המדען שצמח עם המדינה

עולם המדע הבסיסי בישראל לא מעניק תמיד את ההכרה הראויה לכל העוסקים במלאכה. מלאכתם של חוקרים רבים היא, כמאמר השיר, אפורה, עקשנית ושותקת. מעטים בלבד זוכים להוקרה בינלאומית ושמם שגור על לשונו של כל אזרח – בעוד רבים וטובים נשכחו, זאת על אף שלמפעל החיים שלהם היה חלק חשוב בקידומו של המדע.

אחד מהחוקרים הללו היה פרופ' הנריק איזנברג, שנודע בפי כל בתור "הייני". הייני, שעשה את כל שנות הקריירה המחקרית שלו במכון ויצמן למדע, היה אחד מהביופיזיקאים המובילים בעולם וזכה להמשיך את דרכם של האחים אפרים ואהרן קציר. עד מותו לפני כ-16 שנה, הרחק מהעין הציבורית, הוא השפיע רבות על עיצוב שטח המחקר הזה. לציון יום הולדתו ה-104, נצא למסע בין תחנות חייו. 

המשיך את דרכם של האחים קציר והשפיע רבות על חקר הביופיזיקה בארץ ובעולם. הנריק אייזנברג | מקור: ארכיון מכון ויצמן למדע 

מנגינת הנדודים

הנריק איזנברג נולד בברלין ב-7 במרץ 1921, בן לישי-שמחה איזנברג, ציוני נלהב, ולאינה ולדימירובנה גורייבה, שהכירה את אביו במוסקבה. שניהם עסקו בטקסטיל. במשפחתו המורחבת היו כמה דמויות מופת בתרבות ובציונות: הדוד של סבתו היה המשורר והסופר דוד פרישמן, דודו היה החלוץ והעיתונאי זאב ברזילי ודוד נוסף היה הפסל הסובייטי איוון שדר.

הייני הצעיר גדל בעיר קמניץ וכשהיה בן חמש קיבל אביו הצעה להקים את מפעל הטקסטיל "הרקולס" בצ'רנוביץ, עיר המחוז של חבל בוקובינה שברומניה (כיום באוקראינה). שם הוא המשיך את מסלול לימודיו, ובשנותיו בתיכון רכש ידע בשפות, במדעים ובמשפטים. כבר בלימודיו זכה לרמז לעתיד לבוא, כאשר אחד ממוריו לא הסתיר את דעותיו האנטישמיות ואת תמיכתו בתנועה הלגיונרית, ארגון טרור פשיסטי שראשיו העריצו את היטלר. לתלמידים היהודים בכיתה היו ויכוחים מרים עם המורה הזה, ובאחת הפעמים כאשר סיפר אחד מחבריו של הייני לספסל הלימודים שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל, שאל אותו המורה: "ובכן, אמור נא, מה אתה הולך לעשות שם? את מי אתה הולך לרמות? האם אתם (היהודים) הולכים לרמות אחד את השני?". השאלות האנטישמיות הללו ליוו את איזנברג שנים אחר כך.

שנות ה-30 היו תקופה מצוינת מבחינת יהודי צ'רנוביץ, שהיו אחוז גדול מתושבי העיר. הם לקחו חלק פעיל בתרבות ובמסחר ואף הפעילו בית ספר בשפה העברית. אך רוחות המלחמה באירופה כבר דהרו לכיוון צ'רנוביץ, ובסתיו 1939 כאשר שככו המאורעות בארץ ישראל – הוא הגיע ארצה. מתעודות העלייה ניתן ללמוד כי מקצועו הרשמי היה פקיד, וכי התגורר במלון ציון בחיפה.

המקצוע: פקיד. מסמך ההתאזרחות של איזנברג בפלשתינה, עם עלייתו ארצה | מקור: ארכיון המדינה

לאחר עלייתו נרשם ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בלימודיו בהר הצופים השפיעו עליו  במיוחד המרצה שמואל סמבורסקי, שלימים הפך להיסטוריון של המדע, וההרצאות במתמטיקה של גדולי הדור: אברהם הלוי פרנקל, בנימין אמירה ויעקב לויצקי. אז גם התוודע לאחים לדיסלאוס ואדלברט פרקש – שעסקו במים כבדים והניחו את היסודות לחקר אוצרות ים המלח. הוא נהנה מחיי התרבות בירושלים ומדי פעם גם נסע לתל אביב, כדי לראות את חנה רובינא על בימת התיאטרון או לשתות בקפה פילץ.

ב-1940 כבשו הנאצים את בוקובינה, אך בינתיים הספיקה המשפחה לברוח לבוקרשט. באותו זמן בארץ ישראל, הסטודנט הייני התנדב לצבא הוד מלכותו והוכשר כשרטט. הוא הוצב במצרים, שם ביצע סקרי שדה עבור חיל ההנדסה – ובמועדון החיילים הכיר את מי שתהיה רעייתו חנה (נוצי) לבית שכטר, ששירתה בחיל העזר לנשים (ATS).

שנה אחרי נישואיהם, הוצב איזנברג באיטליה הכבושה, וכשהסתיימה המלחמה במאי 1945 נשאר בארץ המגף – שגם בה למד להנות מאוכל טוב ומאופרה, למרות המצב העגום. משלא מצאו דרך לחזור ישירות לארץ ישראל, נסעו הייני ונוצי בדרך לא דרך לבוקרשט, לבקר את משפחתו. הוא לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יפגוש את אביו. האב נפטר ב-1948, לפני שהספיק לעלות לארץ.

בקיץ 1946 חזר איזנברג לאוניברסיטה העברית להשלים את לימודיו. בכתביו הוא מספר על ההבנה שנחתה אצלו לגבי מצבו של העם היהודי והצורך הדוחק בהקמת מדינה, וגם זכר היטב את האירועים הסוערים של שלהי תקופת המנדט.

היכרות בצבא הבריטי, בצל המלחמה. חתונתם של הייני ונוצי איזנברג, מצרים 1943 | מקור: המאמר האוטוביוגרפי של איזנברג 

מדע במחתרת 

כשביקש להמשיך את לימודיו לתואר שני, התייעץ עם חברה ללימודים שהמליצה לו על החוקר הצעיר אהרן קצ'לסקי, לימים קציר. הפגישה עמו הותירה רושם עמוק על איזנברג, והוא העריך את קצ'לסקי כחוקר בעל מחשבה מקורית. קצ'לסקי התעניין בפתרון של בעיות מרכזיות בביולוגיה – וסבר כי הדרך לכך עוברת בחומרים פולימריים בעלי פעילות ביולוגית כמו אנזימים, חלבונים, רב-סוכרים וחומצות גרעין – ובקשר של פעילותם למטען החשמלי שהם נושאים. את החומרים האלה הגדיר   באותה תקופה הביוכימאי האמריקאי ריי פואוס (Fuoss) בשם "פוליאלקטרוליטים" – כלומר חומרים שיש להם מוקדי מטען מרובים.

יום אחד הציע קצ'לסקי לאיזנברג תכנית מחקר מקיפה ששירבט באופן סכמטי על עמוד אחד: היא כללה מדידות של צמיגות, מתח פנים ומוליכות חשמלית של פוליאלקטרוליטים. והנה, בפעם השנייה, מלחמה עצרה את מהלך העניינים המתוכנן – הפעם הייתה זו מלחמת העצמאות. קצ'לסקי ופרופ' (לימים אלוף) יוחנן רטנר הובילו את הקמתו של חיל המדע (חמ"ד), גוף המחקר הביטחוני שקדם לרפאל. החוקרים הירושלמים מילאו תפקיד משמעותי בחיל המדע, במקביל להגנה עיקשת על מובלעת הר הצופים. גם אחיו אפרים קציר, לימים נשיא המדינה, שירת בחמ"ד בתפקיד בכיר.

כשירושלים במצור, והמחסור בכימיקלים הורגש היטב, נדרשו פתרונות יצירתיים. ישראל מילר (מילוא), לימים עמיתו הקרוב של איזנברג במכון ויצמן, סיפר איך השניים נסעו לים המלח להביא אשלג, והשתמשו בו לייצור חומרי נפץ במעבדה שהקימו במכבסה נטושה בשכונת רוממה. במקרה אחר הבחינו במוקש תאורה על גדרות מחנה הצבא הבריטי "שנלר". המוקש צד את עיניהם, והם טיפסו על הגדר, הורידו אותו והשתמשו בו כמודל לייצור מוקשים כאלה במחתרת במעבדות חמ"ד.

בעיצומה של מלחמת העצמאות עלו לארץ אמו של איזנברג ואחותו אריקה. האם מתה זמן קצר אחר כך מסרטן. לאחר הסכמי שביתת הנשק עבר איזנברג לרחובות, שם ב-1949, בסמוך לבסיס של חמ"ד נחנך מכון ויצמן למדע – גלגולו החדש והמבטיח של מכון דניאל זיו. אהרן ואפרים קציר התברגו בעמדות בכירות במכון: אהרן התמנה לראש המחלקה לחקר הפולימרים, ואפרים ייסד את המחלקה לביופיזיקה. איזנברג הגיע למכון יחד איתם, ועבודת המאסטר התמשכה באופן טבעי לעבודת דוקטורט בהנחייתו של אהרן. כך היה הייני היה לאחד מראשוני המכון.

תוכנית למחקר מקיף על פוליאלקטרוליטים מתומצתת בעמוד אחד. הרעיונות ששרבט אהרן קציר והתוו את תחילת דרכו המדעית של איזנברג | מקור: המאמר האוטוביוגרפי של איזנברג

שנות הפולימרים

בעבודת הדוקטורט הוא חקר את ההתכווצות וההתרחבות של סלילי פוליאלקטרוליטים בתמיסה. מאמריו עם קציר הותירו רושם על פואוס, ובהמשך איזנברג נסע לעשות אצלו את השתלמות הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל בארצות הברית. הוא תיאר בזכרונותיו את המחלקה לכימיה של ייל בתור ה"מֶכָּה" של עולם הפוליאלקטרוליטים, שזימנה לו מפגשים עם שועי הביוכימיה של אותה העת, ביניהם ג'ון גמבל קירקווד (Kirkwood) ולארס אונסאגר (Onsager), לימים חתן פרס נובל בכימיה לשנת 1968.

כשחזר לרחובות ב-1953 הצטרף איזנברג לסגל מכון ויצמן, והקים עם נוצי את ביתו במכון – שם גדלו בניהם, שי ודני, ושם הם ביססו את חייהם החברתיים ונחשבו למארחים מצוינים. מדי פעם קפץ הייני ל"ארמון הנשיא", הוא בית ויצמן, כדי לשחק ברידג' עם אלמנתו של חיים ויצמן, ד"ר ורה ויצמן,  ועם חוקר הסרטן יצחק ברנבלום.

תקופת הפריחה של מכון ויצמן למדע. איזנברג עם עמוס דה-שליט בכינוס בנושא ספקטרוסקופיה במכון, 1960 | מקור: ארכיון מכון ויצמן למדע 

בשנותיו הראשונות כחוקר עצמאי עבד הייני עם הייני נוסף, אפרים הייני פריי, גם הוא מבוגרי חמ"ד, שסייע לו רבות בפיתוח מד צמיגות מתקדם וחדשני. שותף נוסף שלו בשנים האלה היה אוריאל (אורי) ליטואר, חברו מימי החמ"ד. שנים אחדות בלבד לאחר גילוי מבנה "הסליל הכפול" ובתקופה שבה מבנה ה-RNA בתמיסה טרם נודע, השניים הצליחו לבודד RNA מחיידקי E. coli, ומצאו בשיטות פיזיקליות כי ה-RNA שהתקבל הוא פוליאלקרוליט בעל אופי מפותל וגמיש – בניגוד ל-DNA, שהוא סליל קשיח. הדרך לממצא החשוב הזה עברה בחקר תכונות הצמיגות של המולקולות הללו, וגם בעולמות האופטיקה, בתופעה שנקראת "שבירה כפולה" (birefringence) ובה קרן אור מקוטבת מתפצלת לשתי קרניים בקיטובים ניצבים, בעת שהיא עוברת דרך הדגימה.

שנות ה-50 וה-60 היו תקופה של פריחה עבור מכון ויצמן, שצמח להיות אחד ממוסדות המחקר המעולים מחוץ לארצות הברית. כחלק מכך, גם איזנברג הגיע לשטחי מחקר חדשים ומרגשים, בעיקר לאחר שנת שבתון במכון מלון (Mellon) בפיסטבורג, פנסילבניה. הוא התוודע לאדוארד קסאסה (Cassasa), והשניים כתבו יחד ניתוח תרמודינמי מפורט של תמיסות מרובות רכיבים – מאמר יסודי שצוטט קרוב לאלף פעמים עד היום.

אירוע טרגי שהתרחש במאי 1972 שינה את מהלכיו המקצועיים של איזנברג, כאשר אהרן קציר נרצח בפיגוע בנמל התעופה בלוד. איזנברג מונה במקומו לראש המחלקה לחקר פולימרים, במקביל להמשך עיסוקיו בחקר פוליאלקטרוליטים ומקרו-מולקולות בתמיסה. בשנים אלה הוא התמקד בחקר כרומטין, שהוא המבנה שבו "ארוז" ה-DNA בגרעין התא. ב-1976 אף פרסם ספר בנושא פוליאלקטרוליטים. איזנברג המשיך את דרכו של קציר והוסיף רבדים נוספים של הבנה ביופיזיקלית עמוקה כשחקר מודלים של התקפלות של מולקולת DNA, כמו גם את היכולת לקרוא את הקוד הגנטי במצב מקופל. שותפיו היו מדענים מהשורה הראשונה, בהם הפיזיקאי הצרפתי פייר ז'יל דה-ז'ן (de Gennes) והביופיזיקאי היהודי-בריטי סר אהרון קלוג (Klug), שניהם חתני פרס נובל, וגארי פלזנפלד (Felsenfeld) ממכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית (NIH). 

שיתוף הפעולה עם פלזנפלד החל למעשה עוד בשנות ה-60, כאשר הוא ואייזנברג הוכיחו שאחת הצורות של מולקולת ה-RNA מופיעה כמולקולה קומפקטית בטמפרטורות גבוהות וכמולקולה מוארכת בטמפרטורות נמוכות, ושמתרחשת תופעה של הפרדת פאזות – הצורה הזו שוקעת בריכוזי מלח גבוהים בטמפרטורות של 35–40 מעלות צלזיוס, אך נשארת מסיס מחוץ לטווח זה. בזמן אמת, המשמעות של הממצאים הללו לא הייתה ברורה די צורכה, אך כיום ידוע שהפרדת הפאזות של RNA ממלאת תפקיד בהפרעות עצביות שונות כגון מחלת הנטינגטון, ניוון שרירים ועוד.

נכנס לנעליים גדולות. איזנברג (משמאל) עם בנו הס, אפרים קציר והיינץ שטאב בהרצאה השנתית לזכר אהרן קציר במכון ויצמן למדע, 1986 | מקור: ארכיון מכון ויצמן למדע 

השקפה מרחיקת ראות

איזנברג גם סייע בגיוס כספים משמעותי לביולוגיה ולכמיה במכון ויצמן. הוא היה הפרופסור הראשון שפגש במקרה את התורמת הלן קימלמן, שהגיעה למכון בעילום שם כדי לחפש את הפרופסורים למתמטיקה שהגישו לה הצעות מחקר על נושאים שהתברר שכבר נחקרו. איזנברג שכנע אותה להעביר את תשומת לבה ממתמטיקה לנושאים אחרים ולתקצב מחקרים בביולוגיה מבנית, מה שהוביל להקמת מרכז הלן ומילטון קימלמן בהובלתם של הפרופסורים מיכאל לויט, יואל זוסמן, סטיב ויינר ועדה יונת. לויט ויונת יקבלו לימים פרסי נובל בכימיה. קימלמן, שלימים הפכה בעקבות נישואיה להלן קימל, תקצבה בעקבות כך מחקרים נוספים, הקימה עוד מרכזים והגדילה את שטח המכון על ידי קניית אדמה נוספת.

בתחילת שנות ה-80, עסק איזנברג שוב באופטיקה וביישומיה לחקר מולקולות ביולוגיות, במקביל לכהונתו כיו"ר מועצות הפרופסורים במכון וכראש מרכז מזר לביולוגיה מבנית. בהמשך אף כיהן כסגן נשיא הארגון הבינלאומי לביופיזיקה טהורה ויישומית (IUPAB). בסוף שנות ה-80 פרש לגמלאות, אך המשיך לעסוק במחקר פעיל גם אחר כך, ופרסם מאמרים עד תחילת שנות ה-2000.

מורשת מפוארת של תגליות, מאמרים, תלמידים ותרומה למכון ויצמן למדע ולמדע הישראלי בכלל. הייני ונוצי איזנברג | מקור: ארכיון מכון ויצמן למדע  

מחוץ למדע, ניתן ללמוד על השקפתו מרחיקת הראות של איזנברג מהאוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ב-1989 – עת החלים מסרטן המעי הגס, ובה הוא מציג תמונה של מדינה עם עבר מפואר ואידיאלים נשגבים, שנשחקו עם השנים בהופכם להווה בעייתי ולעתיד לוט בערפל.

ב-17 בדצמבר 2009, כשהוא עטור הישגים, שבע מעשים ומוקף במשפחתו, הלך לעולמו הייני איזנברג. הוא נטמן בבית העלמין ברחובות, מותיר מורשת מפוארת של תגליות, מאמרים, ותלמידים מחקר שהמשיכו את דרכו ובנו נדבכים נוספים בהיסטוריה של מכון ויצמן למדע ושל המחקר הישראלי בכללו.  

תודה לפרופסורים עדה יונת, ציקי (צבי) קם ומשה מברך ולד"ר דני איזנברג על ההערות לכתבה, ולמתי בנינסון מארכיון מכון ויצמן למדע על הסיוע באיתור התמונות.