64 שנה למסעם המפורסם של סר אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי לכיבוש פסגת האוורסט – ההר הגבוה בעולם

האגדה מספרת שכששאלו את ג'ורג' מלורי (Mallory), מראשוני המטפסים על הר האוורסט, מדוע הוא רוצה להעפיל עליו, הוא השיב, "כי הוא שם". האמת, כמובן, מורכבת הרבה יותר, וכוללת הרבה יוקרה, שאפתנות ולא מעט טרגדיות.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, אחרי כיבוש הקוטב הדרומי ב-1911, לא נותרו עוד ארצות חדשות לגלות. אך אין זה אומר שלהרפתקנים אזלו המטרות. עדיין נותרו מקומות בעולם שכף רגל אדם לא דרכה בהם מעולם, במיוחד באזורים הנידחים והבלתי נגישים ביותר. אולי היעד האטרקטיבי ביותר שטרם נכבש היה הר האוורסט – פסגת העולם, שמתנשא לגובה של 8,848 מטר מעל לפני הים. אין מקום גבוה יותר על פני היבשה. נדרשו עוד יותר מ-41 שנה להשלים את המירוץ הזה, מול מכשולים בלתי נתפסים של קור, קרח, תהומות עמוקות, מפולות שלגים, הרוחות העזות של זרם הסילון והאטמוספרה הדלילה.

המשלחות הראשונות

האוורסט זוהה לראשונה כהר הגבוה בעולם באמצע המאה ה-19, במסגרת מאמץ בריטי מקיף למפות את הרי ההימליה. שמו ניתן לו לכבוד הגיאוגרף הוולשי סר ג'ורג' איוורסט (Everest), שהיה הסוקר הראשי של הודו עד 1843. מעניין שאיוורסט עצמו, שעוד היה אז בחיים, התנגד לכיבוד הזה, בטענה שדוברי ההינדית בהודו אינם יכולים לבטא את השם. טענותיו לא התקבלו וב-1865 אומץ השם רשמית.

חלפו עוד כשבעים שנה עד שב-1921 הגיעה משלחת המחקר הראשונה, בראשות מאלורי וגאי בולוק, לחקור את שיפולי ההר. הם העפילו עד לגובה של 7,005 מטרים ונאלצו לרדת, בהיעדר ציוד הולם להשלמת המשימה. שנה לאחר מכן הגיע להר ג'ורג' פינץ' הבריטי, שהיה הראשון שהשתמש בבלוני חמצן בטיפוס הרים והצליח לעלות עד לגובה של 8,320 מטר – האדם הראשון שחצה ברגל את גבול שמונת הקילומטרים מעל פני הים.

באותה שנה ניסה מאלורי את כוחו בשנית, הפעם עם קולונל פליקס נורטון – ונכשל, במחיר מותם של שמונה סבלים מקומיים. ב-1924 שב מלורי להר עם שותף חדש, ג'פרי ברוס, אך נאלץ לחזור בגלל סופת שלגים. נורטון, לעומת זאת, ניצל את מזג האוויר הנוח בהמשך אותה שנה כדי להגיע לגובה של 8,550 מטר.

ביוני 1924 הגיע הניסיון האחרון של מלורי. יחד עם אנדרו אירווין (Irvine) הוא יצא לפסגה דרך הרכס הצפוני – ונעלם. רק ב-1999 נמצאה גופתו באגן שלג על ההר. עד היום לא ברור אם מלורי ואירווין הגיעו לפסגה ונהרגו במהלך הירידה ממנה, או שמא לא הגיעו לשם כלל. על כל פנים, קרדיט על ההעפלה הוא לא היה מקבל, שכן משימה של משלחת טיפוס אינה מוגדרת כהצלחה אם חבריה לא שבים בשלום.

בהמשך נעשו עוד כמה ניסיונות להעפיל לפסגה מכמה כיוונים שונים, ואפילו להגיע אליה במטוס, אך ללא הצלחה. ב-1952 המטרה כמעט הושגה לבסוף, כשריימונד למברט הצליח להגיע דרך הרכס הדרומי לגובה של 8,595 מטר, בעזרת טנזינג נורגיי (Norgay),  בן עם השֶרְפָּה המקומי, ששימש לו מורה דרך וסבל. גם הם נאלצו לחזור על עקביהם בלי הצילום הנכסף על הפסגה.

המשלחת של 1921. מלורי יושב משמאל, בולוק יושב שלישי משמאל | צילום: Alexander Wollaston, ויקיפדיה, נחלת הכלל
המשלחת של 1921. מלורי יושב משמאל, בולוק יושב שלישי משמאל | צילום: Alexander Wollaston, ויקיפדיה, נחלת הכלל

כיבוש הפסגה: טנזינג והילארי

בשנת 1953 יצאה לדרך משלחת טיפוס בריטית נוספת לאוורסט, בראשות קולונל ג'ון הארט (Hurt) וביוזמת ועדת ההימליה המשותפת של המועדון האלפיני והאגודה הגיאוגרפית המלכותית. הלחץ על כתפי הבריטים היה רב, כיוון שהם ידעו כבר שהצרפתים עומדים להוציא משלחת משלהם בשנה הבאה, ויוקרת הממלכה עמדה על הכף.

בחירת המשתתפים לא הייתה פשוטה. בתחילה היה אמור לעמוד בראש המשלחת מטפס ההרים המנוסה אריק שיפטון (Shipton), שכבר הוביל משלחת סקר להר שנתיים קודם לכן, אך מועמדותו נפסלה בשלב מאוחר יחסית אחרי שהסתייג מההיבט התחרותי של המשימה ומגודל המשלחת. הוועדה העדיפה על פניו את הארט, שאמנם היה פחות מנוסה בטיפוס, אבל הוכיח יכולת ניהול והנהגה בקריירה הצבאית שלו.

במשלחת היו חברים בין השאר אדמונד הילרי (Hillary) הניו זילנדי, האנגלים צ'רלס אוונס (Evans) וטום בורדילון (Bourdillon) וקבוצה גדולה של כ-150 בני שֶרְפָּה. ביניהם היה טנזינג נורגיי, שבניגוד לעמיתיו זכה ליחס של כבוד מחברי המשלחת הבריטיים. למעשה הוא היה המשתתף המנוסה ביותר בדרכי ההר, אחרי שהיה שותף לחמש משלחות קודמות.

ב-12 באפריל הגיעה הקבוצה למחנה הבסיס שלמרגלות ההר, בגובה של קצת יותר מ-5,000 מטר. בהמשך הטיפוס הם הקימו עוד כמה מחנות ביניים בגבהים רמים יותר. ב-26 במאי יצאו אוונס ובורדילון לניסיון הראשון להעפיל לפסגה, אולם נעצרו בגובה של כ-8,750 מטר ונאלצו לסגת בגלל עייפות ותקלות במכלי החמצן שלהם. למחרת יצאו הילרי ונורגיי לניסיון השני. הם העפילו דרך האוכף הדרומי וב-11:30 הגיעו לפסגה ושהו בה כחמש עשרה דקות. במהלך שהותם שם הם הצטלמו וטמנו בשלג ממתקים וצלב קטן. המשימה הוכתרה בהצלחה.

הידיעה על ההישג הגיעה ללונדון ב-2 ביוני 1953, שהיה גם יום ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה. הילרי והאנט זכו בתארי אצולה על הכבוד שהעניקו לממלכה המאוחדת. נורגיי, לעומתם, הסתפק במדליית ג'ורג', אך זכה לכבוד מלכים בהודו ובנפאל והיו אנשים שהעריצו אותו כגלגול מודרני של בודהה או שיווה.

15 דקות על הפסגה. הילרי (משמאל) עם נורגיי לאחר ההישג ההיסטורי | מקור: Jamling Tenzing Norgay, ויקיפדיה
15 דקות על הפסגה. הילרי (משמאל) עם נורגיי לאחר ההישג ההיסטורי | מקור: Jamling Tenzing Norgay, ויקיפדיה

רכבת של מטפסים

ההעפלה לאוורסט נותרה גם כיום אתגר לא פשוט, אך פופולרי מאוד. נכון לחודש מרץ 2012 העפילו על ההר 5,656 אנשים. 223 מהמטפסים ניספו בדרך אליו או בירידה ממנו. מאז 2008 מתקיימת כל שנה משלחת טיפוס בשם Eco-Everest, במטרה לנקות את ההר מהפסולת הרבה שהשאירו שם המטפסים, כולל הצרכים שלהם, ולחלץ את גופותיהם הקפואות והמשומרות היטב של קורבנות ההר.

עם זאת, כמאה גופות נשארו עדיין בנקיקי ההר בלי יכולת לחלץ אותן, וחלקן אף הפכו לנקודות ציון עבור המטפסים. שיירים אנושיים אחרים מפונים בהדרגה על ידי המשלחות השונות, ובשנת 2014 אף הכריזה ממשלת נפאל שכל מטפס שעבר את מחנה הבסיס יחויב להחזיר איתו מההר שמונה קילוגרם אשפה, נוסף על הפסולת האישית שלו.

ומי באמת היה הראשון שהגיע לפסגה? במשך שנים הילרי וטנזינג נורגיי סירבו לספר. רק כעבור שנים דיווח הילרי באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה אחרי מות חברו השרפה, שהוא הקדים את נורגיי בכמה צעדים. האם זה נכון? רק שני אנשים בעולם ידעו את האמת, ושניהם כבר אינם בין החיים. ההיסטוריה רשמה את שניהם כראשונים שעמדו על גג העולם. 

0 תגובות