שלוש היריות של
פְרַנְס דושאן

תחרות הסיפורים המדעיים "עת המדע, עט למדע 2002" של מכון דוידסון לחינוך מדעי הוקדשה השנה לנושא "זמן", והכותבים הוזמנו לכתוב סיפורים קצרים המשלבים את הנושא עם עיסוק בשאלות מדעיות, בעיסוק המדעי או בחייהם של מדענים. הזוכה, אייל פולק, שילב בסיפורו "שלוש היריות של פְרַנְס דושאן" עקרונות פיזיקליים של זרימת גרגירים בשעון חול, בתוך סיפור על דו-קרב לחיים ולמוות בצרפת של המאה ה-19.

אייל פולק (47) הוא אברך כולל מקריית גת. הוא כותב בעיקר למגירה, אך סיפור מחורז אחד שלו, "סיפור יציאת מצרים". התפרסם לפני כמה שנים בספרון דק. בריאיון לאתר מכון דוידסון הוא אומר, "סיפורי ילדים כאלו הם האהבה האמיתית שלי, ואני משתוקק לפרסם אותם. אילוצים של זמן, מימון ואופי מנעו את זה עד כה".

אף על פי שיש לו השכלה פורמלית של 10-9 שנות לימוד בלבד, פולק אוהב מדע ומעריך אותו. "בכל מה שקשור למדעים אני בור גמור, אבל אני נהנה לקרוא ספרי מדע פופולרי, כלומר ספרים שגורמים לך להרגיש ידען בתחומים שאין לך בהם מושג", הוא מספר. "אני גם אוהב היסטוריה חלופית, כזו שמספרת סיפור בדיוני על רקע של מאורעות היסטוריים אמיתיים וכוללת אישים היסטוריים אמיתיים. כלומר, הסיפור הזה נכתב די בטבעיות.

"התחקיר שלי כלל בעיקר סקירת עומק בוויקיפדיה, אבל הפיזיקה היא אמיתית לחלוטין", הוא מוסיף. "במהלך שיטוטיי ברשת נתקלתי בשמו של פרופ' חזי יצחק, שמלמד פיזיקה במדרשת שדה בוקר וערך עם התלמידים שלו ניסויים בשעוני חול. לא הבנתי את כל מה שכתוב שם, אבל שלחתי לו אימייל ושוחחתי איתו בטלפון כדי לחדד את הנקודות החשובות. אני כמובן מודה לו מאוד, ורוצה להדגיש שאם טעיתי בעובדה מדעית כלשהי – השגיאה היא שלי בלבד".

נימוקי השופטים: ספרות עלילתית טובה בנויה סביב קונפליקט. לפעמים זהו קונפליקט פנימי, שמוביל את הדמות להתמודד עם השדים שבתוכה, ולעיתים הקונפליקט הוא חיצוני, כשמישהו או משהו מאיים על אורח חייה של הדמות, על אמונותיה ואף על חייה – כפי שאכן קורה לצעיר ההולל פראנס דושאן, גיבור סיפורו של אייל פולק "שלוש היריות של פראנס דושאן", זוכה תחרות הסיפורים של מכון דוידסון לחינוך מדעי. קונפליקט הוא מצב לא יציב המחפש פתרון והחיפוש אחריו מניע את העלילה – ומה טוב יותר מפתרון שמשלב קור רוח, תושייה, מיומנות ו... מדע?

בכתיבה מעודנת ומיומנת מחזיר הסיפור את קוראיו אל צרפת הבורגנית והמשכילה של אמצע המאה ה-19 – חברה של גינונים וכללים, משחקי כבוד, מעמד וקנאה. כשצעיר פוחז מתגרה באדם הלא נכון, אחיו הבכור, החכם והמיושב ממנו, נאלץ לגייס את מיטב כישוריו וידיעותיו כדי לאזן, ולו מעט, את סיכוייו לשרוד מול פני האיום. ההבנה שלו בעקרונות פיזיקלים בסיסיים עשויה להציל את חיי האח הצעיר, אך האם זה יספיק? מכאן צומח סיפור מותח ומרתק, המשלב כתיבה טובה, מדע מדויק, דמויות אמינות ומעוררות אהדה, רקע היסטורי מעניין ונרטיב ברור, מותח ומסקרן, תוך הצבת המדע והחשיבה המדעית כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. על כן החליטו השופטים פה אחד להעניק את "פרס הסיפור המדעי" לשנת תשפ"ג לסופר אייל פולק, על סיפורו "שלוש היריות של פראנס דושאן". 

"הזמן המוקצה לכל מתמודד נמדד בשעוני החול השמורים במעבדות הפקולטה, וכל השעונים זהים לחלוטין" | צילום: Kuzmaphoto, שאטרסטוק

שלוש היריות של פְרַנְס דושאן

אדוארד דושאן מצץ את מקטרתו בהיסח הדעת. חלפו יומיים מאז ההזמנה ונפשו לא ידעה מנוח. מוחו החריף חישב את כל התרחישים, אך כולם הובילו לאותה מסקנה עגומה: בעוד שלושה ימים, ביום חמישי, העשרים ושניים ביולי של שנת 1855, אחיו הצעיר, היחיד והאהוב פרנסואה – יירה למוות.

נשמעה נקישה קלה על הדלת ופרנסואה פסע פנימה. חרף גילו הצעיר – בן תשע עשרה בלבד – נוכחותו מילאה את החדר. כתמיד, אדוארד נפעם ממראהו של אחיו. יפה תואר היה פְרַנְס דושאן, תמיר ודק גו. תלתליו החומים הלמו את עיניי השקד שלו. פְרַנְס חייך אל אחיו הבכור. "אדוארד אחי, החש אתה בטוב? אתה נראה כאילו שמעת שמישהו עתיד למות".

"ובכן, שומה עליי מעתה להאזין להלצות בית העלמין?" החזיר אדוארד. "מעט מוקדם מדי לכך. עודנו מבררים את האפשרויות העומדות לפנינו".

"או-הו! האפשרויות שלנו?" פרנס זקף גבה, "לא ידעתי שיש לנו אפשרויות. במקום לבזבז זמן אולי תעזור לי להסדיר את ענייניי הפקולטה? עליי לכתוב מכתבים ולערוך סידורים אחרונים. דרך אגב, ג'רום ביקש את קופסת הטבק שלי. הוא צחק, אולם חושדני בו שהתכוון לדבריו".

אדוארד התבונן בו, מהורהר. אדם אחר אולי היה  זועם על מה שנראה כזלזול בסכנה הנשקפת להם, אך פְרַנְס לא יכול לשטות בו. אדוארד ידע שאחיו מבוהל, והומור מטופש הייתה דרכו להתגבר על החרדה. הוא תהה כיצד יצאו העניינים עד כדי כך משליטה...

***

פְרַנְס היה שובב מאז ומתמיד, אך קסמו הטבעי חיפה על כך. אדוארד נזכר כיצד בילדותם, כשאחיו היה בן לא יותר מחמש שנים והוריהם עוד היו בחיים, נתפס פְרַנְס עם זוג מספרי הינצ'ליף חדות כתער, בשעה שגזר בשקידה את שמלותיה של מדאם מרגוט. האומנת מרגוט הייתה אחראית לחינוכם של שני הילדים והקדישה מדי שבוע שעה שלמה לשיעור של "קור רוח ושליטה עצמית", תכונות שלדעתה היו חיוניות לאריסטוקרטים צעירים. לפלא היה בעיניו כשחזה במדאם המכובדת מורטת את שערות ראשה ומתעלפת – בַּסֵּדֶר הזה – עד כי הכרח היה להעירה באמצעות פקק טבול באמוניה.

כשנרגעו הרוחות בבית משפחת דושאן, נשלח פְרַנְס להתנצל בפני מדאם מרגוט, ואדוארד, שהיה אז בן שתים עשרה, התלווה אליו על מנת להשגיח שיעשה זאת כהלכה. פְרַנְס, פניו אומללות כשל כלבלב שסרח, דידה לחדרה של מרגוט וגמגם דברי כיבושין. האומנת הטובה הביטה בו, ואדוארד זכר היטב איך הבעת פניה התחלפה מזעם לחמלה, ואז לצחוק. היא התרוממה בכבדות ממושבה, הניפה את פְרַנְס באוויר ואימצה אותו אל ליבה. אדוארד, שעמד מאחוריה, ראה את פְרַנְס צוחק ודומע בעת ובעונה אחת, מתוק כאפרסק בשל. אדוארד היה נכון להישבע שאף אם יעלה פְרַנְס על הבמה המרכזית בכיכר נפוליאון ויצהיר אמונים לצבא הפרוסי השנוא – חיוכו ימלט אותו מעונש.

***

הפעם היה האירוע חמור הרבה יותר. אוליביֶיה מרסן, המרקיז המיועד של נאנט, חצה את חדר האוכל של אקול פוליטכניק בצעד נחוש. מרסן חישב את מעשיו היטב; הייתה זו שעת התה, שבאופן לא רשמי הוקדשה לרכילות אקדמית, ואף סטודנט או פרופסור שמכבדים את עצמם לא יוותרו עליה. הוא תר בעיניו אחרי פְרַנְס. הצעיר יפה התואר היה שקוע בשיחה נלהבת עם חבריו  בענייני החדשות האחרונות, ובפרט על בחור צעיר ומבריק, לואי פסטר שמו, שחשף ככל הנראה תגלית מהפכנית במדע הבקטריולוגיה.

מרסן ניגש לפְרַנְס, ולנוכח עיניהם הלטושות של כל הנוכחים הטיל את כסייתו לחיקו, והכריז כי מאחר שהוא, פְרַנְס, פגע בכבודו, מרסן מזמינו לדו-קרב à l'outrance – עד המוות של אחד מהם!

***

המרקיז מרסן תיעב את פְרַנְס בכל ליבו. האיבה ביניהם נולדה מיד עם היום הראשון ללימודיהם באוניברסיטה. דיקן הפקולטה, מסייה לאמה, ערך את ההיכרות המסורתית עם הסטודנטים החדשים וקרא את שמותיהם. האירוע התנהל כסדרו עד שהדיקן הכריז:"מסייה אוליבייה מרסן".

"במחילה, אדוני!" התפרץ מרסן. "השם הנכון הוא 'מסייה אוליבייה דה-מרסן, המרקיז המיועד של נאנט'!"

מבוכה קלה השתררה באולם, עד שפְרַנְס קם מכיסאו, קד קידה קלה לעבר מרסן והחווה תנועה תיאטרלית בידו.

הכיתה פרצה בצחוק רם, ואפילו המורה המהולל הבליע חיוך. מרסן, שפניו היו סמוקות ממילא, האדים כחמיצה. מאז ואילך רחש מרסן שנאה יוקדת לפְרַנְס.

בחלוף הזמן תדלקה קנאה עמוקה את אש השנאה. כשם שמרסן היה נפוח ויהיר, רגזן וקטנוני, פְרַנְס היה מקסים וחינני. וככל שפְרַנְס היה אהוד על רעיו ומוריו – כך היה מרסן בלתי נסבל. גם במראם היו השניים הפכים גמורים: פְרַנְס הגבוה והנאה, ולעומתו מרסן – שאף כי התהדר בבגדי מחלצות של מיטב מעצבי פריז, היה גוץ ועגלגל כמוקיון. בתום שנת הלימודים התקיימו באוניברסיטה הבחירות לוועד הסטודנטים. פְרַנְס נבחר במקום הראשון, ואילו מרסן באחרון. היה זה עלבון צורב נוסף שמרסן לא מחל עליו.

תחושותיו של מרסן כלפי פְרַנְס לא היו הדדיות. בשל הגינותו הטבעית הציק מצפונו של פְרַנְס על אותה תקרית מהיום הראשון והוא התנצל עליה בפני מרסן שוב ושוב, אך ניסיונות הפיוס לא העלו דבר. מרסן סירב לדבר עם פְרַנְס ואף להביט בו, עד שבלית ברירה חדל פְרַנְס ממאמציו. יחסיהם התקבעו: מרסן שנא את פְרַנְס, ואילו פְרַנְס התעלם ממרסן.

***

"בהיותה בת אצילים עשירה ומפונקת הייתה ג'יזל פורייה רגילה לקבל בנקל את כל מבוקשה" | צילום: Falcon Eyes, שאטרסטוק

אולם המאורע האחרון, שבעקבותיו ישב כעת אדוארד דושאן חרד ומודאג, היה רחוק מאוד ממהתלה קלילה בכיתת הלימוד. מרסן טען כי פְרַנְס קיים "קשר שאינו מהוגן" עם ארוסתו, הרוזנת ג'יזל פורייה. הייתה זו האשמה חמורה מאין כמותה שפחות או יותר חייבה את מרסן להתייצב מאחוריה ולהזמין את הנאשם לדו-קרב של כבוד, עד שהנפגע "יבוא על סיפוקו".

 למען האמת, פְרַנְס לא קיים מעולם כל קשר עם הרוזנת הכבודה. הוא אומנם נתקל בה מעת לעת בשעה שטיילה עם חברותיה בכרם הסמוך לאקדמיה, אך באף לא אחת מהפגישות הללו לא פנה אליה או דיבר עימה. אדוארד ידע כי פְרַנְס איננו מלאך, אך אף שאהב לפלרטט, לא היה עולה בדעתו לנהל שיחה רומנטית עם אישה ברשות הרבים, ואפילו היא פנויה, ולא כל שכן בהתחשב בשמועות על כך שהרוזנת הייתה מיועדת להינשא בשנה הבאה למרקיז דה-מרסן.

הצרה הייתה שבדומה לרבות מהעלמות שחזו בו, ליבה של הרוזנת ג'יזל דווקא כן נהה אחר גומות החן של פְרַנְס. היא ידעה את השעות שבהן יצא את שערי האוניברסיטה והייתה אורבת לו. משהבחינה בו קרב נהגה להופיע מולו ולשים עצמה משוחחת עם אחת מבנות לווייתה, תוך שהיא מנסה לצוד את מבטו. לא היו בליבה כל כוונות מרחיקות לכת, כמובן, שכן היא הייתה מיועדת למרסן, אך קיוותה שיגלה בה עניין, ולוּ רק עניין קלוש; מבט קצר אחד, או חיוך חבוי. בהיותה בת אצילים עשירה ומפונקת הייתה ג'יזל פורייה רגילה לקבל בנקל את כל מבוקשה, ומשהבינה שפְרַנְס כלל אינו מבחין בה נפגעה עד עמקי נשמתה. בשבת האחרונה, אחרי עוד מפגש עקר עם פְרַנְס, אבד לה שיקול דעתה והיא פלטה באוזני ארוסה, המרקיז דה-מרסן, שפְרַנְס נתקל בה בשעה שטיילה בגפה והתוודה בפניה על אהבתו אליה. מאותו רגע לא היה מנוס מהזמנה לדו-קרב.

***

המרקיז דה-מרסן היה מאושר. על סמך היכרותו עם שניהם הוא אומנם ניחש שג'יזל טפלה על פְרַנְס אשמת שווא, אך הידיעה לא העיקה עליו כהוא זה. הזמנה לדו-קרב איננה דבר של מה בכך, וחרף רצונו, לא היה יכול להזמין את פְרַנְס להילחם ללא סיבה ראויה. לו היה נוהג כך, היה הופך מושא ללעג בכל סלוני פריס, ופְרַנְס עצמו היה עלול לדחות את ההזמנה בלי שכבודו ייפגע כלל. אך כעת נמצאה לו האמתלה הטובה מכול – הוא קם להגן הן על כבודו שלו והן על כבודה של מדמואזל ג'יזל. אכן, נקרתה בדרכו הזדמנות פז לנקום ביריבו והוא לא התכוון לפספס אותה, במלוא מובן המילה. כפי שהודיע לג'יזל אמש, לאחר שלגם כוס יין אחת יותר מדי: "אולי אינני נאה או שנון כמו פְרַנְס דושאן, אך מיטיב אני לירות ממנו".

זה היה נכון בהחלט. מרסן אהב אקדחים, ונמנה עם חברי מועדון הירי של פריז. גדולתו של צלף נמדדה לאו דווקא בכישרונו לפגוע במטרה, אלא בראש ובראשונה ביכולתו לחמש את אקדח אבן החלמיש במהירות הרבה ביותר, לכוון, ואז לירות ולפגוע בדיוק המרבי. מרסן היה מסוגל לחמש את אקדחו באבק השריפה ולטעון את הקליע במהירות רבה ועדיין לכוון ולפגוע היטב. למעשה, הוא נחשב קלעי מחונן, עד כדי-כך ששמו נודע זה מכבר כאחד מעשרת הקלעים הטובים בצרפת כולה. פְרַנְס, שעבר שיעורי ירי בסיסיים בהגיעו לשנתו החמש-עשרה כמו כל בן אצולה צעיר, לא היה יריב שקול עבורו בשום אופן. מרסן היה להוט שיום חמישי יגיע כבר.

הרוזנת ג'יזל פורייה נכנסה לחדר בלי לטרוח להקיש בדלת. "על מה אתה חושב?"

מרסן גיחך. "על המבחן בטריגונומטריה".

"חבל. אני דווקא רציתי לשוחח על יום חמישי".

"ומה טורד את ראשך הנאה, ג'יזל? נדמה לי שהכול כבר סודר".

"דברים מספר. למשל, אולי פְרַנְס יתחרט ברגע האחרון? האם יש דרך לחייבו להילחם?"

"ובכן, אין כל סעיף בקודקס דואלו שמכריח את המוזמן לדו-קרב להיענות. אך לא הייתי מעסיק עצמי בזוטות כאלה, ג'יזל יקירתי. עליי להודות שדושאן איננו מוג לב. יתרה מכך, אם יבחר לסגת כעת הוא לא יוכל להראות עוד את פניו באקדמיה – או בכל מקום תרבותי אחר. הוא ייענה לאתגר, גם אם ישלם על כך בחייו – כפי שאני מתכוון לוודא שאכן יתרחש".

הרוזנת קימטה את מצחה. "וזוהי נקודה נוספת שתהיתי לגביה: ומה אם פְרַנְס ייפצע אך לא ימות? האין זה שמסייה ברטראן יורה על סיום הקרב באותו רגע?"

"לא, שהרי לשם כך הזמנתיו לקרב à l'outrance – עד המוות. כוונתך היא לקרב au premier sang – עד פציעה ראשונה. עלייך להבין שאסטרטגיית הירי שונה לחלוטין בשני סוגי הקרבות. מרסן פרץ בצחוק מכוער, "האם לא הצצת מעולם בקודקס דואלו? חושבני שהגיעה השעה לכך, בפרט משום שאת היא העילה לדו-קרב, האין זאת? אך אל חשש, מובטחני שדושאן לא יישאר בחיים. לא אניח לו להדס במסדרונות האקול פוליטכניק ולנופף בפצעיו כגיבור מלחמה".

"אך כיצד תוכל להבטיח זאת, אוליבייה?! מן המפורסמות הוא שמרבית הקרבות מסתיימים בפציעה קלה בלבד, אף אם הוגדרו à l'outrance?"

מרסן לכסן אליה את מבטו. "ובכן, איננו דנים כאן ב'מרבית הקרבות'. בדו-קרב הזה מתמודד אחד הקלעים המעולים במדינה – עבדך הנאמן. היי סמוכה ובטוחה שחמש הדקות שלי ינוצלו היטב. אני מסוגל לירות שלוש יריות מדויקות בזמן שפְרַנְס יצליח – אולי – לחמש את אקדחו ולירות ירייה אחת ויחידה. לא! פרנסואה דושאן כבר מת, ואיננו ממתינים אלא להכרזה הרשמית של מסייה ברטראן".

***

"שני האקדחים נבנו באותו בית מלאכה, באותו יום, ובידי אותם אנשי מלאכה" | צילום: MR007, שאטרסטוק

"מרסן מבין היטב שאין ממש בדבריה של ג'יזל", סינן אדוארד לעברו של פְרַנְס, "הנחש הזה מבקש פשוט לרצוח אותך! אין כל סיבה שתעניק לו את העונג".

"אבל אדוארד אחי, הרי כל זה לא משנה דבר, כפי שידוע לך היטב. אין כל דרך נאותה להימנע מקבלת ההזמנה בלא שאפרסם בפומבי שמדמואזל ג'יזל משקרת, והן לא אפגע בכבודה של ג'יזל, אף אם יוביל הדבר למותי".

אדוארד הנהן לאיטו. "אכן", הסכים. "אך עלה רעיון במוחי. הנכון הדבר שבקרב יריות הוגן אין לך כל סיכוי מול מרסן?"

"למרות הצער שבדבר, זוהי האמת", אישר פְרַנְס.

"אם כך, לכל הפחות נוודא שיהיה לך יתרון משמעותי אחד על פניו!" הכריז אדוארד בלהט.

"יתרון?" שאל פְרַנְס. "וכי איזה יתרון יוכל להיות לי? הלוא התאומים מוצנעים בכספת שבחדרו של הדיקן, ואין איש שיכול לגשת אליהם אלא ערב אחד קודם הקרב, ורק לצורך בדיקתם בידי העדים?"

ה"תאומים" היו צמד אקדחי בריח חלמיש. שמם ניתן להם משום שהיו זהים בתכלית הזיהוי. מידותיהם היו שוות לחלוטין, כמו גם משקלם, סגסוגת המתכת שממנה יצוק היה גופם וקת עץ הדובדבן שלהם. שני האקדחים נבנו באותו בית מלאכה, באותו יום, ובידי אותם אנשי מלאכה. בעלי מקצוע מסוגים שונים בדקו אותם בקפידה – יצרני נשק, נפחי ברזל ומדענים,  על מנת ליצור זוג אקדחים אשר אין ביניהם ולו ההבדל הזעיר ביותר שעשוי להעניק יתרון למתמודד אחד על משנהו. לתאומים הייתה הילה אגדית, ובחמש השנים האחרונות הם הוצאו מן הכספת שלוש פעמים בלבד לצורך דו-קרב, והושבו אליה בדחילו ורחימו מיד אחרי שסיימו את מלאכתם הרצחנית.

"לא עלה בדעתי לשנות דבר בתאומים", אמר אדוארד, "ולו רק משום שאין הדבר אפשרי, אולם הסכת ושמע: הסיבה שבגינה מרסן מסוכן כל כך היא יכולתו לירות בחמש הדקות הנקובות יריות מדויקות יותר מיריבו. אולם זכור: אף אתה תפגע במטרה באחוזים מניחים את הדעת לו יעמוד לרשותך פרק זמן סביר. אשר על כן ארצה להעניק לך יתרון של זמן".

זיק של תקווה ניצת בעיני פְרַנְס. הוא ידע שאם יש אדם שמסוגל לבצע את הבלתי אפשרי, הרי זה אחיו הבכור. "כיצד תעשה זאת?" שאל. "הזמן המוקצה לכל מתמודד נמדד בשעוני החול השמורים במעבדות הפקולטה, וכל השעונים זהים לחלוטין".

אדוארד הנהן. "אכן, לפיכך שומה עליי לחבל בשעונים".

"לחבל בשעונים?!" זעק פְרַנְס. "הזהו הרעיון שהגית? זה בלתי אפשרי! כל שינוי בשעוני החול ייחשף מיד. אהיה לצחוק לעיני כול וגם אספוג את קליעיו של מרסן ברגע שיובאו שעונים חדשים וכשרים".

"אנא! האזן לדבריי עד תומם, פְרַנְס", הפציר אדוארד באחיו. הוא קימט את מצחו ועצם את עיניו. "מספר גורמים משפיעים על קצב זרימת החול בשעון. הגורמים הם כמות החול כמובן, צפיפותו, וקוטר הנקב שדרכו החול נשפך. גורמים נוספים הם צורת השעון, זווית ההטיה שלו ומסתמא גם כוח הכבידה". הוא משך בכתפיו. "מילא, לא אלאה אותך כעת, שלושה ימים לפני קרב גורלי, בהרצאה על פיזיקת הגרגירים. אולם דע זאת: אפשר לחזות בדיוק רב את קצב ההתרוקנות באמצעות משוואה פשוטה. מפני ששני השעונים זהים ושניהם ניצבים לקרקע, נוכל להתעלם מצורת השעון ומזווית הנטייה. גם בעניין כוח הכבידה של כדור הארץ אין בכוחנו לעשות הרבה. אבל, אם נוכל לשנות אחד מהגורמים האחרים, כלומר את הכמות והצפיפות של החומר שבתוך השעון, או את קוטר הנקב שדרכו הוא נשפך – נוכל לזכות ביתרון, תוספת זמן אשר תעמוד לרשותך לצורך הירי. השעונים עצמם שמורים במעבדות, והמפתח למעבדות נמצא ברשותי עוד מזמן לימודיי באקול. לשני תלמידים בלבד הותר להחזיק במפתח בכל שנה, ולמרבה המזל הייתי אני אחד מהם, בתור חביבו של הדיקן.

"עובדה מעניינת נוספת שעליך לדעת היא שהחומר שנמצא בשעוני החול שבמעבדה איננו חול, כי אם אבקה אשר עשויה מקליפות ביצים מיובשות וטחונות. אך אין לזה כל חשיבות, שכן כל חומר בתוך כל שעון חול בעולם הוא מיוחד באותה צורה. שהרי, כפי שציינתי, זהו חומר גרגירי – שאיננו מוצק ממש אך גם איננו נוזלי לגמרי, ויש שמגדירים אותו גם מוצק וגם נוזל".

פרנס היה מרותק. נדמה כאילו שכח מעט את הסיבה להרצאה.

אדוארד המשיך: "אחת התכונות המרתקות של גרגירים – ועליה אני מסתמך – היא שכאשר הם נמצאים בתוך שעון חול, קצב ההתרוקנות שלהם הוא פרופורציונלי לצפיפותם ולקוטר הנקב שדרכו הם עוברים. במשוואה שהזכרתי, האות P מייצגת את צפיפות החומר וקצב ההתרוקנות פרופורציונלי לשורש של P. אולם לצערי אינני רואה כל סיכוי להחליף את האבקה או לשנות את כמותה בלא שהדבר יתגלה. אי לכך עלינו לשנות את הגורם המשפיע האחר, דהיינו קוטר הנקב, כך שהחול בשעון של מרסן יישפך מהר יותר מהחול בשעון שלך".

פְרַנְס נראה מאוכזב. "אבל אדוארד אחי, כיצד תוכל להרחיב את הנקב בשעון של מרסן בלי לשבור את זגוגית השעון?".

אדוארד נאנח. "אין בדעתי להרחיב את קוטרו של הנקב בשעון של מרסן, פְרַנְס, כי אם להצר את הנקב בשעון שלך. אני מתכוון למרוח שכבת דבק סביב הנקב, ובכך להקטין את קוטרו".

פרנס ספק את כפיו. "זה עשוי לפעול!" קרא. "אם יעמוד לרשותי זמן רב יותר לחמש את האקדח ולכוון, ישתפרו סיכויי באופן משמעותי. אך האם באמת תוכל לבצע זאת בלא שתתגלה התרמית?"

"ובכן, אינני יודע, אך בוודאי מתכוון אני לנסות. לא אניח למרסן לירות בך ככלב שוטה".

***

באותו ערב פקו ברכיו של אדוארד פעמיים. פעם אחת בשעה שחדר בחשאי למעבדה ונטל שעון חול מעל המדף שעליו נחו שעונים וציוד מעבדה נוסף.

כאשר הגיע לחדרו החל מיד במלאכה. מתערובת שהכילה חלבון ביצה רקח דבק שקוף והניחו בצלוחית שטוחה. אחר פירק בזהירות את מכסה העץ של השעון, בדק שאבקת קליפות הביצים נחה כולה בתחתית השעון ומרח שכבה דקה של דבק סביב הנקב. משיבש הדבק, הבריג את המכסה למקומו ולסיום חרץ בו באמצעות סכינו חריץ קטן, כמעט בלתי נראה, בצורת האות T.  לבסוף התגנב שוב למעבדה והשיב את השעון למקומו. או אז פקו ברכיו בשנית.

***

בשעה עשר בבוקרו של יום חמישי, בקרחת יער בפאתי פריז, ניצבו זה מול זה שני היריבים, ולצידם אחד ממלחכי הפנכה המעטים של מרסן, ששימש עֵד מטעמו, ואדוארד – עדו של פְרַנְס. הקהל כלל כמה עשרות סטודנטים ומקורבים. בחוגי סלון מסוימים החלה לקנות אחיזה הטענה שדו-קרב הינו מעשה ברברי, והפגנות ששמו להן למטרה לבטלו הלכו ותכפו, לכן השתדלו המארגנים לשמור את חשאיות מועד הקרב ומקומו.

בפינה הימנית של קרחת היער הסתודדו אדוארד ופְרַנְס. "האם מצאת בנקל את השעון הנכון?" שאל אדוארד.

"כמובן, חרצת בו סימן שכזה, שפלא הוא בעיניי שמרסן או הנאמן שאיתו לא הבחינו בו. לולא הייתה לי, בתור הצד המוזמן, זכות הראשונים בבחירת השעון, ברי לי כי התחבולה הייתה נחשפת".

"ובכן, היא לא נחשפה, ואל תעסיק כעת את ראשך בהבלים. עליך להתרכז". אדוארד חיבק את אחיו חיבוק אמיץ ולחש באוזנו, "ואל תשכח את מה שעליך לעשות מיד לאחר הקריאה של ברטראן!"

"אל דאגה, אדוארד אחי. אם איוותר בחיים, יהיה זה הדבר הראשון שאעשה בתום הקרב".

"אתה תישאר בחיים. השתדל לכוון למרכז גופו של מרסן, שם הסיכוי לפגיעה איכותית הוא הגבוה ביותר. זכור –עומדת לרשותך שהות מספקת לטעון את האקדח ולכוון אותו היטב. לכן, אף אם הקליע הראשון של מרסן יפצע אותך, השתדל לשמור על קור רוחך. אל תמהר! אם תיחפז עלול אבק השריפה שלך להישפך לארץ, או הקליע ליפול מידך. חמש את האקדח בזהירות, כוון במתינות ותירה רק כאשר תחוש בטוח שתפגע. מרסן הוא זה שמוכרח להיחפז, וחפץ אני שתנצל את יתרונך עד תום".

***

מסייה ברטראן היה מקובל על הכול. בתפקידו הרשמי שימש מורה לאמנות, אך פרסומו הרב בא לו בתור אמרגן של קרבות. ברטראן ניהל את המעמדים הללו ביד רמה אך בהגינות, וידע על בוריו  את כללי קודקס דואלו, התנ"ך של הדו-קרב.

ברטראן קרא אליו את המתמודדים ואת העדים. "האם אתה, המרקיז דה-מרסן, הזמנת את מסייה פְרַנְס דושאן לדו-קרב, לאחר שהאשמת אותו בהתנהגות שפגעה בכבודך?"

 "כן אדוני", החזיר מרסן.

ברטראן הצביע על עדו של מרסן. "האם זהו הנאמן שלך?"

"כן אדוני".

"יפה". כעת פנה ברטראן אל פְרַנְס. "האם מקבל אתה את הזמנתו של המרקיז דה-מרסן לדו-קרב à l'outrance, והינך מודע לתוצאות האפשריות של ההתמודדות, ובכללן פציעה חמורה ואף מוות? האם ברי לך שתוכל לעצור את הקרב בכל רגע שתרצה, אך ייתכן שיהיו לזה השלכות על שמך הטוב?"

"כן אדוני. 'כן' לכל השאלות", השיב פְרַנְס.

"האם זהו הנאמן שלך?" ברטראן הצביע על אדוארד.

"כן אדוני".

"וכעת פונה אני אל שניכם: האם מבינים אתם שהוקצו לכל אחד מכם חמש דקות מדודות לירות? כל יריב יירה בתורו, וזכותו לנצל את הזמן שהוענק לו כראות עיניו. מיד לאחר הירייה נאמנו של היורה יאזן את השעון עד לירייה הבאה. בתום חמש הדקות שהוקצו לו, שוב לא יוכל המתמודד להמשיך ולירות. לא יוּתַר למתמודד לירות לפני שאתן לו אות לאישור. לפְרַנְס דושאן, אשר הוזמן לדו-קרב, הזכות לירות ראשון. האם כל זה ברור?"

פְרַנְס ומרסן השיבו שהדברים נהירים להם.

כעת ברטראן שאל את העדים: "האם בחנתם היטב את כלי הנשק והנכם מעידים שהם זהים ופועלים היטב?"

"כן אדוני", ענו שני העדים ביחד.

"יפה. האם מישהו מכם מעוניין להוסיף דבר מה בטרם נתחיל?"

"כן אדוני", השיב פְרַנְס. "ברצוני להבהיר ולומר שמעולם לא התכוונתי לפגוע בכבודו של המרקיז דה-מרסן או בכבודה של הרוזנת מדמואזל ג'יזל פורייה, ואם הובנתי שלא כהלכה הריני מתנצל על כך מעומק ליבי. ומכל מקום נכון אני לאמת את דבריי במשפט האמת והישר, הרי הוא דו-קרב של כבוד".

"נאה דיברת", הנהן ברטראן, מרוצה. "וכעת אבקש מהנאמנים לפנות את הזירה".

מסייה ברטראן, אדוארד ועדו של מרסן התכופפו מתחת לחבלים שנמתחו מבעוד מועד משני צידי קרחת היער ותחמו את זירת הירי. הקהל עמד פזור מעבר לחבלים. האמרגן והעדים נגשו לשולחן קטן שעליו נחו שני שעוני חול.

מסייה ברטראן הנהן, ופְרַנְס ומרסן נגשו לעמדותיהם. המסורת קבעה שהמרחק בין המתמודדים יימדד באמצעות ספירה של צעדים ולא באופן מדויק יותר. המרחק בין פְרַנְס ומרסן היה עשרים צעדים בינוניים, כעשרה מטרים, ושני גזירי עץ ישרים שהונחו על הקרקע ציינו את המקום שממנו יירו בעלי הדין. סמוך לכל מתמודד ניצב שרפרף עץ קטן ועליו אקדח, קרן מעור צבי מלאה אבק שריפה, תיבה קטנה ובה סדורים הקליעים, ומגבת לבנה שבה ינופף מי מן המתמודדים שיחפוץ לסיים את הקרב.

מרסן ופְרַנְס עמדו הכן, ידיהם לצד גופם, פיותיהם חשוקים. צווארוני חולצותיהם היו פתוחים ומקטורניהם כבר היו ספוגים זיעה של התרגשות.

***

"במצוות אדוארד הקדיש פרנס את שלושת הימים האחרונים לתרגול הוויסות של זמן חימוש הנשק, לא לאימוני קליעה למטרה" | צילום: MAR007, שאטרסטוק

ליבו של אדוארד פעם כתוף. עוד בילדותו לימדה אותו מאדאם מרגוט תחבולה: "אם נרגש אתה או מפוחד", סחה לו, "עצום את עיניך, נשום עמוק וחשוב על דבר מהנה". מאז ומתמיד משכו המדעים המדויקים את ליבו של אדוארד, ופתרון בעיה מעשית באמצעות מדע תיאורטי הסב לו עונג רב ביותר. עם השנים התברר לו כי עצתה של האישה הנבונה הייתה מועילה להפליא. כעת עצם את עיניו ושוב עיבד במוחו את האתגר שעימו התמודד בימים האחרונים.

כפיזיקאי, אדוארד הכיר היטב את תכונות הגרגירים. הוא ידע שקצב ההתרוקנות של שעון חול תלוי בדחיסות החומר שנשפך בתוכו ובקוטר הנקב שדרכו החומר עובר. חשוב מכך – הוא ידע שהמשוואה שמשמשת למדידת זמן ההתרוקנות קובעת כי קצב ההתרוקנות יגבר או יפחת באופן פרופורציונלי לשינוי בדחיסות החומר או בקוטר הנקב. האות P במשוואה מייצגת את צפיפות החומר, וקצב ההתרוקנות יהיה פרופורציונלי לשורש של P. אולם לא היה בכך כדי לסייע לו מפני שהוא לא מצא כל דרך להחליף את אבקת קליפות הביצים בשעון של פרנס לחומר צפוף פחות על מנת לעכב את קצב ההתרוקנות, או להגדיל את כמותה, בלי לחשוף את ההונאה. לכן הוא התמקד בקוטר הנקב. במשוואה, קצב ההתרוקנות הוא פרופורציונלי גם לקוטר – D – בחזקת שתיים וחצי. כלומר אדוארד ידע שאם יָצֵר את הנקב בשעון של פְרַנְס אפילו רק פי 1.2 מקוטרו המקורי, קצב ההתרוקנות יפחת פי 1.577. כך יזכה פרנס לתוספת של קצת יותר משתי דקות וחצי על חמש הדקות שנקצבו לו! הייתה זו תוספת משמעותית שכמעט ביטלה את יתרונו של מרסן על פני פְרַנְס בקליעה למטרה תחת לחץ של זמן. ועם זאת, השינוי בקוטר הנקב נותר סמוי מהעין. אם פְרַנְס ינצל את תוספת הזמן בתבונה – כאמור, מעט יותר מחמישים אחוז – היא לא תורגש בזירת הקרב. הלא בתוך כל ההתרגשות והמתח, מהן עוד שתי דקות וחצי?

***

מסייה ברטראן הגביה את ידו והורידה באבחה חדה. עדו של מרסן הפך את שעון החול של פְרַנְס על ראשו. הקרב החל.

***

פְרַנְס החל לחמש את אקדחו. במצוות אדוארד הוא הקדיש את שלושת הימים האחרונים לתרגול הוויסות של זמן חימוש הנשק, לא לאימוני קליעה למטרה. במהירות, אך לא בפזיזות, הוא הזין את האקדח באבק השריפה ובקליע. הוא מתח את בריח הצור, כיוון, וסחט את ההדק. אדוארד השכיב מיד את שעון החול על צידו, לעצור את נזילת החול ולהפסיק את זרימת הזמן היקר.

***

מרסן תכנן את הכול בקפידה. על מנת לפגוע במטרה בגודל אדם ממרחק של עשרים צעדים, קלעי יזדקק לשתי יריות או אפילו לשלוש. הירייה הראשונה לא תפגע במטרה, זה ברור, ולעיתים אף לא הירייה השנייה. בשפת הקלעים כונו היריות הללו  "כיוון חם". כלומר, כל תכליתם לא הייתה אלא להכין את הקרקע לירייה האחרונה והחשובה, לסייע לקבוע אם להסיט את הקנה ימינה או שמאלה, למעלה או למטה. אם שתי היריות הראשונות ינוצלו כדי לאפס כהלכה את כיוון הקנה, השלישית תפגע במטרה בסבירות גבוהה מאוד.

מניסיונו ידע שייתכנו היום שתי אפשרויות ותו לא: פְרַנְס המבוהל ייחפז לירות את הקליע הראשון בתוך דקה או דקה וחצי. במקרה כזה הוא אומנם לא יבזבז זמן רב, אך כמובן לא יפגע בו. ומשמעותי לא פחות, ירי חפוז כזה לא יאפשר לו ליהנות מ"כיוון חם" שישפר את סיכויי הפגיעה בירייה הבאה. כלומר, בקצב אש של ירייה אחת בכל דקה וחצי, דושאןלא יפגע באף ירייה, גם אם יירה שלוש או ארבע פעמים. ולמרסן בלאו הכי לא הייתה כל כוונה לאפשר ליריבו לירות שלוש או ארבע יריות.

האפשרות השנייה הייתה הפוכה: פְרַנְס יתעכב וינצל כמעט את כל חמש הדקות שלו בטרם יירה את הירייה הראשונה. הוא יכוון היטב ולכן ייהנה מ"כיוון חם" שישפר את סיכוייו לפגוע בירייה הבאה. אך אליה וקוץ בה – לא יוותר לו די זמן להפיק ירייה שניה איכותית והוא יוכרח לירות אותה בחיפזון ובלי לכוון כלל. יתכן שהוא אפילו לא יצליח לחמש את נשקו ולירות ירייה שנייה עד תום חמש הדקות, וגם אם כן – הירייה הזו תסכן יותר את הקהל מאשר את מרסן.

לעומתו מרסן, מומחה לקליעה, יוכל לירות ירייה אחת במהירות גבוהה ועדיין לשפר את כיוון הירי באופן משמעותי. לירייה השנייה שלו יהיה סיכוי שווה לפגוע או להחטיא, ובירייה השלישית פְרַנְס ימות, ללא ספק.

***

"פְרַנְס נשם עמוקות וחימש את אקדחו במתינות. הוא כיוון היטב לפני שלחץ על ההדק" | צילום: MAR007, שאטרסטוק

הירייה הראשונה של פְרַנְס חלפה סמוך לאוזנו של מרסן. מרסן נרעד לרגע, אך מיד התעשת. שעות רבות מספור של אימונים בקליעה תחת הגבלת זמן חידדו את חושיו, והוא העריך כי פְרַנְס ניצל כמעט את כל מכסת הזמן שהוקצתה לו, וספק אם יצליח לחמש את אקדחו לקראת ירי שני. מכל מקום, גם אם יצליח פְרַנְס לירות שוב, ייאלץ לעשות זאת בתוך שניות ספורות. ההחמצה – ודאית.

ברטראן הניף שוב את ידו והורידה מטה, ואדוארד הפך את שעון החול של מרסן על ראשו. מרסן, ידיו מאומנות, חימש את אקדחו, כיוון וירה בתוך פרק זמן שהעריך כדקה ומחצה. הקליע פגע במגבעתו הגבוהה של פְרַנְס והפילה מעל ראשו, כשהוא נוקב בה שני חורים מושלמים. מרסן חייך. הוא ידע שהקליע הבא שיירה יהיה קטלני.

ברטארן סימן פעם נוספת, ועדו של מרסן העמיד שוב את השעון של פְרַנְס. החול החל לזרום שוב, ולמדוד את הזמן מהנקודה שבה פסק קודם לכן.

פְרַנְס נשם עמוקות וחימש את אקדחו במתינות. הוא כיוון היטב לפני שלחץ על ההדק.

***

מרסן היה מבועת. מדוע זה פְרַנְס מתמהמה? לתחושתו, פְרַנְס חרג מקצבת חמש הדקות שלו והחול בשעונו אזל זה מכבר, אך דומה שאיש לא שם לב לכך. רגליו רעדו. הוא ידע שכל שנייה שחולפת מעלה את סיכוייו של פְרַנְס לפגוע בו, אך גאוותו לא הניחה לו לבקש הפוגה על מנת לבדוק מה השתבש. שניות נוספות חלפו, ומרסן הבין שעליו לעשות מעשה במהירות. הוא החל להניע את ידו אל המגבת שעל השרפרף, אך באותו רגע ממש נשמעה ירייה והוא הוטח ארצה, זועק מכאב, בשעה שהקליע השני של פְרַנְס פילח את מקטורנו וחדר אל כתפו הימנית, כשהוא מרסק בדרכו כלי דם ועצמות. אקדחו ניתר מידו למרחק ונחת על הארץ. אדוארד מיהר להשכיב את שעון החול של פְרַנְס על צידו.

***

הקהל נדהם. איש לא ציפה להתפתחות הזאת. מסייה ברטראן אותת ואדוארד הפך את שעון החול של מרסן. מרסן ניסה להתרומם אך מיד התמוטט. הוא התאמץ לזחול לעבר האקדח, אך זרועו הימנית הייתה מרוסקת וראשו היה סחרחר מהלם ומאובדן דם. הוא נותר שוכב על בטנו, לחיו צמודה לאדמה הקשה, עד ששמע מבעד לגלי הכאב את ברטראן מכריז, "תם זמנו של מסייה דה-מרסן!"

***

ברטראן סימן שוב בידו, ועדו של מרסן העמיד את שעונו של פְרַנְס. פְרַנְס חימש את אקדחו בזריזות ומתח את הבריח. למשך שנייה אחת כיוון את נשקו לעבר מרסן הפצוע, אך לפתע פתאום סב לאחור, הסיט את הקנה אל הארץ וירה. אדוארד מיהר להשכיב את השעון.

***

הקהל פרץ בשאגה. הכול הבינו את משמעות מעשהו של פְרַנְס. המוסר והצדק קבעו שלמתמודד בדו-קרב à l'outrance הזכות להמית את יריבו, והנה פְרַנְס, אף שהיה זה אשר הוזמן לקרב ולא הצד המזמין, הוכיח גדלות נפש וחס על חייו של מרסן, שלא מסוגל היה להתגונן. קודקס דואלו הגדיר מעשה מעין זה "פסגה מוסרית, אשר רק מתי מעט זוכים להתהדר בה". אכן, לסיום ראוי מזה לא יכלו אף לקוות.

מסייה ברטראן הכריז: "אני מודיע בזאת כי מסייה פְרַנְס דושאן התמודד היטב עם המרקיז דה-מרסן, ניצח בקרב באופן מעורר הערכה, והינו חף מכל אשמה, כפי שהראה משפט הצדק אשר נעשה כאן היום!"

הקהל לא ידע את נפשו. אנשים שרקו ומחאו כפיים כאחוזי תזזית. אפילו עדו של מרסן הנהן בהערכה. פְרַנְס קד לכיוונם, הזדקף והניף את אגרופיו. אחר קָרַב לעמדת העדים ונטל את שני השעונים. בטרם ירדו הנוכחים לסוף דעתו, צעד במהירות לסלע סמוך וניפץ אותם על שפתו. הקהל קיבל זאת כמחוות ניצחון נוספת והריע שוב. השאון הגובר החריד ציפורים מעל צמרות העצים.

***

בערב ישבו האחים לבית דושאן בחדרו של אדוארד, עישנו את מקטרותיהם ושתו קוניאק. הם ניתחו שוב את מאורעות היום. השמועה על הקרב הדרמטי התפשטה ברחבי פריז, ופְרַנְס היה לשיחת היום.

לאחר זמן מה קם פְרַנְס ללכת. "אני מותש. היה זה יום לא פשוט", אמר.

"אמת ויציב", השיב אדוארד. "גונבה לאוזניי השמועה שמרסן מתכוון לעזוב את האוניברסיטה מיד לכשישוחרר מבית החולים. רופאיו טוענים שהוא יחלים מפצעיו, אך משער אני שהם מתכוונים לפגיעת הגוף בלבד. אין רופא בעולם אשר יוכל לשקם את גאוותו. גם מדמואזל ג'יזל לא תוציא את חוטמה מחוץ למפתן ביתה בתקופה הקרובה".

"אלו חדשות משביעות רצון", הסכים פְרַנְס.

"ומה בנוגע אליך, אח קטן? האם אוכל להניח שכעת תחדל מטיולים וממעשי משובה? עוד יגיע זמן שבו לא אוכל להצילך".

פְרַנְס חייך אל אחיו. "הסבור אתה כך, אדוארד? הלוא כבר הוכחת את כישוריך בעצירתו של הזמן..."