החוקרים שהרכיבו משקפיים לגמל שלמה, המורה שהפכה למִבְשלת אלכוהול והזבובים שהיו שמחים להשתכר איתה – וגם נפיחוֹת בריח פופקורן, ספריי עור וקקי שנוזל מהרים. בחיינו שהמחקרים האלה אמיתיים!

החרק שהרכיב משקפיים

בעזרת משקפיים זעירים גילו חוקרים מאוניברסיטת ניוקאסל שראיית התלת-ממד של גמלי שלמה שונה מזו של בעלי חיים אחרים. כדי להרכיב לחרקים את המשקפיים הכניסו אותם החוקרים למקפיא לחמש דקות, וכשהיו רגועים מספיק שמו דונג בין עיניהם ונעצו בו את עזר הראייה הזעיר.

לאחר מכן הקרינו לחרקים סרטי תלת-ממד של "טרף" נע והאשליה פעלה – גמלי השלמה ניסו לצוד את הטרף. גם כשהציגו להם מסך מלא נקודות שחורות ולבנות, שרק קבוצה קטנה שלהן זזה, הם זיהו את התזוזה וניסו לתפוס את הטרף כשחשו שהוא קרוב למרחק תקיפה. בני אדם, לעומת זאת, התקשו לזהות את התנועה. בני אדם רואים את העולם בתלת-ממד בין השאר בזכות המרחק בין העיניים, שבגללו כל עין קולטת תמונה קצת שונה של העולם. גמלי שלמה עושים את זה אחרת. הם מתעלמים מרוב הפרטים בתמונות שהם קולטים בעיניהם ומתמקדים רק בחלקים שבהם התמונה משתנה – כלומר בתנועה. כך קורה שגם כשתמונות הרקע שכל עין רואה שונות לחלוטין, גמלי שלמה עדיין מזהים בהן תזוזה ויכולים למצוא טרף.

מאחר שהראייה של גמלי שלמה מבוססת על תנועה, ולא על בחינה של תמונות מלאות, היא דורשת פחות כוח חישובי. זה גם מסביר איך הראייה שלהם מוצלחת כל כך למרות מוחם הקטן, שיש בו 86 אלף תאי עצב בלבד. היא גם יכולה לעזור בפיתוח רובוטים עם ראיית תלת-ממד שלא ידרשו מעבדים גדולים וחזקים, אלא יסתפקו בחיקוי הראייה היעילה והפשוטה של גמלי שלמה.


הראייה של גמלי שלמה מבוססת על תנועה, ולא על בחינה של תמונות מלאות | תמונה: shutterstock

היתושות שלמדו להתחמק ממכות

חוקרים שבדקו יתושות אדס מצרי (Aedes aegypti) גילו שיתושות מסוגלות כנראה ללמוד לזהות את ריחם של אנשים שמנסים להכות אותן ולהתרחק מהם, לפחות כל עוד יש באזור ארוחה פחות אלימה. החוקרים חשפו את היתושות לריחות של אנשים שונים, חולדות ותרנגולות. ובמקביל גרמו לרעידות שמזכירות מכה הגונה שהחטיאה אותן. היתושות למדו מהר מאוד לא להתקרב לבעלי הריחות שאליהם נחשפו יחד עם המכות מבין בני האדם והחולדות. במקום זאת הן בחרו להתקרב לריחות של מי שעוד לא ניסה להרוג אותן. הזיכרון נשאר למשך יממה שלמה לפחות. עם זאת, היתושות לא למדו לפחד מריחות של תרנגולות.

למידה קשורה למוליך העצבי דופמין. כשהחוקרים חשפו לריחות ולאיום יתושות שקולטני הדופמין שלהן נפגעו באופן מלאכותי, הן לא למדו להימנע מהריחות. אולי בעתיד יוכלו לנצל את השפעת הדופמין כדי למנוע מיתושות ללמוד להימנע מסכנה, או לחלופין לעורר בהן פחד ולהרחיקן מאיתנו. בכל מקרה, אם יש סביבכם יתושות אדס ותנסו לגרש אותן באלימות, הן ילמדו כנראה להתרחק מכם ויעקצו אחרים במקומכם. ומה בנוגע ליתושים ממינים שחיים בישראל? נסו ותגלו. טל"ח.

הקקי שירד מההר

הר דנאלי מתנשא מבסיסו ועד פסגתו לגובה של 5,500 מטרים, מה שהופך אותו להר היבשתי הגבוה ביותר בעולם. האוורסט, לשם השוואה, מתנשא רק לגובה של 3,700 מטרים מבסיסו. כל שנה מגיעים לאלסקה למעלה מאלף מטפסי הרים שמבקשים להעפיל על ההר ובלכתם הם משאירים מאחור את צואתם, זרוקה בבקיעי קרח. מאז 1970 שלשלו המטפסים לתוך הבקיעים כ-66 טון של הפרשותיהם.

מחקר שבדק את מצב הצואה גילה שהיא והחיידקים שבה שורדים היטב בקרחונים. כשהקרחונים המזוהמים מפשירים החיידקים עלולים להגיע למי השתייה – ואכן סקר קטן הראה ש-29 אחוז מהמטפסים סובלים ממחלות מעי לאחר ששהו בדנאלי. בעקבות זאת שוקלים לחייב את המטפסים לשאת איתם את כל הפרשותיהם בתרמוס ענק בנפח של כשבעה ליטרים. את הכלי ירוקנו המטפסים בתחנת הפקחים טלקיטנה (Talkeetna), או בבקיע קרח מסוים אחד עמוק מספיק כדי שהצואה שתיזרק לתוכו תושמד במהלך הנפילה. אולי.

המורה שהשתכרה מהבטן

שופט בניו יורק ביטל כתב אישום על נהיגה בשכרות שהוגש נגד מורה בת 35, מאחר שהיא טענה שהיא לוקה בתסמונת נדירה שבה הגוף מייצר שיכר בעצמו: Auto-Brewery Syndrome.

האישה נעצרה באוקטובר 2014 ליד העיר באפלו, כששוטרים הבחינו שהיא נוהגת בצורה מוזרה. בדיקת "ינשוף" (בדיקת אלכוהול בנשיפה) הראתה כי רמת האלכוהול בדמה הייתה גבוהה פי ארבעה מהמותר בחוק (0.33 אחוז לעומת 0.08 אחוז), אף על פי שהנהגת עמדה על כך שהיא לא שתתה יותר משלושה משקאות וחדלה לשתות כשעה וחצי לפני שנכנסה למכונית.

על פי עורך הדין של האישה, בחודשים שאחרי המעצר נבדקה רמת האלכוהול בדמה שוב שוב, ונמצא שהיא לא ירדה מתחת ל-0.2 אחוז אפילו כשלא שתתה 12 שעות ויותר. רופאים משערים שהיא סובלת מחוסר איזון באוכלוסיית האורגניזמים שחיים במעיים שלה, שמאפשרת לשמרים לשגשג. שמרים נמצאים במערכת העיכול של כולנו, ושכשאנחנו אוכלים מזון עשיר בפחמימות הם "חוגגים" ויוצרים בתהליך תסיסה כוהלית אתנול – סוג של אלכוהול, שמגיע משם למחזור הדם. עם זאת, דרושה כמות עצומה של שמרים כדי לייצר אלכוהול בכמות משכרת. ייתכן שמי שמשתכר בגלל התסמונת הזאת סובל גם מבעיות בפירוק אלכוהול, ולכן משתכר בקלות. לחלופין, ייתכן שגם הלוקים בתסמונת משתכרים כמו כולנו – מעודף שתייה - ורק מצאו דרך מקורית להתחמק מעונש.

כך או כך, כל מי שריכוז האלכוהול בדמו גבוה צריך להימנע מנהיגה. כמו כן, אפשר לטפל בתסמונת בתרופות נגד פטריות. יש בוודאי גם אנשים שישמחו "ללקות" בה: אחרי הכול היא מאפשרת להשתכר אפילו מאכילת צ'יפס.

החיה שמפליצה ריח נעים

בינטוּרוֹנג הוא יונק ממשפחת הגחניים שנראה כמו הכלאה בין דוב לחתול ומפיץ ניחוח חמאתי חזק שמזכיר ריח של פופקורן. מקור הריח בבלוטות האנאליות, שהן בלוטות ריח שנמצאות סמוך לאיברי המין. פתחי הבלוטות נמצאים ליד פי הטבעת של הבינטורונג ומשם נובע הריח האופייני.

הבינטורונג משתמש בריח הפופקורן לסימון כל דבר אפשרי, באמצעות חיכוך הבלוטות האנאליות בשטח או בחפץ שהוא רוצה לסמן.

חיה חמודה שאטרסטוק
הבינטורונג משתמש בריח לסימון כל דבר אפשרי 

הזבובים עם האהבה הנכזבת

כמו בני אדם, זבובים מתוסכלים שחיזוריהם לא נענו – מטביעים את יגונם באלכוהול. הם צורכים פי ארבעה יותר אלכוהול מזבובים שהצליחו להזדווג.

דרוזופילה הם זבובי תסיסה שניזונים בטבע ממיקרואורגניזמים, כגון שמרים, הגדלים על פירות נרקבים ותוססים. פירות תוססים מייצרים אלכוהול ובמהלך האבולוציה הזבובים פיתחו עמידות לחומר ואפילו מעדיפים מזונות שכוללים אלכוהול בריכוז 5 אחוז, בדומה לבירה. עם זאת, העמידות שלהם אינה מושלמת, וכמויות גדולות של החומר גורמות להם להשתכר. וכמו בני אדם, נראה שהם אוהבים את זה. במחקר שפורסם ב-2012 בכתב העת Science הראו גלית שוחט-אופיר ועמיתיה שההתנסות החברתית של זבובי דרוזופילה זכרים משפיעה על צריכת האלכוהול שלהם. זכרים שנדחו שוב ושוב על ידי נקבות יפצו את עצמם על כך באמצעות "שתייה" מרובה. כשניתנה להם האפשרות לבחור בין מזון לא אלכוהולי למזון רווי אלכוהול, הזבובים הדחויים גילו העדפה גדולה לשיכר וצרכו פי ארבעה יותר מהמזון האלכוהולי.

זיכרו את זבובי התסיסה ביציאה הבא שלכם לבילוי בפאב או במועדון!

האישה שריססו עליה עור טרי

כריסטינה ליפינסקי מארצות הברית, חלתה במחלה תוקפנית במיוחד, "חיידק טורף" שהתפשט מבית השחי שלה אל זרועה ואל החזה שלה. כדי להציל אותה נאלצו הרופאים להסיר את הרקמה הפגועה: העור וחלק מהשכבה התת-עורית באזורים הנגועים. הניתוח הצליח, אבל השאיר את החולה ללא עור על כמעט שליש מגופה. בדרך כלל הטיפול בפצעי עור כולל השתלה של עור שנלקח מחלק אחר של הגוף, אבל בפצע כל כך גדול זה לא מעשי. במקום זה בחרו הרופאים בטיפול חדש וניסיוני: תרסיס-עור. הם לקחו פיסת עור קטנה של החולה, פירקו אותה לתאים בודדים בעזרת אנזים מיוחד וריססו אותם על האזור הפגוע. הטיפול שולב בהשתלה של רקמת עור שעובדה לצורת רשת כך שתכסה חלק כמה שיותר גדול מהפצע. הטיפול המשולב הוביל לכך שתוך שבוע בלבד 95 אחוז מהפצע החלים וכוסה בעור חדש.

 

0 תגובות