תרבות הטֶאוטיהוּאָקָן, שהייתה אפופת מסתורין שנים ארוכות, מגלה לנו סוף סוף את סודותיה

בקיצור

  • זה עשרות שנים ארכאולוגים תוהים על קנקנה של העיר המקסיקנית העתיקה טֶאוטיהוּאָקָן, אבל החברה שחיה בה חומקת מהם.
  • תגליות מן הזמן האחרון מספקות רמזים חדשים באשר לאורח החיים של תושבי העיר וגודל האימפריה שלהם. ובעקבות כך הוחרפה המחלוקת בדבר אופיו המדיני של המקום.
  • תיאוריה אחת גורסת שבטֶאוטיהוּאָקָן שלט מלך אחד בעל סמכות בלתי מוגבלת; ותיאוריה אחרת מתארת אליטה של כמה משפחות שהתחרו ביניהן על השליטה.

במאה ה-14, הגיעו ראשוני המֶקסיקָה לעמק טֶאוטיהוּאָקָן (Teotihuacan).המקסיקה (Mexica, שבימינו מרבים לכנותם בטעות "אצטקים") היו חדשים באזור. הם היו בני עם תוקפן ושאפתן שבאו מן הצפון והלכו ונעשו במהרה לכוח שליט באזורים הגבוהים של מקסיקו. הם כבשו טריטוריות ובנו את העיר החזקה טֶנוצ'טיטָלן, מקסיקו סיטי של היום, וממנה שלטו בתוך זמן קצר באימפריה גדולה. תארו לכם את משלחת הסיור הראשונה, הנועזת, המגיעה למרחב ירוק ושופע, שגבעות מתונות סביב לו. הלוחמים האלה, חדורי הרגשה שהם בלתי מנוצחים, הרגשה של מעצמת-על בהתהוות, הולכים בעקבות סיפורים ששמעו מן השבטים הטולטֶקים על מקום בין ההרים, רק 40 קילומטרים מביתם החדש, מקום שבו התגוררו פעם האלים. כשבית האלים מתגלה לפניהם מעבר לעיקול התעוזה מתחלפת ביראה. שורות של פירמידות בגובה של 20 קומות מתגלות לעיניהם משני צידיה של דרך ענקית. הפירמידות גדולות כל כך עד שבתחילה חשבו אנשי המשלחת שהן גבעות. בכל עבר פזורים מקדשים מתפוררים, כיכרות שווקים ושרידים לתרבות שמתה מזמן, בלי שם, בלי כתב, בלי היסטוריה. רק עיר רחבת ידיים, שהייתה פעם מפוארת מעבר לכל דמיון, והיום היא נטושה.

בני המקסיקה בנו, בסופו של דבר, את טנוצ'טיטלן בדמות עיר הרפאים הזאת, ואת החורבות עשו למין מעון קיץ ששימש את האליטות. את הדרך העתיקה כינו "שדרת המתים" ואת שתי הפירמידות הגדולות ביותר כינו "פירמידת השמש" ו"פירמידת הירח". לעיר העתיקה קראו בשם טאוטיהואקן: "מקום הולדת האלים".

כ-200 שנים אחר כך, ב-1521, הפילו הקונקוויסטָדורים הספרדים את האימפריה של מקסיקה, ובמאות השנים שלאחר מכן הלכה טאוטיהואקן והתפוררה אט-אט. בתחילת המאה ה-20 כשהחלו ארכאולוגים לחקור את האתר חקירה מסודרת ורצינית, הם לא ידעו מי בנה אותו יותר משידעו זאת בני המקסיקה. רבים מהם חשבו שזה היה יישוב משני שהקימו שבטים מבוזרים, ולימים סיפחוהו הפולשים. היום יודעים החוקרים שטֶאוטיהוּאָקָן הייתה בעצם עיר עתיקה וחשובה הרבה יותר משיכלו החוקרים הראשונים לשער. העיר הייתה מרכזה של אימפריה כבירה, קדומה מכל תרבויות האזור, שהשתרעה עד למרחק של 1,125 קילומטרים משם. זאת הייתה עיר שהשתוותה לממלכות המאיה בגואטמלה ובהונדורס וייתכן אף ששלטה בהן.

אבל, ללא עדויות מסייעות של טקסטים כתובים, זמן רב נותרו בידי הארכאולוגים שאלות פתוחות באשר לחייהם של תושבי טֶאוטיהוּאָקָן. על ידי חפירה בשרידים וחשיפה זהירה של מבנים סמוכים, קטנים יותר, עלה בידם לסרטט קווים כלליים לדמותם החברתית-כלכלית של תושביה. היום הם מתארים חברה שוקקת חיים, עתירת רבדים ומעורבת מבחינה אתנית. היו בה שכבות חברתיות שכללו, בין השאר, רוכלים, סוחרים, ואוּמנים מכל רחבי מקסיקו.

פירמידת הירח, באתר הארכאולוגי טֶאוטיהוּאָקָן.קרדיט: גטי אימג'ס | Scientific American
פירמידת הירח – מסמנת את סוף "שדרת המתים" באתר הארכאולוגי טֶאוטיהוּאָקָן לא הרחק ממקסיקו סיטי.
(קרדיט: גטי אימג'ס)

התמונה המדינית של טֶאוטיהוּאָקָן ברורה פחות. הדעות חלוקות בין שתי השערות עיקריות: השערה אחת גורסת שטֶאוטיהוּאָקָן הייתה עיר מדינה שבה שלט מלך-לוחם שלטון בלא עוררין ובעריצות מוחלטת. השערה אחרת גורסת שזו הייתה מדינה המושתתת על מסחר שבה כמה משפחות חזקות מתחרות זו בזו על הכוח, אבל אף אחת מהן אינה מגיעה לשליטה מוחלטת, ועל כן המאבק התנהל כמשחק פוליטי זהיר. שני פרויקטים מתחרים מבקשים היום להכריע בסוגיה ולפתור את החידה. אבל על דבר אחד מסכימים הכול: בסופו של דבר, טֶאוטיהוּאָקָן לא הייתה מקום שבו נולדים האלים אלא מקום שבו אנשים בנו את האלים בדם ובאבן, ובאחריתו, החריבו אותו עד היסוד.

מלך נחבא אל הכלים

שחזור הפוליטיקה של תרבות מן העבר אינו פשוט כלל. תארו לכם שאתם נוחתים בוושינגטון בירת ארה"ב, 1,400 שנים אחרי שנחרבה, ומנסים להבין את האנשים שחיו בה. האם הם סגדו לאברהם לינקולן? האם המשטר היה צבאי? האם נערכו טקסים מורכבים בבריכה של אנדרטת לינקולן? איזה שליט או כוהן דת התגורר בראש האנדרטה? שאלות כאלה שואל זה 35 שנים סאבורו סוגיאמה מאוניברסיטת אייצ'י ביפן באשר לטֶאוטיהוּאָקָן.

שלושה מבנים עיקריים באתר: פירמידת השמש, שהיא הגבוהה מכולן; פירמידת הירח, שהיא השנייה בגובהה ומסמנת את קצה "שדרת המתים"; והקטן שבהם, בצד של פירמידת השמש, "מקדש הנחש המכונף". (המכונה לפעמים בשם "קֶצַלקואָטַל" (Quetzalcoatl), על שם אליל המקסיקה הדומה לנחש המכונף הזה, שככל הנראה סיפק השראה לדמותו). אף על פי שמבנה הנחש המכונף קטן מן האחרים, רבים סבורים שהוא היה החשוב ביותר ושבו שכנו המלכים או הכוהנים עתירי ההשפעה. המבנה מצוי ממש במרכז העיר העתיקה, והוא מורכב משתי פירמידות שסביבן מבנה נמוך מגודר חומה.

ב-1989 גילו סוגיאמה והארכאולוג רוּבֶּן קַבּרֶרה קסטרו מן המכון הלאומי לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה של מקסיקו, רמז חדש ומכריע בנוגע להיסטוריה של טֶאוטיהוּאָקָן: 18 שלדים של קורבנות אדם שהומתו בפולחן והונחו סמוך למקדש. זמן קצר אחר כך, מצא צמד החוקרים עוד שרידי אדם דומים, ואז, בחפירת מנהרה מתחת למקדש, עוד כמה שלדים. בסך הכול נמצאו 100 שלדים. נראה שהקורבנות שנמצאו, רובם גברים, היו לוחמים מארצות אחרות, מה שמלמד על חברה צבאית שבה השלטון נאכף באיומי מאכלת.

סוגיאמה התחיל לרקום מתווה מפורט מאוד של אופיה של טֶאוטיהוּאָקָן בימי הזוהר שלה. הוא שיווה בדמיונו מלך בעל אגרוף ברזל ששלט בלא עוררין בעיר. "העיר הזאת נוצרה והתהוותה בכוח. אי אפשר להציע רעיונות בקריאה כמו 'הי חבר'ה, בואו נבנה כמה בניינים,'" אומר סוגיאמה. "צריך לשכנע את האנשים בכוח."

בעיירה קטנה, קרובה מאוד לטֶאוטיהוּאָקָן, יושב סוגיאמה במעבדה. בבניין יש יותר משני מיליון ממצאים שנאספו בעשרות שנות חפירה ארכאולוגית באתר. התנהלותו שקטה, מהורהרת, ולא קשה לדמיין את ימיו כהיפי נודד, כפי שהיה בשנות ה-70, כשיצא ממולדתו יפן לטייל בעולם. אבל בכל הנוגע למחקר, אין הרבה ארכאולוגים נחושים ושאפתנים כמותו.

ב-1998, מתוך תסכול על שלא מצא שום קבר או ראיה ישירה אחרת לקיומם של אותם עריצים, החליט סוגיאמה לחפור ולחפש אותם מתחת פירמידת הירח הענקית. זה היה מבצע שאפתני, אבל לא הייתה דרך טובה מזו להבין את מערך הכוחות בחברה הנחקרת, והסיכוי שיימצאו שם קברים היה סביר. כמו כל עיר גדולה, טֶאוטיהוּאָקָן לא נבנתה ביום אחד. האנתרופולוגים משערים שכ-150 שנה לפנה"ס התקבצו כמה שבטים במקום הזה, בלב העמק השופע, והתאחדו בכעין ברית. הם בנו את עירם למקוטעין; תחילה פה, אחר כך שם. מנהרת המחקר של סוגיאמה גילתה שפירמידת הירח היתה אחד המבנים הגדולים הראשונים שבנו, כ-100 שנה לפנה"ס.

אבל הם לא בנו את כולה בבת אחת. מ-1998 עד 2004 עברה המנהרה של סוגיאמה דרך שבע גרסאות קדומות יותר, הבנויות זו על זו כמו מטריושקה, בובה רוסית. הגרסה הרביעית, שלפי תארוך פחמן נבנתה בתחילת המאה השלישית לספירה, הייתה שדרוג של ממש של הגרסה שלפניה. זאת הייתה תקופה של צמיחה ואולי גם של לידת האימפריה.

סוגיאמה טרם איתר, אמנם, את מלכיו, אבל תגליותיו מתיישבות יפה עם התמונה ההולכת ונוצרת של האופן שבו טֶאוטיהוּאָקָן הייתה למעצמה. בעוד הטאוטיהואקנים בונים את עירם, אם תחת דגלו של המלך ואם לא, הם החלו לשלוח שלוחות החוצה. כ-725 קילומטרים דרומית מזרחית לטֶאוטיהוּאָקָן, במדינת צ'יאפַּס של ימינו, מצויות חורבות עיר קטנה, הקרויה לוס הורקונֶס, (Los Horcones), שנבנתה בערך באותו הזמן. קלאודיה גרסיה-דה לורייה מן האוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה, שערכה חפירות באתר, רואה על אף המרחק הרב מטֶאוטיהוּאָקָן, את חותמה המובהק: "עצם הדבר שאזור הכיכר הראשית של הקהילה כולה ממוקם כך שיזכיר כהד של הדרך שבה הולכים בשדרת המתים ומגיעים לרחבה פתוחה וגדולה – זה יוצר רושם חזק מאוד. הם ניסו להעלות בעיני רוחם [את טֶאוטיהוּאָקָן]."

קווי הדמיון עדינים, אבל ניכרים לעין מיומנת, אומרת גרסיה-דה לורייה. לפי תוואי המבנים וסגנון הקדרות, נראה שלוס הורקונס הייתה מאחז צבאי של טֶאוטיהוּאָקָן או שותפה קרובה שלה למסחר. מעניין לציין שהדרך שגרסיה-דה לורייה חושדת שהיא חיקוי של "שדרת המתים" אינה מובילה לשום מקום. היא מסתיימת לפתע פתאום בסלע גדול. אבל המבוי הסתום הזה הוא הגיוני, אם אנשים שביקרו בעיר המקורית (טֶאוטיהוּאָקָן) ניסו ליצור גרסה מוקטנת שלה. "בעצם זה ממש כמו מכה בשביל חברות מוסלמיות," אומר סוגיאמה על טֶאוטיהוּאָקָן, "בוודאי היו עולים אליה לרגל."

ערים דומות התגלו בשנים האחרונות ברחבי מקסיקו. המדענים סבורים היום שטֶאוטיהוּאָקָן חלשה על אזור נרחב בהרבה ממה שחשבו לפני שהתגלו השרידים האלה, המתפרסים על פני חלק גדול מדרום מקסיקו של היום ומגיעים עד הונדורס. בעת התרחבות הממלכה, סחורות כמו אבן גיר ונוצות זרמו אל העיר מכל מרכז אמריקה. בג'ונגל שממזרח, שהיה בשליטת מלכי המאיה האגדתיים, גילו מדענים אזכורים לעיר הררית מסתורית במערב, שבה האנשים צפופים כקַנים בביצה. רבים משערים שהעיר הזאת במערב היא טֶאוטיהוּאָקָן, שככל הנראה הייתה לה שליטה כלשהי אפילו בטיקאל – המגה-עיר של המאיה בגוואטמלה. עדויות מעיר אחרת של המאיה, קופַּן שבהונדורס, מלמדות שאדם מטֶאוטיהוּאָקָן התנקש בחיי מלכם וכונן ממלכה משלו.

אימפריה כזאת, אומר סוגיאמה, היתה זקוקה למלך חזק וכריזמטי. הוא מתאר לעצמו שמנהיג כזה חי בסביבות 219 לספירה, פיקח על מפעלי הבנייה המונומנטליים, וייסד אימפריה שהחזיקה מעמד 500 שנה.

בתוך הגרסה הרביעית של פירמידת הירח, מצא סוגיאמה, בסופו של דבר, את חותמה של האימפריה: שרידים של 12 בני אדם (ככל הנראה שבויים) ויותר מ-50 בעלי חיים, לרבות זאבים, יגוארים, ועיטים, שנערכו בתצורה מורכבת. הסידור נראה היום כייצוג של מיתוס הבריאה. במרכזו יש צבר של סכינים הדומה למחוג שעון שמש המצביע צפונה. "שוב, מצאנו עדויות משכנעות מאוד לקיומה של מדינה: עריפת ראשים, סכינים," הוא אומר. "ושוב, לא מצאנו שלד של שליט."

בערי המאיה העתיקות, כמעט בכל בניין חשוב טמון מלך חנוט למשעי תחת מדרגות החזית, או בתוך הבניין עצמו, ולצדו כדים של תבלינים יקרים ושל אבני חן. עד כה, לא נמצא אפילו מלך אחד בטֶאוטיהוּאָקָן.

מלוכה או חברה קואופרטיבית?

על אף היעדר מלך, סוגיאמה עדיין משוכנע שטֶאוטיהוּאָקָן הייתה מונרכיה, בדומה למצרים העתיקה, על כל הכרוך בכך, לרבות ראש מדינה הנחשב אֵל ואמצעים צבאיים המתרכזים בשמירה על צייתנותם של אזרחי הממלכה הרב-לאומית. אבל מומחים אחרים אינם סבורים כך. "אדם אחד אינו יכול לשלוט בחברה רב-לאומית. במצב כזה היו הפיכות שלטון תדירות," טוענת בתוקף הארכאולוגית לינדה ר' מנזניה מן האוניברסיטה האוטונומית הלאומית של מקסיקו. "החברה בטֶאוטיהוּאָקָן הייתה קואופרטיבית, ההפך הגמור מן החברה של בני המאיה."

מנזניה טוענת, על פי ממצאים מחפירות שערכה, שטֶאוטיהוּאָקָן לא נשלטה בידי רודן עליון, אלא בידי ארבע משפחות חזקות, שנאבקו זו בזו על השלטון כמו בסדרה "משחקי הכס". אם לפי סוגיאמה טֶאוטיהוּאָקָן דמתה למצרים העתיקה, הרי שלפי מנזניה היא מזכירה את הרפובליקה הרומית: מעצמה ששולטת בה מועצה. מלכי טֶאוטיהוּאָקָן היו בובות של השכבה השלטת, שחבריה היו בני ארבעה בתים, ויש להם ייצוג באיקונוגרפיה של טֶאוטיהוּאָקָן: זאב ערבות (קויוט), נחש מכונף, יגואר ועיט. כל בית שלט ברובע של העיר, והיו לו נציגים בבניין השלטון המרכזי שהיו בו אגפי מנהלה בעבור כל משפחה. הבתים החזקים היו בית הנחש המכונף ובית היגואר; לכן המקדשים המקושטים ביותר, מקדש הנחש המכונף ופירמידת השמש, שוכנים בצד שלהם של שדרת המתים.

גם במחנה סוגיאמה וגם במחנה מנזניה אומרים שטענות המחנה השני חסרות בסיס. איך קורה ששני אנשים חוקרים את אותו אתר במשך עשרות שנים ומגיעים למסקנות שונות כל כך? ייתכן שהדבר נובע, במידה חלקית, מכך שנקודת המבט של מנזניה על טֶאוטיהוּאָקָן שונה מאוד מזו של סוגיאמה. הקריירה שלו יוחדה למציאת המקבילה לאנדרטת וושינגטון, ואילו מנזניה אומרת שהיא מחפשת את ג'ורג'טאון: התמונה שהיא מציירת עולה מעבודתה ב-20 השנים האחרונות שבה בחנה את בתי המגורים הרגילים של תושבי העיר. בשנות ה-90 חשפה מנזניה את אוצְטויאהוּאלקו, דירת אוּמנים במתחם בצפון מערב העיר, אזור שהיה לדעתה בשליטת בית העיט. שלא כמו מבני המגורים של המאיה, שיש בהם רק אזור פולחן אחד, במתחם הזה היו אזורים רבים ושונים השייכים למסורות שונות. בעיני מנזניה, המאפיין הרב-לאומי הזה מגדיר את טֶאוטיהוּאָקָן. בעיניה זהו מקום שהיה יכול לשגשג רק בזכות זה שבעלי קרקעות עשירים מחוץ לארץ שלטו בנתיבי הסחר ובסחורות והזינו את הצמיחה המהירה של הקהילה. בחלוקה כזאת לכמה מוקדי כוח, בוודאי היה קשה מאוד לרודן יחיד להטיל את מרותו על האוכלוסייה. כשהתהוותה העיר, 150 שנה לפנה"ס, אומרת מנזניה, סביר להניח שלא הייתה קבוצה שהיה לה מונופול על המשאבים כמו זה שהיה לכמה משליטי המאיה. היא מסיקה שמושלי טֶאוטיהוּאָקָן בנו את האימפריה שלהם על סמך מסים שנגבו מן הפרובינציות. ומכיוון שכך, לכל תורם לצמיחתה של העיר הייתה השפעה על השימוש בעוצמה הזאת. השולטים באזורים העשירים ביותר, כמו מקימי מקדש הנחש המכונף, נהנו מההשפעה הגדולה ביותר על קבלת ההחלטות.

סוג כזה של חלוקת שלטון מאולצת היה מחזה נדיר בעולם העתיק, אבל לא מופרך לגמרי. רומי ויוון היו, כמובן, רפובליקות במשך שנים ארוכות. גם מוהֶנג'ו דארו, עיר קדומה בעמק האינדוס בפקיסטן, חלקה כנראה את כוחה עם יישוב סמוך שנקרא הראפה אלפיים שנה לפנה"ס וכמוה גם טיוואנאקוּ בבוליביה עם ווארי שמצפון לה, עד 1000 לספירה.

עם זאת, שיתוף פעולה עם עיר אחרת, שאינכם יכולים לנצח אותה, שונה משיתוף פעולה בתוך עירכם שלכם. מנזניה מודה שברוב התרבויות העתיקות שלט עריץ יחיד, ומצב העניינים שהיא מתארת מעט מוזר. עם זאת, היא סבורה שבכל מקום בעולם, קרוב לוודאי שתרבויות אחדות ינסו את השלטון המשותף. ואולם, האישוש המוצק ביותר לתיאוריה שלה אינו ממצא שגילתה, אלא מה שלא גילתה. מה שאיש לא גילה.

"היכן יש תיאור או תמונה של המלך החזק הזה? היכן הוא קבור? היכן הארמון שלו? אתם יכולים לתאר לכם מקום כמו טֶאוטיהוּאָקָן, על 125,000 תושביו, נשלט בידי אדם אחד? אין ספק שבית מגוריו ואתר קבורתו היו צריכים להיות יוצאים מן הכלל. ואיננו רואים כאן את הדברים האלה," היא אומרת. "היינו רואים אותו בכלים שלו, בכס המלכות, במצבות, בארמונות עצמם."

מה שהיא כן רואה הוא פרח בעל ארבעה עלי כותרת, שדמותו חקוקה בכל העיר. ההיסטוריון אלפרדו לופז אוסטין מן האוניברסיטה האוטונומית הלאומית של מקסיקו אומר שהסמל הזה אולי מייצג את ארבעת הבתים שמשלו בעיר. מקום כזה, כמו רומי, בוודאי היה גדוש תככים ומאבקי כוח. כשגדלה טֶאוטיהוּאָקָן והשפעתה התפשטה, האליטות צברו עוד ועוד כוח. רחבות שוק רוצפו, ואבני גיר יקרות החלו להופיע בכל העיר. האליטות, מכל ארבע המשפחות, נעשו תאבות בצע ותחרותיות.

הנתונים תומכים, במידה כלשהי, בתרחיש הזה. ממצאים מדעיים ההולכים ונערמים מלמדים על כך שאנשים מכל מקסיקו באו לגור בעיר, אבל שמרו על המסורת של קבוצתם האתנית במשך מאות שנים. כמו הארלם הספרדית וצ'יינה-טאון בניו יורק, כך היו בטֶאוטיהוּאָקָן שכונות לבני ווּאחאקה בדרום העיר, לבני המאיה, ולתושבים שבאו מרצועת היבשה שבין העיר ובין מפרץ מקסיקו. טֶאוֹפַּנקַאצקו, השכונה הצמודה למקדש הנחש המכונף מדרום היא דוגמה לכך. בתחילת המאה הזאת, חפרה מנזניה באזור הזה, שהיה מעוזן של האליטות שהגיעו מן המחוזות שלאורך נתיב הסחר שהוליך אל חבל הארץ שבו שוכנת היום מדינת וֶרָקרוּז, ממזרח למקסיקו סיטי, ושסמלן היה לדעתה הנחש המכונף. האוחזים בשטח בעל ערך רב כל כך, בוודאי הניחו ידם על עושר לא מבוטל ואולי מימנו בו את הקמת המקדש הסמוך לאלילם בעל הנוצות.

מחקרה של מנזניה מראה שאותן אליטות של הנחש המכונף סעדו את לבם ב-12 מינים שונים של דגים שהגיעו, מומלחים ומעושנים, מחופי מפרץ מקסיקו, ארץ מוצאם, המרוחקים 210 קילומטרים מן העיר, ושהם קישטו את בגדיהם בצדפים מן המפרץ. "הייתה תחרות בין האליטות מי יתהדר באיפור, בצבעים, בעורות, בבגדי הכותנה במלבושים ובעטרות הראש הטובים ביותר," היא אומרת.

התחרות הזאת הייתה בוטה ביותר בקבורה. מאז 2005 ניתחה מנזניה בדקדקנות כמה קברים מעניינים מאוד של נערים מן האליטות בטֶאופַּנקאצקו. הילדים קושטו, מלאכת מחשבת, באבני חן, קינובַּר, ירקן, ונציץ, שהובאו מקצות הממלכה, וגם בחומרים רבים שהובאו מחבלי מולדתם.

העשירים חיו בפאר הולך וגדל במשך מאות שנים. הם בנו ארמונות וריצפו אותם באבנים שהובאו מרחוק. אבל החיים הטובים לא היו יכולים להימשך בלי סוף. ב-350 לספירה משהו השתבש. נראה שכרתו את ראשם של 29 מבני האליטות, וראשיהם קושטו באופן שנמצא אך ורק באזור ורקרוז. מנזניה משערת שזה היה טקס "חיסול", שציין תמורה תרבותית כלשהי. באותה עת, הוחלף מקדש הנחש המכונף בזה שמולו, שעליו מתנוססים יגוארים, כאילו בא צייר וסרטט את הסקיצה מחדש. וליתר דיוק, לאחר הזמן הזה, כמעט אין מוצאים נחשים מכונפים בעיר, מה שמלמד שאנשי ורקרוז איבדו מכוחם, על פי מנזניה.

אבל הם לא נעלמו. נראה שאחר כך עלתה שושלת חדשה של אליטות, ונראה שהם הוסיפו לשגשג בטאופנקאצקו עוד מאתיים שנה. ואז, בשנת 550 לספירה, נשרפה טֶאוטיהוּאָקָן. אין יודעים מדוע. מנזניה אומרת שאין סימנים לפלישה של כוחות זרים. הממצאים מלמדים על פערים גדולים בין העניים לעשירים. ניתוח שרידי הגופות מן האתר מלמד שרבים מן העשירים היו בריאים, ואילו העניים סבלו מתת-תזונה ומבעיות גב בגלל נשיאת משאות כבדים, ומקצתם אף סבלו מתחלואים הקשורים בחשיפה בלתי מספקת לאור השמש, אולי בגלל עבודת פרך בבתי מלאכה. "אני מנחשת ששכבות הביניים התמרדו נגד האליטות השליטות," היא אומרת. "השכבות העליונות ניסו לרסן את המגמה הזאת מאוחר מדי. לאנשים האלה כבר היו אינטרסים רבים והרבה בעלי ברית במסדרונות השלטון, והם התקוממו."

אחר כך, משערת מנזניה, ריכזה ההנהגה אכולת החרטה את מאמציה בבניית מגורים בכל רחבי טֶאוטיהוּאָקָן, ולא במקדשים מפוארים. חלפו עוד כמאה שנים, והעיר שקעה לתמיד. לדעתה, השתלשלות האירועים אילצה פשוט את האליטות לקום ולחזור לארצות מוצאם ברחבי האימפריה.

טאופנקאצקו מגלה מגזר בחיי טֶאוטיהוּאָקָן הנפרד מן המקדשים הגדולים. העיר היתה מגוונת, אבל היא לא הייתה כור היתוך, אלא מעשה טלאים שבו כל תרבות שומרת על זהותה ומתחרה תחרות מרה בשכנותיה על כבוד ועל כוח. מעשה הטלאים הזה אולי מסביר מדוע לא היה כתב אחיד ולא היו תמונות של מלכים, כפי שהיו לבני המאיה. אילו היו, פירוש הדבר היה שהכף נטתה יותר מדי לצדה של אחת הקבוצות.

ייתכן שההיבט המרתק ביותר בארכאולוגיה של טֶאוטיהוּאָקָן, היא האפשרות שגם סוגיאמה וגם מנזניה צודקים. ג'ורג' קוגוויל, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת אריזונה, העלה את ההשערה שטֶאוטיהוּאָקָן התנדנדה בין שתי צורות השלטון, שהתחלפו מדי פעם, כשמנהיג מתאים תפס את השלטון. אבל הפשרה הזאת אינה חביבה לא על מנזניה ולא על סוגיאמה.

חדר הסודות

ייתכן שהארכאולוגים לעולם לא ידעו בוודאות מי משל בטֶאוטיהוּאָקָן. אבל בקרוב מאוד יגלה אולי סרחיו גומז צ'אבז חלק מרכזי בחידה. גומז צ'אבז, ארכאולוג מן המכון הלאומי לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה, חופר בטֶאוטיהוּאָקָן כבר עשרות שנים, גם בבתים של פשוטי עם, כמו למשל בשכונה הוואחאקנית של העיר, וגם במקדשים הגדולים. בעבודתו הוא חשף את מערכת הניקוז של מקדש הנחש המכונף בניסיון לשקם אותה כדי לשמור על המבנה מפני נזקי מי גשמים בעת סערות. מתברר שמערכת הניקוז העתיקה פועלת היטב. אבל גומז צ'אבז גילה שדחסו בה בכוונה 50 גופות כרותות גפיים. מי בונה מערכת ניקוז רק כדי לסתום אותה בטקס פולחני? גומז צ'אבז ידע שחסימת התעלה נעשתה בערך בזמן שבו בנו את הגרסה הרביעית של פירמידת הירח. אבל אולי זה היה בכוונה? אולי תושבי העיר רצו להציף את המקום הזה בכל שנה, כמו הבריכה באנדרטת לינקולן בוושינגטון? (ידוע שתושבי טֶאוטיהוּאָקָן עסקו בהטיית נהרות ובמפעלי מים אחרים.) בהצפה כזאת, ביום חמישי גורלי אחד באוקטובר 2003, גילה גומז את התגלית המדהימה ביותר שלו.

"באתי לעבודה כמו בכל יום רגיל, והודיעו לי שנפער בור גדול ליד המקדש," מספר גומז. הוא מיהר לשם, ואכן הגשם שירד בלילה פתח פיר אנכי, עגול, שקרקעיתו לוטה באפלה. הוא לא היסס וביקש מאחד העובדים להביא חבל. עף על פי שגומז אינו מטפס הרים, הוא הצליח לקשור את עצמו בחבל, וכמה עובדים שלשלו אותו במורד הפיר, לאט-לאט. עומקו של הבור, שקוטרו גדול בכחצי מטר ממוטת כתפיו של גומז, היה כ-15 מטרים. זה היה דומה מאוד לבאר, אבל כשגומז צ'אבז הגיע לקרקעית, הוא גילה שהאדמה בשני צִדיה רופפת, כאילו מילאו בה מנהרה אופקית שמשתרעת משני צִדי הבור. בקצה העליון של המילוי הזה היה חרך שהוא כמעט הצליח לראות דרכו. "שבוע לא הצלחתי להירדם, כי לא ידעתי מה יש שם," הוא נזכר.

נראה שלפני זמן רב הייתה מנהרה אופקית, מאונכת לפיר, שמילאו אותה באבנים ובעפר כדי לסתום אותה לעד. צד אחד הוביל לכניסה לאזור הטקסים שמאחוריו, שהייתה מכוסה ונסתרת מן העין זמן רב. והצד השני, התברר לגומז עד מהרה, המשיך הרחק, עד מרכזו של מקדש הנחש המכונף. הפיר שגילה היה אולי פתח אוורור או תאורה או פתח לצפייה בכוכבים. בלעדיו, המנהרה אולי לא היתה מתגלה לעולם. כך התחיל מבצע של 10 שנים לפינוי המנהרה ולגילוי צפונותיה. היא נסתמה בערך בתקופת הצמיחה המכריעה שהייתה במאה השלישית. בעזרת מכ"ם וסונר, מצא גומז צ'אבז שהיא מובילה לסדרה של שלושה חדרים מתחת למרכז הפירמידה. משום כך הוא חפר את דרכו אליהם, מטר אחר מטר. היום הוא כבר קרוב לקצה.

לפני כמה חודשים הזמין אותי גומז צ'אבז לראות את המנהרה. הגעתי לאתר החפירות שלו, למרגלות מקדש הנחש המכונף, ברחבה הגדולה שלדעתו אפשרו לה להיות מוצפת בכל שנה. ירדתי למנהרה, והקרירות הפתיעה אותי. בחוץ היה יום סתיו חם, אבל למטה היה לח וקריר. גומז צ'אבז אומר שכשאנשי טֶאוטיהוּאָקָן השתמשו במנהרה הזאת, מפלס מי התהום היה לרגליהם ממש. הוא משער שזאת הסיבה שהם חפרו אותה בדיוק בעומק הזה. מקום קר וחשוך עם קרקעית רטובה ייצג אולי את העולם התחתון. פה ושם ראיתי שיירים של חימר מיוחד שהשתמשו בו לטיוח המנהרה. החימר, שערבבו בו פיריט נוצץ, נראה כמעט כמו כוכבים מנצנצים. "זה כבר אינו מקדש לקצלקואטל, אלא מקדש המנציח את תחילת העידן המיתי," הוא אומר.

עד עתה הוציאו גומז צ'אבז ועמיתיו כמעט אלף טונות של חומר מילוי מן המנהרה. אגב כך, הם מצאו, בזה אחר זה, מדורים שנאטמו. הם פתחו את המדורים וגילו עוד אוצרות, ובהם מסכות, כלי נשק ומחצלות סוּף ששימשו אולי ככיסאות מלוכה. "ריכוז החומרים פשוט מדהים. לא ייאמנו הדברים שהוא מוצא," אומר סוגיאמה. המדורים, הריקים עכשיו, נראים כבורות הפזורים לאורך רצפת המנהרה. עלי להיזהר שלא ליפול פנימה כשאני חוצה את גשרי הקרשים שעל פניהם.

באביב 2013 הציץ גומז צ'אבז, בעזרת רובוט גישוש, בשניים משלושת החדרים העיקריים שבקצה המנהרה. האחד מכיל עשרות כדורי קווארץ, השני מראות עשויות פיריט. אין איש יודע מה פשרם, ואיש לא ראה כמותם מימיו. אני עומד על יד החדרים האלה, כורע ומנסה להציץ קדימה אל החדר האחרון, האטום עדיין. הוא נמוך במטר או שניים מן המקום שבו אני עומד. "רטוב שם מאוד," אומר גומז צ'אבס. "נאלצנו להתקדם כאן לאט עם כל הבוץ והמים."

בעיני רוחו של גומז צ'אבז, המקום היה אתר מתוחכם של פולחן, שבו עזבו אנשים את העולם הזה לרגע ושבו כמלכים. סוגיאמה, שמעט חורה לו שהוא עצמו לא גילה את המנהרה בחקירותיו, אומר שאין מתאים מזה לאתר קבורה מלכותי. אפילו מנזניה מודה שגילוי של קבר מלכותי הוא עניין גדול מאוד בטֶאוטיהוּאָקָן. היא טוענת שהדבר לא יגרע מן התיאוריה שלה, אבל זה תלוי במה שיימצא שם.

בינתיים חופרת מנזניה באתר משלה, מקום הקרוי חאלה (Xala), בחיפוש אחר הוכחה ניצחת. על יד פירמידת השמש מצויים חמישה מבנים מסודרים במעוין, צורה דומה לפרח בעל ארבעה עלי כותרת, ובמרכזו מקדש. זה היה לדעתה המרכז המנהלתי של העיר, שאליו שלחו כל אחד מארבעת הבתים שליחים שידאגו לענייניהם.

כך או כך, אם תוכיח מנזניה את תיאוריית חלוקת השלטון שלה ואם יגלה גומז צ'אבז מלך כל יכול הקבור בקצה המנהרה, טֶאוטיהוּאָקָן שוב לא תהיה כשהייתה. כספינות המגיחות מערפל, סוף סוף, מבצבצים חיי תושביה ממעטה המסתורין שאפף אותם 1,300 שנה.

טוב לדעת

עיר האלים

היום יודעים שהעיר העתיקה טֶאוטיהוּאָקָן, שלפנים ראו בה יישוב משני, הייתה לִבּה של אימפריה גדולה, שהשפעתה הגיעה עד למרחקי המערב של הונדורס. חפירות מתחת למבנים הגדולים באתר ובמבנים קטנים יותר שעל ידם, ובהם בתי מגורים של תושבי העיר, החלו זורות אור על החברה המסתורית שחיה שם. הממצאים מלמדים על קהילה מגוונת שחבריה התגוררו בשכונות נבדלות, על פי מוצאם האתני. הסידור הזה הצית ויכוח בדבר השליטה בעיר.

מנהרה אל העולם התחתון

חפירה במנהרה סודית שהתגלתה מתחת למקדש הנחש המכונף חשפה סדרה של מדורים וחדרים המכילים מגוון מנחות פולחן ובהן מסכות, כלי נשק ומראות פיריט מסתוריות. הארכאולוג סרחיו גומז צ'אבז מן המכון הלאומי לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה של מקסיקו, שגילה את הפיר המוביל למנהרה, עומד לפתוח את החדר הגדול האחרון, שמצוי מתחת לב המקדש. החדר הזה הוא המועמד הטוב ביותר, שנמצא עד כה בטֶאוטיהוּאָקָן, לאתר הקבורה של מלכי העיר. אם יתברר שאכן כך הוא, הדבר יכריע בוויכוח על אופיה המדיני של הציביליזציה הכבירה הזאת.



לקריאה נוספת

  • Human Sacrifice, Militarism, and Rulership: Materialization of State Ideology at the Feathered Serpent Pyramid, Teotihuacan. Saburo Sugiyama. Cambridge University Press, 2005
  • Corporate Life in Apartment and Barrio Compounds at Teotihuacan, Central Mexico. Linda R. Manzanilla in Domestic Life in Prehispanic Capitals: A Study of Specialization, Hierarchy, and Ethnicity. Edited by Linda R. Manzanilla and Claude Chapdelaine. University of Michigan Museum of Anthropology, 2009
מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל

0 תגובות