ההירואין הוא אחד הסמים הממכרים והמסוכנים ביותר בעולם המודרני כבר שנים רבות. כשמשתמשים בו הוא פועל כמשכך כאבים חזק מאוד, ולעתים אפילו מעלים את הכאב לגמרי. אנשים שהזריקו הירואין מדווחים על תחושת חמימות, סיפוק והרגשה כללית טובה. תוצרי הפירוק של הסם פועלים על קולטנים הקשורים למערכת התגמול במוח והם גורמים מצד אחד להרגשה טובה, אך בו בזמן יוצרים תלות גדלה והולכת בהם.

ככל שצורכים יותר הירואין, הרגישות של המשתמש לסימפטומים שלו פוחתת ואנחנו צריכים לקבל יותר ממנו בשביל להשיג את אותה תוצאה. כך נוצר מעגל קסמים של צריכה גוברת. אדם שהתמכר להירואין צריך מינון גבוה בהרבה מאדם רגיל כדי להרגיש שהחומר השפיע עליו, לפעמים בכמות גדולה פי חמישים ויותר.

בניגוד לחומרים ממכרים אחרים כמו ניקוטין או אלכוהול, אין כאן רף סבילות עליון כלומר הגוף דורש עוד ועוד הירואין, עד שבסופו של דבר נוצר עומס יתר על מערכות הבקרה במוח והמינון שהמשתמש צריך כדי להגיע לסיפוק גדול מדי וגורם דום נשימתי. המצב הזה נקרא "מנת יתר".

כבר כמה שנים מדברים על פיתוח חיסון שינטרל את ההירואין כשהוא נכנס למחזור הדם ולא יאפשר לו להגיע למוח. הבעיה היא שההירואין הוא סם שמתפרק יחסית מהר, ותוצרי הפירוק שלו הם אלה שמגיעים למוח ויוצרים בו את ההשפעה המזיקה. במחקר שהתפרסם בפברואר 2013 בכתב העת PNAS, הציגו החוקרים חיסון שיודע לזהות גם את ההירואין עצמו וגם את תוצרי הפירוק שלו.


מנגנון פעולת החיסון נגד הירואין | תרשים: המאמר המקורי ב-PNAS;
PNAS 2013 110 (22) 8751-8752; doi:10.1073/iti2213110

כדי לבדוק את יעילות החיסון השוו החוקרים בכל פעם את ביצועיהן של חולדות מחוסנות שצרכו הירואין עם הביצועים של חולדות מחוסנות שצרכו תחליפי סם כמו מתאדון, מורפיום ועוד. בדיקה ראשונית העלתה שהחולדות המחוסנות פיתחו נוגדנים ספציפיים להירואין ולתוצרי הפירוק, אבל לא לתחליפי הסם האחרים, דבר שמעיד על תגובה חיסונית יעילה שנוצרה אצלם כלפי ההירואין. החולדות המחוסנות גם הפגינו רגישות גדולה יותר לכאב ולחום – שתי תופעות גופניות שההירואין אמור לשכך. חולדות מחוסנות נטו לצרוך תוספות קטנות יותר של הסם, ואחרי שגמלו אותן והזריקו להן את הסם מחדש, היתה להן מוטיבציה נמוכה יותר לצרוך עוד הירואין.

להתמכרות להירואין יש גם מרכיב פסיכולוגי חזק, משום שהאדם המכור לסם מפתח בו תלות ויודע שהסם גורם לו להרגיש טוב יותר. כדי לראות אם החיסון משכך גם את התלות הפסיכולוגית, החוקרים יצרו אצל חולדות התניה שקישרה אצלם את צריכת הסם באור שנדלק במנורה, כלומר בכל פעם שהן קיבלו הירואין, המנורה נדלקה, והחולדות התרגלו לקשר בין האור לתחושה הטובה שהסם העניק להן. החולדות שעברו התניה חוסנו ואז נגמלו, וכאשר נבדקה תגובתן להירואין עם ההתניה או בלעדיה גילו החוקרים שכאשר המנורה דלקה גם החולדות המחוסנות חיפשו את הסם. התהליך הזה דעך רק אחרי כמה וכמה סבבים.

המסקנה, אם כן, היא שייתכן שיש כאן טיפול פוטנציאלי למכורים להירואין, שישכך את ההשפעה הפיזיולוגית של הסם אך לא יפור את התלות הפסיכולוגית, ובה יצטרכו לטפל בנפרד כמקובל בטיפולי גמילה. כמו כן, החיסון פועל בהצלחה על ההירואין ועל תוצרי הפירוק שלו בדם, אך כמויות מסוימות שלו שיצליחו להגיע למוח עדיין ישפיעו עליו. בהנחה שהחיסון ישיג תוצאות דומות גם אצל בני אדם, הטיפול בעזרתו יוכל להשתלב בתהליך הגמילה של המכורים להירואין.

ד"ר ארז גרטי
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.

0 תגובות