את ההשערה הזאת ששרדו את מבחן הזמן. האחד הראה שכשריכוז הגלוקוז בדם נמוך, השליטה העצמית נפגמת, לא פעם במידה ניכרת. הדפוס הזה, דרך אגב, נותן טעם לתלונה שרבים חוזרים עליה, שקשה להם לתפקד בגלל "סוכר נמוך". המסקנה הזאת עולה בקנה אחד גם עם מחקרים של תזונאים.

הממצא המשמעותי השני הראה שמנה של גלוקוז הניטלת רגע לפני שהשליטה העצמית מתחילה להתרופף משקמת את כוח הרצון הדרוש להמשך המשימה. התוצאות האלה מראות בעליל שה"כוח" בכוח הרצון אינו מטאפורי בלבד. ויותר מזה, אם הפעלתה של שליטה עצמית מחלישה את כוח הרצון ומפחיתה את האנרגיה הנחוצה לקיומו, הרי שאת מה שנותר מן האנרגיה אפשר לשַמר על ידי הפחתה של דרישות נוספות לשליטה עצמית.

והייתה גם תוצאה שלישית, שלימים הופרכה. באחד המחקרים מצאנו שרמת הגלוקוז בדם יורדת לאחר ביצוע משימה המצריכה שליטה עצמית. ממצא כזה אמור להתיישב עם הרעיון שהפעלת כוח רצון צורכת גלוקוז. אבל לא הצלחנו לשחזר את הדפוס במחקרים אחרים. עם זאת, מחקרים של קבוצות אחרות הראו שהמוח צורך יותר גלוקוז ככל שהוא מתאמץ יותר, מה שנשמע הגיוני, בסך הכול, בהנחה שהמוח הוא שאחראי על השליטה העצמית.

הרעיונות שלנו עומדים לביקורת

בדומה לתיאוריות מדעיות רבות, המודל שהתווינו, המשווה שליטה עצמית לשריר, התפתח ככל שנכנסו עוד חוקרים לתמונה. אחדים ניסו להרחיב את מה שאנחנו עשינו, ואחרים ניסו לפרק או לקרוא תיגר על עבודתנו. הממצאים החדשים האלה, והדיונים שהם עוררו, עזרו למלא חורים בהבנתנו את השליטה העצמית.

אחת הסוגיות שבמחלוקת הייתה השאלה אם באמת אוזל למוח הדלק לכוח הרצון. כמונו, גם חוקרים אחרים מצאו שהשליטה העצמית נפגמת כשרמת הגלוקוז בדם נמוכה, מצב פיזיולוגי המשפיע גם על הגוף וגם על המוח. היו חוקרים שטענו שלגוף האדם עתודות גלוקוז נכבדות שאפשר לנצל אותן אם הכמות שהוקצבה לכוח הרצון אזלה.

מה שתורם לספקנות בדבר רעיון הידלדלות משאבי האנרגיה שלנו הוא שצריכת הגלוקוז של המוח יציבה למדי, גם אם יש בה תנודתיות מסוימת. בימי קדם, ייתכן שנשקפה לבני אדם סכנה של רמת גלוקוז נמוכה, אבל בחברה המתועשת כמעט אין לחשוש מזה, לא כל שכן בקרב הסטודנטים שבדקנו, שתזונתם אינה חסרה דבר, שגילו סימנים של "הידלדלות אגו" ושל ירידה בבקרה העצמית.

איננו מתעלמים מן הטענות כלל. ואולם, ייתכן שהפעלת השליטה העצמית אינה גורמת באופן ישיר לגמירת מלאי הגלוקוז, אלא כשהגוף חש שכמות הגלוקוז הפנוי יורדת, הוא מווסת ומנתב את הסוכר למקום שבו הוא דרוש יותר. אם כך הוא, עדיין נכונה הסתכלותנו על כוח הרצון כעל משאב יקר מציאות, משאב שיש לשמרו. ההשערה הפשטנית ש"הידלדלות האגו" מתרחשת כשהמוח כילה את אספקת הדלק אינה תקפה, אבל בהחלט סביר שהמאמץ לשמר משאב שהידלדל במידה כלשהי הוא גורם חזק ונפוץ.

ביקורת אחרת שהושמעה הייתה שאפשר להתגבר על כל מחסור בכוח רצון פשוט אם מעמידים את הנבדק מדולדל הרזרבות במצב שבו הוא נאלץ לפעול בנחישות. מחקרים הראו שהפקדת מנהיגות וסמכות בידי אנשים, ואפילו תשלום על הגברת המאמץ, גורמת להם להוסיף ולהפעיל שליטה עצמית ברמה טובה גם במצבים שבהם היה צפוי שהאנרגיה שלהם תידלדל בגלל הפעלה קודמת של כוח רצון.

המחקר הזה מלמד שאולי כוח הרצון הוא לגמרי ב"ראש". אין שום משאב שמידלדל בפועל, אנשים פשוט מאבדים את המניע למאמץ. אפשר גם שפירוש הממצאים האלה הוא שכשכוח הרצון פוחת, עדיין אפשר להפעיל שליטה עצמית יעילה אם יש צורך דחוף בכך. תארו לכם מנהל בכיר החש באחריות ובלחץ של מנהיגותו בעת משבר בחברה.

אחת הביקורות הקשורות בזה שהושמעו על עבודתנו הייתה של ורוניקה ג'וב, שהייתה אז באוניברסיטת אוקספורד, ועמיתיה, ובהם קארול דווק מסטנפורד, שעל התיאוריות החדשניות שלה הן הסתמכו בהצעתן שכוח הרצון אינו מוגבל ושאדם בעל מוטיבציה מספקת יכול פשוט להמשיך ולהמשיך. מבחינתן, רעיון הידלדלות האגו אינו אלא אשליה המבוססת על הנחת יסוד שגויה.

תיאורית הקצאת האנרגיה שלנו אינה מנוגדת לגמרי לרעיון שאנשים יכולים להישען על משאבים רזרביים לפרק זמן כלשהו. אם כוח הרצון שלכם הידלדל קצת, אפשר שבאופן טבעי הגוף שלכם יבקש לשמור על מה שנשאר, אבל אתם עדיין יכולים לשנס מותניים ולתפקד היטב במצב שמצריך זאת. ספורטאים עייפים שומרים את כוחם לזכייה בנקודות חשובות ברגעים המכריעים בתחרות. אנשים מדולדלי-אגו נוהגים אף הם כך עם כוח הרצון שלהם.

במחקרים שלנו, מצאנו שאנשים הנוטים לחשוב שיש להם כוח רצון בלתי מוגבל נשענים על עתודות קיימות להעלאת ריכוז הגלוקוז בדם בזמן שהסוכר היה אמור להיות נמוך אילולי כן. אבל העסק מסתבך קצת כשבודקים את העניין בקפידה.

מבחן מכריע היה כשאנשים לא היו רק קצת מדולדלי-אגו אלא הפעילו שליטה עצמית עד שהופיעו סימנים של לאות קשה שאי אפשר להתעלם מהם. קתלין ווהס מאוניברסיטת מינסוטה, שרה איינזוורת' (לשעבר תלמידה שלי לתואר מתקדם באוניברסיטת פלורידה) ואחרים הראו שתמריצים כספיים ואחריות מנהיגותית מאפשרים לאנשים לשמר את שליטתם העצמית גם כשכוח הרצון שלהם מדולדל. אבל המחקרים השונים האלה פתחו אז בסדרה מייגעת של מטלות, ואלו הראו שההידלדלות מחריפה, והשליטה העצמית מתחילה להתמעט. חשוב מאוד לציין שתפקודם של נבדקים שגרמו להם להאמין בכוח-רצון בלתי מוגבל היה גרוע משל האחרים. האמונה הזאת הועילה בתחילה, אבל בטווח הארוך הייתה בעוכריהם.

נראה אפוא שאפשר לשמור על שליטה עצמית, אבל לא באופן בלתי מוגבל. בכל זאת, עצם הדבר שאדם חושב שכוח הרצון אינו מוגבל או שהוא קודם לתפקיד ניהולי אינו מוסיף לו גלוקוז לדם. הוא פשוט מוכן לבזבז יותר מן העתודות שלו. בסופו של דבר, הוא מגיע לגבול כלשהו. האשליה של שליטה עצמית אין-סופית משולה לאמונה בחשבון בנק בלתי מוגבל. בהתחלה אולי נבזבז בלי חשבון, אבל בסופו של דבר יש סכנה גדולה מאוד שיגמר לנו הכסף.

האם אפשר להתגבר על התמכרות בכוח הרצון?

מחקרים מן הזמן האחרון מראים תחומים חדשים שהשליטה העצמית ממלאת בהם תפקיד מרכזי. כמה מן הממצאים האלה מפריכים רעיונות מקובלים בדבר סוגים מסוימים של התמכרות. רווחת מאוד הדעה שההשתוקקות לסמים, לאלכוהול ולסיגריות משתלטת על חייהם של המכורים ושהגמילה אינה אפשרית בלי טיפולים רפואיים מורכבים או לכל הפחות התחייבות איתנה לתכנית מסוג תכנית 12 השלבים לגמילה. אלן א' לשנר, לשעבר מנהל המכון הלאומי האמריקני לחקר ההתמכרות לסמים והיום מנכ"ל האגודה האמריקנית לקידום המדע, קבע שהתמכרות היא "מחלה של המוח". לדבריו, המשתמשים יכולים לשאוף או להזריק חומר מרצונם, אבל בשלב מסוים, מתהפך איזה מתג במוחם. צריכת החומר נעשית בלתי רצונית, והדחף נשאר גם כשהמכורים רוצה להיגמל באמת ובתמים. כוח הרצון והרְצִיָּה נעלמים כשההתמכרות משתלטת.

ואולם, ממצאים חדשים מלמדים שכל שינוי המתרחש במוחם של המכורים אינו מביא לאובדן שליטה על מעשיהם. לא פעם, הם מסוגלים לבחור אם להיכנע לכמיהה או להתנגד לה.

בייחוד, ההתמכרות אינה מחוללת שינויים באזור במוח החיוני לשליטה העצמית, אזור האחראי על התנועה, הקורטקס המוטורי. שם מאותחלות פעולות כמו הברשת שיניים או הושטת יד למקטרת הקראק. עם החמרת ההתמכרות, ההחלטה לקחת את המקטרת אינה נעשית פתאום בלתי רצונית. מה שקורה הוא שההתמכרות גורמת לשינוי אִטי ומסוכן ברצונות. הרואין או סיגריות מעוררים תחושה נעימה שמתפתחת לכלל כמיהה לחומרים האלה.

אדם מכור יכול להתנגד לפרק זמן, הוא נאלץ לכבוש את התשוקה פעם אחר פעם אבל במוקדם או במאוחר הוא נכנע. ועם זאת יש שאפשר לעמוד בתשוקה. במחקר שעשה וילהלם הופמן, היום באוניברסיטת קלן בגרמניה, פנו לאנשים באקראי בכל ימות השבוע וביקשו מהם לספר, כעולה על רוחם, לְמה הם משתוקקים. הכמיהות לסיגריות ולאלכוהול דורגו כחלשות מן האחרות.

ממצא זה ואחרים מלמדים שהמכורים חווים את ההתמכרות למקוטעין, בפרצים מתונים של תשוקה הבאים בזה אחר זה. תדירותם של הפרצים האלה היא שמקשה את הגמילה. אבל המכורים אינם עומדים לפני הקושי האגדי, הגדול מנשוא, של עמידה בפיתוי שאי אפשר להתגבר עליו.

המחלוקת בשאלה אם המכורים מאבדים שליטה או לא בוודאי עוד תימשך. טענותיהם של פוליטיקאים, של מטפלים במכורים ושל אחרים עוזרות לקיים את המיתוס שההתמכרות נעוצה בדחפים בלתי נשלטים שאי אפשר לעמוד בהם. רבים מן המכורים עצמם נוטים לראות כך את הדבר משום שהדבר מסיר מעליהם את האחריות האישית. כלי התקשורת לא פעם משמיעים את הטענות האלה, אולי מפני ששחקנים וידוענים אחרים המפתחים התמכרויות אינם רוצים לאבד את האהבה ואת הנאמנות של קהל המעריצים הבסיסי שלהם, וייחוס השימוש שלהם בסמים לשד חיצוני כלשהו ולדחפים פסיכולוגיים שאי אפשר לשלוט בהם מסייע להם בכך. המעריצים אולי יהיו סלחניים פחות אם הידוענים פשוט יודו שהם אוהבים להשתמש בסמים.

הפסיכולוגים חלוקים בשאלה אם שליטה יכולה להיות תרופה יעילה נגד התמכרות. סקר שנעשה בבריטניה מצא שמתנדבים שליוו מתמכרים נוטים לחשוב שהמכורים מסוגלים לשלוט בתשוקתם. ואילו מְלווים בתשלום מעדיפים לחשוב שהמכורים חסרי ישע ולא ישתקמו בלי עזרה מקצועית. אין כוונת הדברים שהמטפלים במכורים עושים זאת רק בשביל כסף. אבל כשמתעוררת מחלוקת, התמריץ הכספי מן הסתם מקל על אנשים לקבל ראיות שעולות בקנה אחד עם עניינם ולזהות פגמים בטיעונים שמנגד.

אגדה אחרת שמספרים על ההתמכרות היא שהכמיהה מתחזקת רק כשנגמלים מחומר ממכר. מחקר מחוכם שעשו מייקל סאייט מאוניברסיטת פיטסברג ועמיתיו הראה שמעשנים סבורים שהרצון לעשן רק יוסיף ויגבר אצלם, בייחוד אם יאמרו להם שאסור להם לעשן.

המחקר הראה שהסברות האלה שגויות. אחדים מן הנבדקים התבקשו להימנע מעישון לפרק זמן כלשהו ולהעיד עד כמה הם רוצים לעשן כחלק מהליך הניסוי. הכמיהה לסיגריה לא הלכה והתגברה עם הזמן, אלא עלתה וירדה בלי שום חוקיות. מחקרים אחרים גילו שכשמעשנים נגמלים, התשוקה לעשן פוחתת מיד ובדרך כלל נשארת רדומה. אם המכורים נכנעים להתמכרות, כפי שקורה פעמים רבות, אין זה בגלל דחף בלתי נשלט לעשן. הם נכנעים להתמכרות דווקא בגלל דחף חלש למדי לעשן ברגע שבו כוח הרצון שלהם בשפל.

התמכרות היא חוזקה

הרעיון שגמילה מהתמכרות מצריכה כוח רצון נראה הגיוני כמעט לכול. אבל עד לא מזמן, רק מעטים חשבו שגם להתחיל התמכרות ולדבוק בה זה עניין שדורש שליטה עצמית. לרובנו הלגימה הראשונה של בירה אינה טעימה ממש והשאיפה הראשונה מסיגריה אינה נעימה כל כך. אזהרות משרד הבריאות בדבר הסכנות הכרוכות בהן יכולות גם הן להשפיע כנגד הטעימה הראשונה. כוח הרצון, בעצם, דרוש להתגברות על השפעות הנגד האלה ולעשות את הצעד הראשון בדרך להתמכרות. כדי להישאר מכורים לאורך זמן, על המכורים להוציא כמות לא מבוטלת של אנרגיה כדי להבטיח שהרגלם לא יפריע בעבודה, בחיי המשפחה ובמערכות יחסים.

תנו דעתכם על עישון סיגריות. יש היום הגבלות ואיסורים רבים כל כך עד שעל המעשנים לרקום תכניות מורכבות כדי לגנוב סיגריה פה ושם. כשהאוניברסיטה שעבדתי בה לפנים הנהיגה כללים האוסרים על מרצים לעשן במשרדיהם, אחת מעמיתותיי נאבקה בכל מאודה להישמע להם. לא במהרה אשכח איך יצאה מן הבניין אל סופת שלגים שהִכּתה בקליבלנד, ותינוקה הקטן בזרועותיה, כדי לעשן.

חשבו כמה שליטה עצמית היא הפעילה. קודם לכול, היא הייתה צריכה לתכנן מתי למצוא את הזמן בין הרצאות, פגישות וישיבות ולאן ללכת בלי להפר את תקנות העישון בקמפוס. אחר כך היה עליה להתלבש היטב ולהלביש את התינוק גם כן. היא הייתה צריכה גם לזכור לקחת את חפיסת הסיגריות ואת המצית בדרכה אל הסערה שבחוץ.

מחקר שעשיתי בהולנד על עישון, עם מייקל דיילי מאוניברסיטת סטרלינג בסקוטלנד ועמיתים אחרים, תומך באבחנה הבלתי שגרתית שתחזוק ההתמכרות מצריך שליטה עצמית טובה. הקבוצה של דיילי גילתה שהאיסור על עישון במקומות עבודה, שנכנס בהולנד לתוקף ב-2004, הפחית את שיעור המעשנים, אבל עם כמה סייגים. האיסור הוריד את שיעור המעשנים בעיקר בקרב אנשים שהעידו על עצמם שהם בעלי משמעת עצמית נמוכה, והם חזרו להרגלם בתוך כמה שנים. על אנשים בעלי משמעת עצמית גבוהה, נראה שהאיסור לא השפיע.

מדענים המבכרים את הדעה שהשליטה העצמית של המכור נמוכה, היו מצפים אולי לתוצאה ראשונית אחרת: שבעלי השליטה העצמית הגבוהה ישנו את התנהגותם בתגובה לאיסור, ואילו החלשים בבקרה עצמית ימשיכו לעשן כמימים ימימה. הם יסבירו אולי את העובדה שבידינו ממצא הפוך בטיעון שאנשים בעלי שליטה עצמית ירודה היו זקוקים לדחיפה החזקה של החוק שתעביר אותם את המשוכה, ואף יפרשו את החזרה להרגל לאחר מכן בכך שהאיום של נקיטת צעדים נגדם לפי חוק התקהה עם הזמן.

אבל ההסבר לתוצאה הזאת כנראה קשור לצורך של המכור להישען על עתודות כוח רצון כדי לדבוק בהתמכרותו. במשך שנים אנשים עישנו להם על יד שולחן עבודתם באין מפריע. פתאום, האפשרות הזאת נשללה מהם. כדי להמשיך לעשן לאחר האיסור, היה על המעשנים להתאים את עצמם בכל מיני דרכים סבוכות. היה עליהם לתכנן כל הפסקה, היכן ומתי תהיה, במדויק.

בעלי שליטה עצמית טובה, עמדו בדרישות האלה. אבל בעלי השליטה העצמית הגרועה התייאשו והפסיקו לעשן לפרק זמן. ואולם, עם הזמן הם הבחינו בשיטות ההסתגלות של המעשנים בעלי השליטה העצמית. הם ראו, למשל, שהעקשנים האלה יצאו והלכו ל"פינת עישון" מסוימת בפארק. ואז הם פשוט חיקו אותם.

כמה מחקרים הראו שמכורים ככל הנראה מסוגלים לתכנן ולבצע בעקביות אסטרטגיות מורכבות לשם תחזוק התמכרותם להרואין ולטבק, התמכרויות שהחוקרים, המטפלים ואף המכורים עצמים חשבו פעם שאין לערער אותן. הממצאים האלה מספקים זווית הסתכלות חדשה על התמכרות. אפשר שאת אותם המשאבים והנחישות המשמשים להשגת עוד משקה או מנה, יתעלו המכורים לטובת ההיפטרות מן ההרגל. אבל הרעיון הזה גם מעלה סדרה חדשה של שאלות.

מטפלים עלולים להתקשות לשכנע מכורים שהם סטו מדרך הישר אם אותם מכורים אינם רואים את הנזק ארוך הטווח בצריכת כמה כוסיות או משככי כאבים כל זמן שהם ממשיכים לתפקד בבית ובעבודה. התובנה החדשה הזאת בדבר טיבה של ההתמכרות מספקת ראיה נוספת למידה שבה השליטה העצמית יכולה להשפיע על התנהגותנו במגוון אופנים, ואיך היא יכולה אפילו, בניגוד להיגיון הטבעי והמידי אולי, לאפשר לנו להתמיד ולדבוק בהרגלים הרסניים. היא מראה, שוב, שהיכולת לשלוט ברגשות וברצונות מאפשרת לנו להתמודד עד בלי די, לטוב ולרע, עם האתגרים הרבים של ההסתגלות לעולמנו.