אבולוציה – לא "סתם תאוריה"

תורת האבולוציה הנה אחד המודלים המקיפים והמבוססים ביותר הקיימים בתחום הביולוגיה, היא נותנת מענה למגוון עצום של תופעות ומהווה את אחד אבני היסוד של התחום כולו. לא לחינם נאמר "שום דבר במדעי החיים אינו הגיוני למעט לאורה של תורת האבולוציה". פעמים רבות אף משווים אותה לחוקי ניוטון ולחוקי התרמודינמיקה בשל חשיבותה לתחום ובשל היותה אחת מאבני היסוד של מדעי החיים. תורת האבולוציה מבוססת על עקרונות פשוטים של הורשה עם שינוי וברֵרה טבעית, ולמרות שהיא אחת מהתיאוריות המבוססות בביולוגיה, היא עדיין מעוררת התנגדות רבה. אחד הטיעונים המושמעים תדיר הנו "אבולוציה היא "רק תאוריה", וככזאת אין חשיבות ללמד אותה בבתי הספר". טיעון זה מצביע על הצורך להוסיף ולהנגיש לציבור הרחב את המסה העצומה והמגוונת של הראיות התומכות תורת האבולוציה.

אבולוציה על רגל אחת

לפני שנדון בראיות, חשוב להגדיר בבירור, ובקצרה, מה היא האבולוציה. ההגדרה המדעית של תהליך אבולוציוני היא "שינוי בהתפלגות האללים במאגר גנטי נתון", כלומר: כאשר צורה מסויימת של גן (המכונה אלל) משנה את התפלגותו באוכלוסייה - לא משנה מה הסיבה לכך - זו אבולוציה. השונות של הגנים נוצרת בידי מוטציות אקראיות, כאשר ההתפזרות של הגן באוכלוסיה מוכתבת בידי ברֵרה טבעית.

למשל, בעל חיים שיש לו מוטציה שגורמת לשרירי רגליו להיות מפותחים יותר, יעמוד בהצלחה רבה יותר במבחן הבררה הטבעית, ולכן יעמיד יותר צאצאים שיתחרו בהצלחה על המשאבים מול שאר האוכלוסייה. מאחר והמשאבים המצויים סביבה תמיד מוגבלים, הפרטים שיותר מותאמים יעבירו את המטע הגנטי שלהם לצאצאיהם - במקרה זה את בעלי השרירים החזקים יותר (ולפיכך נמלטים מטורפים ביתר קלות). היות שהסביבה משתנה ללא הרף, כך גם הברירה הטבעית משנה את "העדפותיה", וייתכן מצב שבו תכונה שהייתה מועדפת במצב אחד תהווה מגרעת במצב אחר. בדוגמת השרירים החזקים, הופעתו של טורף-על המע במהירות גבוהה מזו של כל הפרטים באוכלוסייה, כמו צייד עם רכב, גודל השרירים יפסיק להוות יתרון, ואולי שרירים גדולים אפילו יהפכו לחיסרון - משום שמדובר בנתח בשר גדול יותר עבור הטורף. שינוי סביבתי שכזה יביא לירידה בהתפלגות התכונה באוכלוסייה - וגם זו אבולוציה.

כאשר אנחנו מסתכלים על פרקי זמן ארוכים, השינויים שחלו מצטברים צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, ואנחנו מקבלים התפתחות והתאמה לסביבה בצורה שנראית מתוכננת. מובן שיש מקרים יוצאים מן הכלל כמו הכחדות המוניות, שינויים גנטיים דרמטיים, אפקט המייסד או סתם מזל עיוור, אך בהם לא נעסוק במאמר זה.

שהזמן עוצר מלכת - מאובנים מהעבר

העדויות המפורסמות ביותר לאבולוציה מצויות עמוק בסלע - בממצאי מאובנים. מאובן הוא מעין חותמת שהטביע ושימרה את בעל חיים בקרקע לפני שגופתו התפרקה לחלוטין. יצירה של מאובן מצריכה צירוף נדיר מאוד של תנאי סביבה, כך שעדויות המאובנים הן מוגבלות מאוד, אך בהחלט ניתן ללמוד מהן על היצורים שחיו בכדור הארץ. באמצעות תארוך רדיואקטיבי ניתן אפילו לזהות את גילו של המאובן.

מאובן מהווה תמונה של יצור שחי בעבר. ייתכן שנכחד וייתכן שלא נכחד, אך זוהי תמונת מצב המספרת על יצור ממין כלשהו התהלך כאן לפני מספר כלשהו של מיליוני שנים. הגביע הקדוש של מאובנים הוא מה שנקרא "מינֵי מעבר", כלומר, מאובנים של מיני יצורים המכילים מאפיינים של שני מינים שונים. מיני מעבר שכאלה מהווים אב קדמון משותף לשני המינים השונים. דוגמה מצוינת למאובן המעיד על מין מעבר הוא האָ‏רְכאוֹ‏פְּ‏טֶ‏ריקְס.

האָ‏רְכאוֹ‏פְּ‏טֶ‏ריקְס, מאובן המעיד על מין מעבר הכולל מאפיינים של זוחל ומאפיינים של עוף. ויקימדיה, H.Raab

לפי התארוך, אותו היצור חי לפני כ-150 מיליוני שנים, והיו לו גם מאפיינים של זוחלים, כמו זנב ושיניים, וגם כנפיים ונוצות כשל ציפור. ממצאים שכאלה מספקים לנו הצצה כיצד התכונות של הציפורים והזוחלים התפתחו יחד באבות קדמונים, והתפצלו מאוחר יותר. יחד עם מאובן הארכאופטריקס שורה ארוכה של מאובנים בהם כלואים יצורים קדומים בהם השתמרו מאפיינים שמאוחר יותר התפצלו בין קבוצות שונות של בעלי חיים.

עדויות ממאובנים גם מספרות סיפור כרונולוגי בו יש רצף התפתחותי מסוים, כלומר, לרצף של מאובנים המראים שינוי הדרגתי לאורך זמן. דוגמה מפורסמת היא האבולוציה של סוסים, המכילה רצף מרשים של מאובנים המתארים את התפתחות הסוסים שהחלו כיצור דמוי כלב שחי לפני כ-55 מיליוני שנים, והלכו והשתנו עד שקיבלו את המאפיינים של סוסים כפי אנו מכירים אותם היום. ניתן לראות בצורה ברורה מגמות של התכנסות האצבעות אל הרגל, כאשר כמו גם תופעה שבה אצבע אחת מובילה בסופו של דבר אל הפרסה. ראיות מסוג זה מרמזות כי לכל שני מינים יש אב קדמון משותף כלשהו, שיכול היה להתקיים לפני מיליון שנים, עשרה מיליוני שנים או אפילו 500 מיליוני שנים - הוא קיים במקום כלשהו במורד האילן האבולוציוני. עם זאת, מאובנים הם כאמור נדירים, ועל כן קיימים הרבה מאוד חלקים חסרים בפאזל, המקשים עלינו לבנות את תמונה שלמה. עדויות המאובנים נותנות לנו תמונה כללית על סדר התפתחות המינים, אך אין די בהן כדי לבסס את תורת האבולוציה.

מאובנים מספרים לנו שאבותיהם הקדומים של הסוסים בני ימינו היו הרבה יותר קטנים ובעלי אצבעות. הסרטון נוצר על ידי Oxford University Museum of Natural History

דמיון מורפולוגי

סיווג בעלי החיים לקבוצות על פי דמיון החל עוד בזמנו של אריסטו, אך את עבודת המיון המשמעותית הראשונה עשה קארולוס לינאוס - אבי הטקסונומיה. לינאוס חילק את בעלי החיים לפי קבוצות היררכיות (ממלכה, מערכה, מחלקה וכו') על פי הדמיון המורפולוגי ביניהם. כיום אנו יודעים כי אין הכרח שדמיון בין מינים יהיה רק מורפולוגי-חיצוני, אלא יכול להיות גם דמיון במערכות הגוף. בעזרת דמיון מורפולוגי ניתן לתאר בצורה גסה התפתחות אבולוציונית. ניקח את האבולוציה של מבנה הלב כדוגמה: אצל דגים הלב הוא איבר צינורי בעל עלייה אחת וחדר אחד, והדם המחומצן מתערבב עם הדם הלא מחומצן. כאשר אנחנו מתבוננים בדו-חיים, בזוחלים ובשאר היצורים במעלה האילן האבולוציוני, נוספים מבנים - כמו שסתומים, הפרדה לעליות וחדרים - המשפרים את יכולת השרידות של האורגניזם ותואמים את המורכבות שלו. בנוסף ללב ניתן לזהות תבניות התפתחות גם במערכת הנשימה, במוח, בשלד ועוד.

מובן שקיימות הטיות כמו התנוונות של איברים או התפתחות מקבילה של איברים דומים אצל בעלי חיים מענפים אבולוציוניים שונים, אך עדיין דמיון מבני נחשב כעדות נוספת להתפתחות אבולוציונית. הדמיון הגנטי, בו אדון בחלק הבא, נתן גושפנקה מדעית לדמיון המורפולוגי. העובדה שברוב המקרים דמיון מורפולוגי מגובה גם בדמיון גנטי, מהווה ראיה חזקה מאוד לקרבה אבולוציונית בין מינים ולאב קדמון משותף.

דמיון גנטי – אב קדמון משותף

עם המהפכה הגנטית שהחלה באמצע המאה העשרים התווסף נדבך קריטי לשורת הראיות - היכולת להשוות רצפים העניקה לנו את היכולת לבנות אילנות יוחסין (עצים פילוגנטיים) על בסיס מקטע DNA זה או אחר, ולכמת את הקרבה בין שני מינים. תודות למהפכת האינטרנט, כל אדם יכול היום לקחת רצפי DNA של כל גן שהוא בוחר ממגוון עצום של מינים ולבנות בעצמו בקלות יחסית עץ פילוגנטי, להשוות בין גנים שונים ולראות איך זה מתיישב עם עדויות המאובנים. נוסף על כך פענוח תהליך התורשה ומנגנוני תיקון הDNA- הביאו לנו מנגנון מולקולרי המלמד (או כל פועל מתאים אחר) כיצד המוטציות – חומר הגלם של האבולוציה - מופיעות.

גם לשיטה זו יש המגבלות שלה. הראשונה היא שהיא מצריכה דגימת DNA, דבר שלא ניתן לקחת ממאובנים, כך שלמעשה רוב העדויות הגנטיות מגיעות ממינים חיים. ישנם מקרים מסוימים ונדירים שלDNA עתיק אך גם שם מדובר בדגימות בנות אלפי שנים או עשרות אלפי שנים (הרף עין מבחינה אבולוציונית) ובאיכות לא גבוהה. אם כן לא ניתן לקחת דגימות של דינוזאורים, אבל כן ניתן להצליב את המידע הגנטי עם המידע המורפולוגי, להעריך מתי היו קיימים ולוודא שזה מתאים לתארוך המאובנים. מגבלה שנייה היא חוסר האחידות בברֵרה הטבעית שחלה על גנים שונים. ישנם גנים שהם שמורים היטב מיצורים פרוקריוטיים ועד ליונקים. אותם גנים השתנו אך במעט בשל חשיבותם וחשיבות הרצף שלהם. כל שינוי קל באותם גנים הוא בעל פוטנציאל הרסני לאורגניזם הנושא אותו, על כן יש לנו מעט מאוד שינויים בפרק זמן ארוך מאוד באותם הגנים. לעומתם ישנם גנים אשר מסוגלים "לסבול" שינויים, משום שהשינויים קריטיים פחות לשרידות האורגניזם הנושא אותם, בשל המבנה שלהם שמתיר מרווח טעות מסוים או בשל קיום מספר עותקים שלהם המגבים זה את זה. במקרה כזה נראה הצטברות שינויים רבים לאורך זמן ותהיה לנו היכולת להעריך בצורה טובה יותר את מידת הקרבה בין מינים שונים הנושאים את אותו הגן.

איברים מנוונים

כשמסתכלים על תהליכים אבולוציוניים, אפשר להתרשם בטעות שיש כאן יצירה מודעת או שחייב להיות הסבר נסתר לאיברים או התנהגויות השונות - אך פעמים רבות אין העדפה לקיומו, ולפעמים הוא אפילו מפריע לתפקודו של האורגניזם. במקרה כזה המוטציות יצטברו, האיבר לאט לאט ישתנה, יתנוון, אולי ייעלם לחלוטין, או יקבל תפקיד חדש. הדוגמאות לכך רבות מספור: החפרפרת למשל מותאמת לחיים מתחת לאדמה - יש לה כפות רגליים קדמיות ארוכות ומעוקלות עם טְפרים חזקים המאפשרים לה לחפור לעומק. מתחת לאדמה היא מוצאת את רוב מזונה, נתקלת באויבים רק לעתים רחוקות, ויש לה הרבה פחות מתחרים על המזון מאשר מעל האדמה. מסיבות שונות, כמו חושך או מגבלת ראות פיזית, ראייה חדה אינה נותנת לחפרפרת יתרון, וניתן לראות כי ככל שחלפו הדורות חלה אצל יצורים תת-קרקעיים כמו החפרפרת או החולד התדרדרות בראייה. היות שהעיניים הן אזור רגיש לזיהומים ויש צורך להגן עליהן מהחול, אצל החפרפרת האירופית נמצא פתרון שלפיו העיניים שלה מכוסות בקרום עור דק הסוגר אותן מכל הכיוונים. כלומר, יש איבר בשלבי התנוונות, שאינו משרת את תפקידו המקורי, ועל מנת שלא יגרום נזק - השתמרה תכונה המספקת לכיסוי לעיניים.

חפרפרת אירופית (Talpa europaea). ויקימדיה, Didier Descouens

דוגמה שנייה היא הגפיים האחוריות של הלווייתן. לאבותיו הקדומים של הלווייתן היו ארבע גפיים מתפקדות שאפשרו להם להתהלך על האדמה. עם התחלפות הדורות, ועם היתרון שבחיפוש מזון והגנה במים, הלכו הגפיים האחוריות והתנוונו. התנוונות הגפיים האחוריות אפשרה לאב הקדמון של הלוויתן לשחות בצורה יעילה ומהירה יותר, ולבסוף, עם התפתחות הזנב (שאינו מבוסס על הגפיים האחוריות) - הן נעלמו כמעט לחלוטין. עמוק בבשר של פלג גופו האחורי של הלווייתן ניתן עדיין למצוא שרידים של עצמות הגפיים האחוריות ללא תפקיד תנועתי נראה לעין. שריד דומה לגפיים אחוריות ניתן למצוא אצל נחשים. גם אצל בני אדם ניתן למצוא איברים מנוונים או איברים שאינם משמשים לייעודם המקורי כמו עצם הזנב, התוספתן ושיני בינה, כמו גם תכונת "עור הברווז" שאצל אבותינו הקדמונים גרמה להסתמרות שיערות להגדלת הבידוד ושמירה על טמפרטורת הגוף.

שריד לגפיים אחוריות אצל לווייתן כחול (Balaena mysticetus). ויקידמיה, Azcolvin429

עיצוב של טלאי על גבי טלאי

האבולוציה מסתמכת על חומר קיים. היא משפיעה על מבנים קיימים שמשתנים לאורך הזמן והתנאים. התוצאות המתקבלות דומות הרבה פעמים לתיקון גופני שנראה כמו "טלאי על טלאי" ולא כמו לתכנון מכוון מראש. דוגמה אחת לכך היא הדמיון בגפיים אצל היונקים. העצמות המרכיבות את האצבעות ביונקים דומות פחות או יותר, רק שכל אחת התארכה או התקצרה, ועברה את ההתאמות הייחודיות בהתאם למין בו היא נמצאת. אצל עטלפים עברו האצבעות התאמה למוטת הכנפיים; אצל חפרפרות, כאמור, הן התארכו האצבעות והתעקלו על מנת לאפשר לה לחפור באדמה; אצל הסוסים התאחו העצמות והתארכו, והאצבע השלישית (אמה) עברה התאמה לעצם שעליה הסוס דורך (הפרסה). אצל הדולפין האצבעות התארכו ליצירת הסנפיר; אצל האדם התפתחו אגודלים, המאפשרים לנו ללפות חפצים. לכאורה מבנים שונים עם ייעודים שונים, אך תכנית האב זהה בכולם – גפה עם 5 אצבעות.

מבנה גפיים אצל יונקים שונים. ויקימדיה, Mcy jerry

דוגמה בולטת נוספת היא אחת משלוחותיו של עצב הוואגוס (vagus) הקרויה גם עצב בית הקול התועה. אצל דגים שלוחה זאת יוצאת מהמוח, חולפת על פני הלב ומגיעה אל קשתות הזימים. עם ההתקדמות בסולם האבולוציוני התנוונו קשתות הזימים וקיבלו תפקידים שונים, וחלקן הפכו לשרירי הלסת. אם כן, אצל בעלי חיים מפותחים יותר אבולוציונית, השלוחה מעצבבת את אזור בית הקול, אך עדיין חולפת על פני הלב. שבאחד השלבים בסולם האבולוציוני מצא עצמו העצב "בצד הלא נכון של הלב", כלומר, הוא יוצא מהמוח, מסתובב סביב הלב וחוזר למעלה חזרה אל תיבת הקול. במקרים קיצוניים כמו הג'ירפה מדובר במרחק מרשים של כ-5 מטרים, בעוד שהמרחק הישיר מהמוח לבית הקול קטן בהרבה.

המסלול של עצב בית הקול אצל ג'ירפה (באדום). ויקימדיה, Vladimir V. Medeyko

ישנן עוד תופעות דומות רבות כמו מיקום צינור השופכה ביונקים, מיקום עצב הראייה וכו', ומה שמשותף לכולן הוא המאפיין של התפתחות טלאי על גבי טלאי, תוך כדי שימוש בחומר הקיים, ולא תכנון מוקדם של הכול.

אבולוציה בשירות האדם

עוד משחר ההיסטוריה עשה האדם כל שביכולתו כדי לנצל את המשאבים שהעמיד לרשותו הטבע. בתקופות הפרהיסטוריות האדם השתמש בכלים אבולוציוניים בשביל להשביח מינים של צמחים ובעלי חיים כך שיתאימו לצרכים שלו. כאן התווה האדם את הברֵרה הטבעית והחליט אילו מינים יתרבו ואילו יוגשו בצלחת. הוא ברר את הפרים החזק והגדולים ביותר, ואת הפרה המניבה הכי הרבה חלב ומרבה אותם כך שהדור החדש יניב אותר חלב. הפרות שלא היו עומדות בתקנים המחמירים שקבע היו מיועדות למאכל בעוד שהאחרות היו מורשות להתרבות. כך נוצרו במהלך הדורות שחלפו פרות המניבות יותר ויותר חלב עד לכמויות מפלצתיות של עשרות ליטרים ביום, שאילו היו חיות בטבע, לא היו שורדות. אותו הדבר נכון גם בצמחים כמו החיטה: האדם ברר את השיבולים הטובות ביותר עם מספר הגרעינים הרב ביותר וזרע אותן בשדה, בעוד שבשאר השיבולים השתמש לעשיית קמח. בעונה הבאה היה לו שדה שלם של שיבולים איכותיות, ומתוכן ברר שוב את הטובות ביותר וחוזר חלילה עד שהתקבלה הגזרה המבויתת שקיימת היום שהיא שונה לאין שיעור מאם החיטה.

בשני המקרים התרחשו השינויים הגנטיים באופן אקראי לחלוטין, אך הברֵירה הטבעית הוכתבה בידי האדם לקבלת התוצר הרצוי. בעת המודרנית השתכללו הדרכים להשבחת מינים והן מתבטאות באמצעים להשריית מוטציות מהירה יותר, כמו חשיפה לחומרים מוטגנים או הקרנה בקרינה רדיואקטיבית. גם כאן היו שינויים גנטיים אקראיים, אך מוגברים, וברירה של התוצר הרצוי. השימוש בכלים אבולוציוניים קיים היום בתעשייה ובמחקר, בהנדסה של אנזימים בכלים אבולוציוניים (מוטציות אקראיות וברירה טבעית של אנזימים שהראו שיפור בפעילות).

אבולוציה, עכשיו!

אחת הבעיות העיקריות בעבודה עם עדויות לתהליכים אבולוציוניים היא זמן ההתרחשות שלהן. האבולוציה הנה תהליך אטי מאוד, וקשה לראות דוגמאות לתהליך אבולוציוני משמעותי ומהיר דיו שיאפשר לאדם יוכל לחזות בהתרחשותו בזמן אמת. העדויות הקודמות שהצגתי היו תמונות מן העבר, אך האם ניתן לראות תהליכים אבולוציוניים קצרים? דוגמה נפוצה מאוד לתהליך אבולוציוני כזה היא התפתחות העמידות לאנטיביוטיקה. חיידקים שנחשפים למינון נמוך של אנטיביוטיקה או למינון לא-רציף יכולים עם הזמן לפתח עמידות בעזרת שינויים אקראיים עד אשר השינוי גורם אצל חיידק בר מזל אחד לחוסר רגישות לאנטיביוטיקה. זהו תהליך לא ארוך שניתן לראות במעבדה בטווח של ימים, ולאפיין אותו עד זיהוי המוטציה המאפשרת את עמידותו לאנטיביוטיקה. דוגמה נוספת היא עמידות לחומרי הדברה מעשה ידי אדם, כמו אורגנו-פוספטים, שחרקים מצליחים להתגבר עליהם.

דוגמה נוספת לאבולוציה קצרה היא הניסוי המפורסם של ריצ'רד לנסקי בחיידקי E. coli. ב-1988 זרע לנסקי 12 מושבות שמקורן בחיידק בודד בתרבית נוזלית ונתן להן לגדול. בכל יום הוא הפריד 10% מכל תרבית וזרק את ה-90% הנותרים. פעם ב-500 דורות הוא גיבה את התרביות בשביל בדיקות עתידיות. תוצאות הניסוי היו מרתקות. בכל 12 המושבות חלו שינויים דומים בנפח ובקצב הגידול של החיידקים – התאמות סבירות למקדם הברירה הטבעית שהוא הכתיב (איסוף 10% מהאוכלוסייה), וכל המושבות פיתחו תלות מלאה בתמיסת הגידול, גם ברמת המזון וגם ברמת הלחץ האוסמוטי. כולן, חוץ מתרבית אחת.

ב-2008, כ-20 שנה לאחר תחילת הניסוי, לנסקי זיהה מושבה אחת שהחלה להתרבות בקצב שהיה גדול משמעותית מהשאר. בדיקה העלתה שהיא פיתחה את היכולת לפרק ציטראט, שהוא אחד מתוצרי הנשימה התאית, ולנצל אותו כמקור אנרגיה נוסף. הדבר נתן יתרון מובהק לבעל התכונה, והיא השתרשה מהר מאוד באוכלוסייה. הסיבה שבגללה התעכבה כל כך הופעתה של תכונה זו נעוצה בצירוף הנדיר של המוטציות הדרוש לקיומה - צירוף נדיר, אך אפשרי. כששילוב מוטציות זה התרחש בפרוקריוטים קדומים, הוא פתח בפניהם נישה חדשה ובלתי מנוצלת של מקורות אנרגיה. הניסוי נמשך עד ימינו ומתקרב לדור ה-75,000.

דוגמה מדהימה נוספת מגיעה ממחקר בלטאות באיים של הים האדריאטי. במסגרת המחקר אספו החוקרים חמש זוגות של לטאות והעבירו אותן לאי שכן, בו לא היו לטאות מסוגן. כעבור 36 שנים הגיעו חוקרים לבדוק את אוכלוסיית הלטאות באי וגילו התאמות מדהימות לבית הגידול החדש. הלטאות עברו התאמה מתפריט המבוסס בעיקרו על חרקים לתפריט המבוסס בעיקרו על צמחים. שינויים בולטים חלו במבנה הלסת שנועדו לאפשר להן ללעוס צמחים, אך שינוי מדהים עוד יותר היה מבנה דמוי שסתום שהתפתח במעי, אשר אפשר למזון לנוע לאט יותר ולחיידקים מפרקי תאית - לשגשג. בפרק זמן קצר של 36 שנה התקבלה התחלה של איבר תסיסה במעיים של הלטאות.

ואיך הכול משתלב בתמונה הגדולה?

במאמר זה תיארתי מספר קטגוריות לראיות לתורת האבולוציה: מאובנים, דמיון מבני, דמיון גנטי, איברים מנוונים ובאבולוציה בשירות האדם והמחקר. קיימות עוד המון קטגוריות, כמו אקולוגיה של איים, הומולוגיה בין מינים סמוכים גיאוגרפית, מאובנים דומים ביבשות שהיו פעם שכנות, התפתחות עוברית ועוד. החוזק העצום של הראיות הוא לא בכמותן אלא במגוון העצום שלהן. מאובנים אינם ראיה מספיקה, וכך גם הדומות המבנית והגנטית איננה מספיקה; אך כאשר אנחנו מאחדים את העדויות ורואים כי ניתן לחזות מאובנים של שלבי ביניים מסוימים בשכבות קרקע של תקופה מסוימת, וכי הדמיון הגנטי תואם את הדמיון המבני ואת אילן היוחסין שתוארך ממאובנים - זוהי עדות מרשימה מאוד וקשה להפרכה.