רבים מאיתנו אוהבים את טעמו ואת צבעו של הכורכום באוכל שלנו. התבלין הצהוב בעל הריח העז נפוץ מאוד בבישול ההודי, ובמזרח אסיה ומייחסים לו סגולות רפואיות רבות. סקירת מחקרים שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה מארה"ב מראה שבבחינת הפרטים לעומק מגלים שהתבלין אולי טעים, אבל רחוק מלהיות "פלא רפואי" אמיתי. למרות המחקר הרב שנעשה עליו, הממצאים דלים ומעוררים תהיות רבות.
הכורכום הוא תבלין שמופק מהצמח "כורכומה ארוכה". הרפואה המסורתית בהודו ובסין עושה בו שימוש נרחב, ועל כן הוא מושא מחקר פופולרי. מייחסים לו סגולות רבות ולעיתים סותרות. בין השאר טוענים כי הוא יעיל נגד סרטן, מתאים לטיפול באלצהיימר או בהנגאובר, להפרעות בזקפה, להתקרחות ולשיעור יתר גם יחד. אמרו שהאבקה תורמת לשיפור הפוריות אך גם למניעת היריון ועוד. בקיצור, הכורכום לכאורה מרפא הכל ולא כלום.
מה שרבים לא יודעים הוא שבתוך הכורכום הזהוב מסתתר חומר מתעתע: הכורכומין. מרבית תמציות הכורכום הגולמיות או המזוקקות מכילות תערובת של שלוש תרכובות עיקריות: כורכומין (70-60 אחוז) ועוד שתי נגזרות שלו (35-30 אחוז) שנקראות יחד כורכומינואידים. שאר התערובת כוללת חומרים רבים המצויים בכורכום בכמות קטנה.
הכורכומין הוא תרכובת פעילה מאוד, ולכן עלולה לשבש לא מעט בדיקות מעבדה. החומר נקשר לחלבונים, מגיב עם יוני מתכת ועובר שינויים מבניים בתגובה לתנאים הכימיים המשתנים. התכונות הפלואורסנטיות שלו מקשות לעבוד במקביל עם חומרים פלואורסנטיים אחרים. בשל התכונות הללו הכורכומין עלול לתת תוצאה חיוביות בניסוי מעבדה גם כשאין לו השפעה ביולוגית אמיתית. יש להתחשב בכך כשמתכננים ניסוי, אחרת התוצאות יעמדו על כרעי תרנגולת.
נוסף על כך, מחקרים מעלים בעיות נוספות בשימוש הרפואי בכורכומין. בין השאר הם מצביעים על יעילות טיפולית נמוכה, ושהוא כמעט לא נספג בדם.
אזהרות כבדות משקל אלה נבלעו תחת נחשול של מאמרים, סקירות ופטנטים. בשנת 2015 הקימו חוקרים מהמכון הטכנולוגי בגוואטהי שבהודו מאגר מידע ייחודי לכורכומין ונגזרותיו. המאגר כולל למעלה מ-9,000 פרסומים מדעיים וכ-500 פטנטים, מספרים הממחישים היטב את העניין הרב בחומר בקהילה המדעית והרפואית.
הכורכומין הנקי נחשב בטוח לשימוש כתוסף מזון וקיבל את אישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA), מה שמקל על שיווקו. בארה"ב לבדה הניבו מכירות תוספי הכורכומין הכנסות של יותר מ-20 מיליון דולר בשנת 2014. וכאמור, אתרי אינטרנט משווקים את הכורכומין ואת הכורכום כולו כתרופת פלא למגוון רחב של סימפטומים ומחלות.
תבלין טעים, אבל לא פלא רפואי. פרח הכורכומה הארוכה, שמשורשיו מפיקים את הכורכומין | מקור: ויקיפדיה
מתפוצץ על כן השיגור
העניין המחקרי בחומרים שמקורם ברפואה המסורתית איננו חדש, חומרי טבע רבים הפכו בסיס לתרופות המצויות כיום על מדפי בתי המרקחת. בשנת 2015 הוענק פרס נובל לרפואה ליויו טו הסינית, שזיהתה ברפואה המסורתית של ארצה את הארטמיסינין – חומר שהפך לטיפול יעיל נגד טפיל המלריה.
בקריאה מעט יותר מעמיקה, הניגוד בין הארטמיסינין לכורכום בולט. כאשר רק התחילו לבדוק את הארטמיסינין, החוקרים חששו שהמבנה המולקולרי שלו לא יהיה יציב בסביבה ביולוגית. אולם בניסויים בבעלי חיים נמצא שזמן מחצית החיים של החומר בגוף עומד על כשעתיים וחצי, כלומר זה הזמן שנדרש למחצית מהחומר להתפרק. הזמן הזה ארוך די הצורך כדי שהמולקולה תהיה יציבה מספיק לטיפול רפואי.
עם הכורכומין הדברים היו שונים. ניסויי המבחנה הראשונים אמנם העידו על פוטנציאל, אך מחקרים מצאו שהוא מתפרק במהירות, גם במבחנה וגם בניסויים בבעלי חיים. במצב כזה אין לחומר סיכוי ממשי להפוך לטיפול תרופתי יעיל.
ההשוואה בין שתי המולקולות חותכת. את הארטמיסינין אפשר לדמות לטיל שיוט לטווח רחוק, שמתביית על טפיל המלריה והורס אותו בפיצוץ מרהיב של פעילות ביולוגית לא בררנית. הכורכומין משול לעומתו לטיל שמתפוצץ כבר על כן השיגור ולכן איננו מספיק להגיע אל היעד.
למרות הבעיה הזאת, חקר הכורכומין נמשך במלוא עוזו. למעשה, כמות הפרסומים על השפעותיות הביולוגיות האפשריות גדלה בקצב שעולה בהרבה על חקר הארטמיסינין. ההבדל הזה מעיד שבעוד שהארטמיסינין היא כבר תרופה בשלה, סביב הכורכומין עדיין מתנהל מאמץ רחב היקף לנסות לזהות את השפעותיו ואת מנגנון הפעילות שלו.
מופרש בקלות
כשמנסים ללמוד מסיפורי הצלחה של פיתוח תרופות מחומרי טבע, מגלים שכולם התאפיינו בפעילות ביולוגית צרה וספציפית. הם גם הניבו השפעות טיפוליות במינונים נוחים. התכונות האלה אפשרו לפתח בזריזות יחסית מולקולות הנגזרות מהחומר הטבעי ומשיגות את האפקט הטיפולי המבוקש.
אולם נראה שהסיפור של כורכומין שונה. במחקרי מבחנה ובתרביות תאים נוהגים להשתמש בכורכומין סינתטי טהור, אך במחקרים בבעלי חיים ובמחקרים קליניים נעשה לרוב שימוש בתערובות של כורכומינואידים. הבדיקות העלו שיש לו מגוון רחב של פעילויות ביולוגיות, למשל עיכוב יצירה של החלבונים המזוהים עם מחלת אלצהיימר, עיכוב חלבון המעורב במחלת סיסטיק פיברוזיס, ועוד. אולם בכולן ביצועיו הטיפוליים נמוכים ועל כן לא סביר שהוא יתאים לפיתוח תרופה.
ככל שההשפעה של חומר רחבה יותר, כך קשה יותר לזהות את המנגנון הביולוגי של פעילותו. במקרה של תרכובות הכורכום נראה שמגוון ההשפעות הגדול מעיד על גורמים רבים שמפריעים לביצוע מחקר שמבודד משתנים מסוימים.
יש גם קושי רב להשיג כורכומין טהור ונקי מחומרים נוספים שיש בתבלין, כגון תערובות הכורכומינואידים למרבה הצער, ברבים מהמחקרים שנעשו בגוף החי לא פורט ההרכב המדויק של התמצית שבה השתמשו החוקרים, דבר שמקשה להשוות ביניהם.
בעיה נוספת המקשה על שימוש רפואי בכורכום, היא כאמור היציבות הנמוכה של החומר, שמתפרק במהירות לחומרים אחרים. קושי נוסף יוצרת הספיגה הנמוכה של החומר בתאים. מחקרים בתרביות העלו שהכורכומין אינו מצליח לחדור לתאים. ממצאים אלה מקבלים משנה תוקף ממחקרים קליניים, שמצאו כי גם מינון גבוה של כורכומין - עד 12 גרם ביום לאדם בוגר אינו גורם לתופעות לוואי. במחקרים בבעלי חיים נמצא שרק כאחוז אחד מהחומר שניטל בבליעה אכן נספג ממערכת העיכול והגיע לדם, וכל השאר הופרש בצואה. ספיגה כה נמוכה של החומר בגוף מסבירה את מיעוט תופעות הלוואי. מחקר מ-1998 טען כי נטילה של פיפרין (החומר הפעיל בפלפל הודי חריף) משפר את ספיגת הכורכומין בבני אדם אך גם כאן המחקר היה קטן למדי (10 מתנדבים) ואמנם ריכוז הכורכומין בדם עלה משמעותית ביחס לביקורת, אך קצב הסילוק והפירוק שלו נותר מהיר ובתוך שעה רובו נעלם מהדם.
נראה שעדיף להשאיר את הכורכום במטבח, לא בארון התרופות. שורשי הכוכרומה והתבלין המופק מהם | צילום: Shutterstock
תוצאות מעורבות
מכיוון שהכורכומין כמעט לא נספג בדם, אבל כן עובר במעיים נעשו כמה מחקרים לבדיקת יעילותו בטיפול במחלות של מערכת העיכול, הידועות בשמן המשותף מחלות מעי דלקתיות (IBD). קבוצת מחלות זאת הכוללת, בין היתר ,את מחלת קרוהן וקוליטיס כיבי, מאופיינת בתגובה דלקתית ממושכת במעי הגס. בארבעה מחקרים קטנים בנושא בבני אדם (עשרות משתתפים), נצפה שיפור מסוים במצב החולים. גם כאן חשוב מאוד לשים לב לגודל המחקרים, איכותם וחוסר האחידות ביניהם. שלושה בדקו שיפור, חלקם נסיגה ואחד מהם הסתמך על דיווחי החולים, ולא על מדדים רפואיים מקובלים. אין הדבר אומר שהטיפול בכורכומין אינו יעיל למחלות כאלה, אבל הוא בהחלט אומר שדרוש עוד מחקר.
ניסיון להכניס את החומר למעטפת שומנית אמנם שיפר מעט את הספיגה והזמינות שלו, אולם לאחר שהכורכומין נספג הוא לא הצליח להגיע ממערכת העיכול אל איברי המטרה, כמו המוח בטיפול נגד אלצהיימר או הלבלב בטיפול נגד סרטן הלבלב. נראה שהוא מתפרק מעצמו עוד לפני שהוא מגיע, או מפורק בכבד.
השלב האחרון והחשוב ביותר בדרך לפיתוח תרופה הוא ביצוע ניסויים קליניים בבני אדם. הניסויים הראשונים בתערובת כורכומין נעשו כבר בשנת 1937. מאז שנת 2001 נרשמו 135 ניסויים קליניים לבחינת הרעילות האפשרית והפעילות של כורכומין לטיפול במגוון רחב של מחלות. 49 מהם עדיין לא החלו, ומבין השאר דווחו התוצאות של שמונה ניסויים בלבד, אך הן רחוקות מלהיות חד-משמעיות. להיפך. בכמה מהם, כמו מחקר על טיפול בדרמטיטיס של חולי סרטן או על טיפול באלצהיימר, לא נמצאה כל תועלת בכורכומין על פני הפלצבו. באחרים לא התקבלו תוצאות ברורות או מובהקות, ובמחקר על טיפול בסרטן המעי הגס, התברר דווקא שהכורכומין עלול להחמיר את מצב החולים. יש לציין עם זאת כי רבים מהניסויים נעשו על מעט מאוד חולים, לטווח קצר ולא תמיד כללו ניתוח סטטיסטי מפורט.
חשוב להדגיש עוד שעיקר המחקרים נערכו על החומר הפעיל העיקרי – כורכומין, או על תמציות כורכום. יתכן ויש בכורכום חומרים פעילים אחרים בעלי יעילות רפואית, אך נכון להיום אין מספיק מידע מחקרי בנושא.
מכל הממצאים עולה המסקנה שאולי כורכום יכול להיות תוספת מעולה במזון, אבל הפוטנציאל הרפואי של החומר הפעיל העיקרי שלו, הכורכומין, מוטל בספק. כל עוד לא יימצא תחום שבו יש לו תועלת מוכחת, מוטב לדבוק בטיפולים אמינים יותר, ואת הכורכום להשאיר במטבח, לא בארון התרופות.