בתאריך 7.5.14 התפרסמה בערוץ 10 כתבה לרגל ביקורו בארץ של פרופ' ברוס ליפטון. הרצאתו והכתבה על אודותיו היו זרועים אי-דיוקים רבים והציגו אותו כחוקר מוביל המקדם תפיסה מדעית חדשנית. בסקירה זו אשתדל להסביר את אי-הדיוקים שהופיעו בכתבה וכמה מהשגיאות החמורות בתפיסתו של פרופ' ליפטון.
תחקיר קצר על פרופ' ליפטון מעלה שהוא לא פרסם אף מחקר מדעי מאז שנת 1992, כלומר במשך 22 שנה. מכאן גם נובע לא רק שהוא איננו אחד הביולוגים החשובים בעולם – תואר שגם חתני פרס נובל לא מעזים להתהדר בו – אלא שהוא למעשה אלמוני למדי מבחינה אקדמית. בשני העשורים האלה תיאוריות רבות קמו ונפלו, שיטות מחקר מסוימות הפכו לא רלוונטיות ושיטות חדשות ומדויקות יותר צצו ונכנסו לקונצנזוס המדעי. 22 שנה הן נצח במונחים אקדמיים, ומוזר שלמרות "הצלחתו המסחררת" כביכול, פרופ' ליפטון לא פרסם מאז 1992 ולו מאמר אחד בכתב עת מדעי.
בתחילת הכתבה טען פרופ' ליפטון שהמוח משפיע על הסביבה הכימית של נוזל התא, והוא צודק – קוראים לזה תקשורת הורמונלית. המוח שולט על הפרשת הורמונים (מולקולות תקשורת) שכדי למלא את תפקידם מחוללים שינוים בתאים. אדרנלין, למשל, גורם בין היתר לתאי שריר מסוימים להתכווץ. אין בזה שום דבר חדש או מהפכני, אלא ביולוגיה בסיסית שנלמדת בתיכון.
אפיגנטיקה
גם בנושא האפיגנטיקה הכתבה כוללת שגיאות מהותיות. בניגוד לטענתו של פרופ' ליפטון האפיגנטיקה (תחום העוסק בהשפעת הסביבה על מידע גנטי) אינה קובעת שהגנים אינם אחראים לבריאותנו, אלא מוסיפה לכך ממד נוסף של מורכבות. הגנים הם ספר ההנחיות של הגוף והתהליכים האפי גנטיים הם מעין תיקונים בספר המוכתבים בין היתר בידי הסביבה. יותר מדויק לומר שהבריאות שלנו מושפעת מהשילוב של גנטיקה וסביבה, וגם כאן ההשפעה של כוח המחשבה והאמונה שלנו מוגבלת ביותר.
אפקט הפלצבו
באשר לאפקט הפלצבו. בספרות המדעית ידועים כמה מקרים שבהם התגלה שניתוחים לא היו יעילים מבחינה קלינית, ואחד מהם הוא אכן ניתוח הברך המוזכר בכתבה – ניתוח שהיה מאוד פופולרי בעבר, אבל ההצלחה שלו הייתה מוגבלת ולא היה ברור מדוע הוא מצליח רק בכ-60-50 אחוז מהמקרים. אחרי בדיקה של שלוש קבוצות – קבוצת ניתוח רגילה, ושתי קבוצות פלצבו שונות, התברר שאין לו כל אפקט קליני מעבר לאפקט הפלצבו. ידועים סיפורים דומים מהעבר, כמו ניתוח פלצבו לקשירת עורק בית החזה ועוד, אבל אין בהם כדי להצדיק את ההכללות שבהן נוקט פרופ' ליפטון.
בהמשך הכתבה מוזכרת בדיקה שבה קרם לחות שימש כטיפול פלצבו לכווייה, והמטופלת אכן חווה הקלה בכאבים. מה שלא מוזכר – והעובדה הזו מגובה במחקרים רבים, הוא שאפקט הפלצבו הוא סימפטומטי בלבד. הוא משפיע על החושים שלנו, ובמידה מוגבלת גם על מערכת החיסון, אבל בשום פנים לא על הגורם לבעיה.
לא מעט מחקרים שהשוו בין טיפולים לפלצבו הראו בצורה מובהקת שאף על פי שהחולה הרגיש טוב יותר, הבעיה היסודית שממנה סבל לא נפתרה. דוגמה אחת לכך היא מחקר שנערך על חולי אסתמה שבה השוו בין משאף רגיל למשאף דמה. מטופלים שטופלו במשאף דמה חשו שיפור, אך רק אצל אלה שהשתמשו במשאף האמיתי נמצא שיפור משמעותי בתפקודי הריאה.
אפקט הפלצבו הוא המנוע מאחורי רוב הטיפולים האלטרנטיביים וגם כאן יש שפע של מחקרים. הטענה שאפקט הפלצבו, או "כוח המחשבה", יכול לרפא מחלות, היא הטעיה. ההטעיה הו עלולה לעלות בחיים, כמו שהיה במקרה של מנכ"ל אפל המנוח - סטיב ג'ובס. קיים כיום מנגנון מבוקר היטב לאישור תרופות, שבמסגרתו כל תרופה חייבת להוכיח שהיא יעילה יותר מקבוצת הפלצבו או מטיפול מוכח אחר, אחרת לא תקבל את אישור מינהל המזון והתרופות בארה"ב (ה-FDA). בתהליך הבדיקה של תרופה חדשה בהחלט לוקחים בחשבון את אפקט הפלצבו ועושים ביקורות נוספות.
פרופ' ליפטון טוען שהגנים אינם שולטים בדבר – אין דבר רחוק יותר מהאמת. הגנים הם חוברת ההפעלה של הגוף, והסביבה אמנם יכולה לעשות בה שינויים קלים אך הגוף עדיין ישתמש בה כדי לתפקד. הגנים הם הקוד של כל המכונות המרכיבות את הגוף, וברור שאם יש כשל כלשהו באחת המכונות הללו הוא ישפיע על תפקוד הגוף. פרופ' ליפטון תוקף בהרצאתו את המנגנון הזה, שעומד בבסיס הרבה מאוד תהליכים ביולוגים מאופיינים היטב, אך לא מציג לכך ראיות משכנעות.
"מדע" ניו אייג'י
בהרצאה עצמה מופיעים טיעונים מרחיקי לכת עוד יותר שלא הוצגו בכתבה. פרופ' ליפטון פותח את דבריו במעין מבוא לביולוגיה הזרוע באי דיוקים, סילופים ובמקרים מסוימים שגיאות גסות ברמה של אי-הבנה בסיסית של מנגנונים העומדים בבסיס הביולוגיה, כמו תורת האבולוציה או הביולוגיה של התא. הוא מזכיר כמה מחקרים, עושה הקשרים מופרכים בינם לבין השערות ניו-אייג'יות ומביא שלל טיעונים והמלצות לא מבוססות.
כמה דוגמאות לכך הן טענותיו שאוכל אורגני עדיף כי הוא "המזון של התאים", שחולה סרטן סופני יכול להחלים בכוח האמונה, ושהאמונה שלנו משפיעה על המצב הפיזי של התאים. פרופ' ליפטון מוסיף ואומר שניתן לשלוט בגנים בכוח המחשבה – חלום יפה אבל נטול בסיס מדעי.
את הנחותיו הוא מגבה בשלל דוגמאות לא קשורות. דוגמה אחת לכך היא דבריו על כך שתאים יכולים להתמיין לסוגים שונים בהתאם לסביבה – זה אמנם נכון, אבל לא בגלל מצב הגוף אלא בהשפעת מנגנון התפתחותי מוגדר היטב הנובע ממידע גנטי.
הוא גם משתמש באנלוגיות מוטעות, כמו הטענה שהממברנה (קרום התא) היא ה"מוח" של התא. בשביל לסבר את האוזן, אם אקח את החומר הגנטי של תא אחד ואשתול אותו בתא אחר עם ממברנה אחרת, כעבור זמן מה התא יתחיל להתנהג כפי שיכתיב לו החומר התורשתי ששתלתי בו. יש אמנם תאים שיכולים לחיות בלי מטען תורשתי (תלוי כמובן בהגדרה מה זה "לחיות"), אבל אין תא שיכול להתרבות בלי דנ"א.
דוגמה אחרת לחשיבותו של החומר התורשתי היא אחת התקוות הגדולות למציאת תרופה לסרטן המבוססת על רפואה מותאמת אישית. במסגרת הטיפולים האלה מנתחים את השינויים בחומר התורשתי של גידולים ומתאימים טיפולים בהתאם להם. יש עוד דוגמאות רבות המבהירות את חשיבותם של הגנים, וקצרה היריעה מלתאר אותם.
ייתכן לאור זאת שמחקריו של פרופ' ליפטון מלפני למעלה משני עשורים תרמו תרומה צנועה למדע, אך הם רחוקים שנות אור מלהדגים את התהליכים שהוא מתאר לטענתו. הטיעונים שלו אינם מבוססים מדעית, והגדרתו כאחד הביולוגים המובילים בעולם לועגת על עבודתם של מדענים ששוקדים במעבדותיהם על מחקרים פורצי דרך.
הכתבה היא חלק ממדור "יש מקום לספק" העוסק בכשלים בעיסוק התקשורתי בסוגיות מדעיות. אין לראות בה כל הבעת עמדה לגבי הנושא שבו הסרטון המקורי עוסק, אלא רק על אופן העיסוק שלו במדע.
ד"ר ארז גרטי
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.