הולדתו של חיסון במלחמה הקרה

בעיני אמריקנים רבים נחשבת המלחמה הקרה היסטוריה עתיקה. ואולם, רק לפני כמה עשורים היה כדור הארץ מחולק בצורה מסוכנת בין מזרח למערב והעוינות בין ארצות הברית לברית המועצות הכתיבה את הפוליטיקה העולמית. התלקחויות כדוגמת "פעולת השיטור" בקוריאה, שנספו בה מיליוני אנשים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, ומשבר הטילים בקובה עשר שנים אחר כך הביאו את האמריקנים והסובייטים ובני חסותם אל סף מלחמה גרעינית.

בה בעת האמריקנים פחדו פחד מוות גם מאויב סמוך יותר: מחלת הפוליו, קיצור של פוליומיאליטיס, המכונה גם שיתוק ילדים בשל נטייתה לתקוף ילדים וצעירים. מאז שנות ה-30 ידעו המדענים מה הגורם לה – נגיף שנדבקים בו במגע עם שיירי צואה – אבל הם לא ידעו איך למנוע אותה. כשפרצה מגפה באזור מסוים סגרו הרשויות ברכות שחייה, בתי קולנוע ושאר מקומות ציבוריים סואנים בתקווה לבלום את התפשטות המחלה, התוקפת את מערכת העצבים המרכזית בגוף האדם, גורמת בדרך כלל לנכות ויכולה אף להמית. קטעים מיומני קולנוע ובהם פעוטות מעוותי גפיים ומתבגרים השוכבים חסרי ישע על גבם כבולים לריאות ברזל דמויות ארון קבורה הבהילו את הציבור יותר מרוב המראות בימים ההם.

ואז, בעיצומו של קיפאון המלחמה הקרה, כרתו שני מדענים יוצאי דופן, האחד אמריקני והאחר רוסי, ברית איתנים. קנאים משני צדי מסך הברזל היו מתקוממים כנגד מפעלם המשותף אילו ידעו עליו. אבל שיתוף הפעולה הזה – שהעדויות עליו קיבלו תגבורת של ממש מחומרי ארכיון ששחררה לאחרונה אוניברסיטת סינסינטי לציבור ובהם דיווחים מכמה מקורות בני אותם זמנים – הניב את אחד ההישגים הגדולים במאה ה-20 בתחום הרפואה והציל אין-ספור נפשות ברחבי העולם.

החיפוש אחר תרכיב יעיל

בתחילת שנות ה-50 עבר החיפוש אחר חיסון לפוליו להילוך גבוה בארה"ב. חוקרי הנגיפים ג'ונאס א' סאלק מאוניברסיטת פיטסברג ואלברט ב' סייבין מאוניברסיטת סינסינטי בלטו בין עשרות המדענים האמריקנים שקיבלו מימון מן הקרן האמריקנית למלחמה בשיתוק ילדים (היום היא קרן "מצעד הפרוטות"). התרכיב של סאלק היה הראשון שקיבל אישור ממשלתי ב-1955 לאחר שנבדק על כשני מיליון תלמידי בתי ספר ברחבי ארה"ב. ובשעה שהיה סאלק ל"גיבור בן לילה, מדען ידוען," כלשונו של ההיסטוריון מ' אושינסקי, המשיך סייבין לשקוד על תרכיב שלדעתו היה טוב יותר מזה של סאלק.

שני התרכיבים נועדו להגן מפני הזיהום, אבל בדרכים שונות. התרכיב של סאלק הורכב מנגיפי פוליו שעברו אינאקטיבציה, כלומר "הומתו" בלשון הדיבור, באמצעות פורמלין. סייבין סבר שתרכיב המורכב מנגיפים מוחלשים אך פעילים במידה כלשהי יהיה יעיל מתרכיב בעזרת נגיפים מומתים, מפני שהוא יחסן את מקבלו לכל חייו.

חיסון באמצעות נגיפים חיים מאפשר גם חיסון משני: ילדים שחוסנו ידביקו את חבריהם הדבקה פסיבית בנגיפי , וכך יחוסנו בעקיפין עוד אנשים רבים. וכן, את התרכיב של סייבין, שלא כמו התרכיב של סאלק הניתן בזריקה, אפשר לתת דרך הפה בתוך קוביית סוכר או בכף. כך אפשר לחסן עשרות אלפי אנשים, ואפילו מיליוני אנשים, במהירות, בזול ובלי הטרחה והחששות הכרוכים בזריקות ובמחטים. מכל הסיבות האלה חשב סייבין שמיטב הסיכויים לבלום את המחלה ואף למחות אותה מעל פני האדמה טמונים בתרכיב שלו, הניתן דרך הפה ומכיל נגיפים חיים.

התקשורת ניפחה את התחרות בין סאלק לסייבין, אף על פי שהיו עוד מדענים חשובים שהשתתפו ב"מירוץ" לכיבוש שוק החיסונים האמריקני. אבל היה גרעין של אמת ביסוד ההגזמות התקשורתיות. סייבין וסאלק, על אף מוצאם הרוסי-יהודי המשותף, מקור המימון המשותף והאויב הנגיפי המשותף, נטרו זה לזה טינה רבה. סייבין זלזל ב"כימיית המטבח" של סאלק וטען בתוקף שסאלק "לא גילה שום דבר". סאלק מצדו חשב שסייבין, שקינא בהצלחתו הראשונית, "ביקש את ראשו כבר מן ההתחלה." אין ספק שחרה לסייבין הכבוד העצום שזכה לו סאלק כשאושר התרכיב שלו בנגיפים מתים, וסאלק בוודאי התקומם למשמע הטענה שהוא "פובליציסט מוערך יתר על המידה ואילו סייבין הוא מדען אמיתי," כפי שניסח זאת מישהו באותם הימים.

ב-1955 כבר זיהה סייבין את שלושת זני הנגיף שחשב שיש לכלול בתרכיב יעיל (סאלק השתמש בזנים אחרים), אבל לא היו בידו נתונים מספריים שיוכיחו זאת. באמצע שנות ה-50 החל סייבין לבדוק את התרכיב שלו על מאות מתנדבים, ובהם צעירים הכלואים בכלא הפדרלי בצ'יליקות'י שבאוהיו, וכן על עצמו, על אשתו, על שתי בנותיהם ועל שכנים וחברים. (הוא הבטיח לאסירים המתנדבים שהסכנה הנשקפת להם מבליעת התרכיב קטנה במידה ניכרת מן הסכנה שעמד בה כשנהג מסינסינטי לשם במכונית באמצע סופת שלגים.) אבל גם בשעה שעשה את הניסויים האלה ידע שאין די במאות נבדקים וגם לא באלפים. היו דרושים לו מיליוני נבדקים לתיעוד בטוח ויעיל של התרכיב. מאחר שהתרכיב של סאלק כבר ניתן ביד רחבה בארה"ב, לא נשארו בה די נבדקים לא מחוסנים לניסויים בהיקף כזה.

בד בבד בברית המועצות עלה בחדות שיעור חולי הפוליו. במשך שנים, בזמן כהונתו של יוסף סטלין, טענו הרשויות שמחלת הפוליו לא תפגע ב"גן העדן של הפועלים". אבל התפרצויות המחלה במוסקבה, במינסק ובריכוזי אוכלוסין אחרים, גם בסיביר הרחוקה, חשפו את שקרי התעמולה, ומדענים סובייטים חיפשו מענה דומה לזה שחיפשו עמיתיהם האמריקנים. חוקרים אמריקנים ורוסים שיתפו פעולה מדי פעם בפעם בשנים שבין המהפכה הבולשביקית ב-1917 לסוף מלחמת העולם השנייה. אבל שיתוף הפעולה כמעט נפסק לגמרי במצב העניינים החדש שנוצר אחרי ניצחון בעלות הברית ב-1945. ואז, ב-1953, סטלין מת, ויורשו המעט גמיש יותר, שהזדעק לנוכח שיעור הפוליו העולה, הורה לחוקרים לבקש עזרה גם מבחוץ.

שני חוקרי הנגיפים החשובים ביותר ברוסיה היו אז אנטולי סמורודינצב ומיכאיל פ' צ'וּמַקוֹב. בינואר 1956 נסעו סמורודינצב, צ'ומקוב ומרינה וורושילובה, רעייתו של צ'ומקוב ומדענית מכובדת בזכות עצמה, לארה"ב להתייעץ עם מדענים אמריקנים, ובהם סאלק וסייבין. הביקור אמנם זכה לאישור שקט מצד שתי הממשלות, אבל העיבו עליו כמה עננות של המלחמה הקרה. למשל, הרוסים התבקשו לחצות את ארה"ב ברכבת ולא במטוס – האפשרות המתבקשת יותר – והאמריקנים היו משוכנעים שלפחות אחד מן ה"רופאים" שהתלוו לאורחיהם היה סוכן קג"ב. ובכל זאת, שני הצדדים הביעו בהצנע את הדעה שהביקור היה מוצלח. הם החליפו מידע בעל ערך מן הבחינה המדעית, וחשוב מזה: צ'ומקוב וסייבין התיידדו ורקמו קשר שהביא לידי מערכת יחסים פורייה להפליא.

ד"ר סייבין נוסע לרוסיה

ביוני 1956, באישורו האדיב אך הזהיר של משרד החוץ האמריקני ובפיקוח ה-FBI, טס סייבין לרוסיה, ובמשך כמה שבועות נפגש עם צ'ומקוב, וורושילובה, סמורודינצב ועוד חוקרים חשובים.

גם סאלק הוזמן, אבל סייבין יצא למשימה לבדו. עשרות שנים אחר כך סיפר בנו של סאלק לשאביו לא נענה להזמנה הרוסית מפני שאשתו, שנמאס לה מהיעדרויותיו התכופות, החליטה הפעם "להתנגד נחרצות". הכרוניקה של אושינסקי מעלה אפשרות אחרת. סאלק, הצעיר מסייבין, היה אחד מאלפי אמריקנים שהזדהו בפומבי עם השמאל הפוליטי וה-FBI שם עליהם את עינו. ייתכן שסאלק חשש שביקור בברית המועצות יתפרש באופן שגוי. סביר יותר להניח ש"המדען הידוען", שהתפרסם והתעשר בזכות התרכיב רב ההשפעה שרקח, חשב שאין לו הרבה מה להרוויח מנסיעה לברית המועצות. שלא כמו סייבין, לא היה עליו להוכיח מאומה.

ואילו עבור סייבין זאת הייתה חזרה אל כור מחצבתו. הוא נולד ב-1906 בביאליסטוק, עיר פולנית שהייתה בתחומי רוסיה הצארית ואחרי כן בברית המועצות. משפחתו הייתה ענייה. אביו האורג היה המפרנס, אבל אמו, כך סיפר לימים, הייתה "בעלת היוזמה". משפחת סייבין היגרה לארה"ב ב-1921, ועד מהרה רכש לו אלברט שליטה בלשון האנגלית ובהלכות המקום. בתום לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ניו יורק ב-1931 עשה לו שם בתור חוקר בתחום הרפואה בניו יורק, בלונדון ולבסוף בסינסינטי, שם התמקד בפוליו, בדלקת המוח ובמחלות נוירולוגיות אחרות. הוא היה מן החוקרים שקראו תיגר על הדעה הרווחת בדבר אופן חדירת נגיף הפוליו לגוף האדם. הנגיף אינו חודר דרך מעברי האוויר של האף, כפי ששיער סימון פלקסנר, "אבי חקר הפוליו", אלא דרך מערכת העיכול. אחרי כניסה דרך הפה נודד הנגיף אל דרכי העיכול ובהן הוא מסתנן אל כלי הדם בדרכו אל מערכת העצבים המרכזית. לגילוי זה הייתה חשיבות מכריעה לגבי הצעד הבא: פיתוח תרכיב שיעודד את מערכת החיסון לתקוף את הנגיף לאחר שחדר אל מחזור הדם.

בברית המועצות נתקל סייבין בכמה אתגרים חדשים בעודו מתייעץ עם החוקרים ומקדם את החיסון בנגיפים חיים. הוא נחשף לשפה הרוסית בילדותו, אבל לא שלט בה היטב, והאנגלית שבפי מרבית עמיתיו הרוסים לא הייתה שוטפת. היו מתורגמנים, אבל שיתוף הפעולה הקשה והסבוך בוודאי היה קל יותר אילו דיברו המדענים שפה אחת. מפתה גם לשער אילו פחדים ודעות קדומות נותרו בנפשו של סייבין מילדותו בביאליסטוק, שבה חיו היהודים בפחד מתמיד מפרעות ובה גדל, כפי שסיפר פעם, "בדעה שחיילים רוסים הם רוצחים". אם חלפו בראשו של סייבין מחשבות כאלה בזמן ביקורו ברוסיה, נראה שלא דיבר עליהן עם איש. לימים טען בתוקף שלא הפריעו לו הסוכנים הסובייטים והאמריקנים שהתחקו אחר מעשיו והקליטו את התבטאויותיו הפומביות.

על אף הקשיים, פיתח סייבין יחסי עבודה, ולעתים אף יחסים אישיים, מצוינים עם מארחיו, יחסים שנשמרו במרוצת השנים. חברותו עם צ'ומקוב, התברר, הייתה הברוכה שביחסים האלה.

"הגנרל" והטלפון האדום

צ'ומקוב, כך התברר, התאים לסייבין התאמה מושלמת. הוא נולד ב-1909 למשפחה צנועה בקווקז. אביו היה וטרינר צבאי ואמו איכרה שלמדה קרוא וכתוב רק בשנות השבעים לחייה. כשהיה צ'ומקוב בן 16, מספר בנו קונסטנטין, הוא נסע ללמוד במכללה במוסקבה, ואחר כך התקבל ללימודי רפואה וגם ללימודי משפטים ובחר ברפואה.

גם לצ'ומקוב וגם לסייבין לא הייתה סבלנות רבה לטיפשים, וטיפשים, חשבו שניהם, מצויים בכל מקום. בתהילתו של סייבין כמדען מבריק התחרה רק המוניטין שיצא לו כמעביד ומתחרה נחוש וקפדן. סייבין היה דקדקן מטבעו ודרש תשומת לב קנאית לפרטים מכל העובדים תחתיו. הוא היה בטוח ביטחון גמור בדעותיו וערער בציבור על מסקנות יריביו. פיליפ ראסל, וירולוג ידוע ומייסד "מכון החיסונים ע"ש סייבין" בעיר וושינגטון, הכיר את סייבין ורבים מן החוקרים שעבדו במעבדותיו. הוא חוזר על הדעה שרווחה על אודות האיש והחוקר: "אלברט היה חדור מוטיבציה וקפדן גדול, מדען בעל חזון. אבל הוא היה גם יהיר וכזה שלעולם אינו טועה, גם כשהוא טועה." מי שהכיר את סייבין אולי היה מתפלא לשמוע שאישיותו של צ'ומקוב הייתה גועשת עוד יותר. במכתב שכתב לסייבין ב-1958 מתלונן צ'ומקוב על "התככים של… פחדנים ומומחים כביכול," שבשמותיהם לא התבייש לנקוב.

"למרבה המזל הם מצאו זה את זה," אומר קונסטנטין, המתגורר בארה"ב מאז 1989 ומכהן כאחד המנהלים של "הרשות לחקר חיסונים ולהערכתם" במנהל המזון והתרופות האמריקני. "בידי סייבין היה תרכיב שיכול להציל אין-ספור נפשות משיתוק וממוות, ואבא שלי מצא את הדרך לקדם אותו בסבך הביורוקרטי. סייבין כינה את אבי 'הגנרל' כי הוא ידע להזיז דברים."

מומחים רוסים לנגיפים עשו ניסויים בתרכיב הנגיפים המומתים של סאלק, אבל צ'ומקוב הגה דרך פשוטה, זולה ויעילה יותר להפצת ההגנה מפני פוליו בקרב האוכלוסייה האדירה של ברית המועצות. ב-1959 החליט צ'ומקוב לארגן את הניסויים הרפואיים הראשונים בתרכיב הניתן דרך הפה, המורכב מזני הנגיף החיים והמוחלשים שפיתח סייבין בארה"ב. זאת הייתה משימה כבירה ועתירת קשיים, בראשם השגת אישור מלמעלה.

"סייבין הוקיר בגלוי את אבי ואת הממשל הסובייטי, שהארגון שלו אפשר ניסויים בהיקף גדול כל כך," אומר קונסטנטין. "אבל אני מסופק אם אבא שלי סיפר לסייבין את כל הסיפור בעניין זה. מה שבעצם קרה, לדברי אבי, היה זה: הוא לא הצליח לקבל אישור לניסוי גדול באמת. היו לדבר מתנגדים רבים במשרד הבריאות. ביסודו של דבר, אמרו לו: 'יש לנו התרכיב של סאלק והוא עובד, אז לא צריך לעשות ניסויים בנגיפים חיים.' ובכן, אבא שלי החליט לעקוף את המתנגדים.

בברית המועצות היה גוף בעל סמכות גבוהה יותר – הפוליטביורו (שכונה אז הפרזידיום של הוועדה המרכזית). זאת הייתה קבוצה קטנה של פקידים במפלגה הקומוניסטית שהייתה לה הסמכות לבטל את פסיקתו של כל גוף אחר. באותם הימים היה אנסטס מיקויאן חבר הפוליטביורו האחראי לבריאות הציבור. מיקויאן לא היה חוקר רפואה ולא רופא, הוא היה איש פוליטי, פעיל עוד מימי המהפכה. אבל הוא הכיר את אבא שלי. יכול להיות שמיקויאן הוא שמינה אותו לעמוד בראש המלחמה בפוליו מלכתחילה."

צ'ומקוב סירב לקבל את ההחלטה של משרד הבריאות שלא לאשר את הניסוי בתרכיב החדש. הוא לקח טלפון אדום, מאלה השמורים לשימושם הבלעדי של בכירי הקרמלין החשובים ביותר, שצ'ומקוב לא היה ביניהם, וטלפן למיקויאן.

על פי הסיפור שסיפר צ'ומקוב לבנו, הוא ניגש ישר לעניין וביקש ממיקויאן רשות להמשיך לעשות ניסויים בתרכיב.

"אתה בטוח שהתרכיב הזה טוב, מיכאיל?" שאל מיקויאן, "ושהוא בטוח לשימוש?"

"כן," השיב החוקר. "אני בטוח לגמרי."

"אם כך, המשך," אמר מיקויאן.

"וזהו," מספר צ'ומקוב הבן, שגרסתו נשמעת אמינה בעיני מי שהכירו את השתלשלות העניינים בקווים כלליים. "הרשות היחידה שקיבל הייתה מילולית, בקו האדום של הפוליטביורו. שר הבריאות לא היה מרוצה כמובן, אבל הוא לא היה יכול לעשות דבר."

הצלחה מתמשכת

ב-1959 בחן צ'ומקוב את הניסוי דרך הפה על עשרה מיליון ילדים ברחבי ברית המועצות. הסובייטים הקימו מרכזי חיסון לא רק בבתי חולים ובמרפאות, אלא גם בבתי ספר, בגני ילדים ובמקומות אחרים שאינם מוסדות רפואיים. בתוך כמה חודשים כמעט כל אדם שלא מלאו לו 20 שנה קיבל את התרכיב. מספר המחוסנים, אם בתרכיב הניתן בטפטוף לפה ואם בתרכיב הניתן בתוך ממתק, הגיע בסופו של דבר לכמעט 100 מיליון איש בברית המועצות ובמדינות הלוויין שלה. התוצאה הצדיקה את המאמץ. צ'ומקוב התרגש ושמח על הפצתו הנרחבת של התרכיב, ובתוך שנה הכריז נציג של ארגון הבריאות העולמי (WHO) שהתרכיב בטוח לשימוש וגם שהוא הביא לידי ירידה ניכרת במספר המשותקים.

עדיין היו כמובן מדענים מן המערב שערערו על הדיווחים המזהירים מעברו השני של מסך הברזל. "התגובה הכללית, שבדרך כלל לא קיבלה ביטוי פומבי, הייתה: 'טוב, אי אפשר באמת להאמין לשום דבר שהם עושים שם,'" רטן סייבין לא פעם. אבל ההישג המתועד של שיתוף הפעולה בין סייבין לצ'ומקוב גבר בסופו של דבר על המחלוקות האידאולוגיות. התרכיב דרך הפה בנגיפים חיים היה לנשק המועדף על כל הנלחמים בפוליו בעולם, ובמשך שלושים שנה, לאחר רישוי פדרלי מלא ב-1962, גם בארה"ב. ב-1972 תרם סייבין את זני נגיף הפוליו שבודד ל-WHO כדי להנגיש את התרכיב גם למדינות העניות ביותר.

היום הפוליו עדיין מעמיד סכנה של ממש רק בפקיסטאן, באפגניסטאן ובניגריה. אם יימחה הפוליו כליל מעל פני האדמה, דבר שנראה אפשרי יותר ויותר, זה יהיה בזכות שיתוף הפעולה הלא מפורסם כל כך והבלתי סביר בין אלברט סייבין למיכאיל צ'ומקוב.