בין אלפי מיני היונקים הידועים לנו - האדם בולט במערומיו. איך ומתי איבדו בני האדם את שיערות הגוף שלהם?
יש מספר תיאוריות המנסות להסביר את היתרון האבולוציוני של איבוד השיער באדם. לפי תיאוריה אחת, אבות אבותיו של האדם והקוף - מיני הומנידים שנכחדו - חיו בסביבת עצים קרירה יחסית. בשלב מסוים, במקביל למעבר להליכה על שתי רגליים, האדם עבר לסביבה חמה יותר- הסוואנה. התיאוריה גורסת כי כדי להתמודד טוב יותר עם החום האדם איבד את מרבית שיער גופו. תיאוריה זו נשמעת הגיונית אך לא מסבירה את החיסרון שנוצר באיבוד השיער - איבוד חום מוגבר במהלך הלילה הקריר.
תיאוריה מעניינת נוספת מציעה שהאדם "איבד" את שיער גופו כדי להיפטר מטפילים בשיער, כמו פרעושים, קרציות או אקריות, הנפוצים בסביבות חמות. מכיוון שהאדם התפתח והחל ליצור אש וללבוש בגדים, הוא היונק היחיד שהיה מסוגל "לוותר" על כסות גופו. לפי ההסבר הזה, צאצאים מדוללי שיער של אותם הומינידים נהנו מ"יתרון גנטי" - נקבות וזכרים העדיפו פרטים ללא כסות שיער כי כך ניתן לראות שהעור נקי, בריא וללא פצעים.
תיאוריה נוספת שאינה מתאימה היטב למממצאים מהשטח גורסת שבעבר הרחוק הייתה תקופה שהאדם חי בסביבה שהיו בה מים רדודים. צאצאים בהם התפתח עור המאפשר יותר לבידוד, בו פחות שיער ושכבת שומן עבה יותר - כפי שיש ביונקים ימיים מסויימים - נהנו מיתרון אבולוציוני. כאמור, התיאוריה הזו אינה מבוססת, ואינה תואמת את האופן שבו אנו מבינים כיום את סביבת המחייה בה התפתחו בני האדם.
אזורים שונים בגוף נותרו שעירים. שיער הראש כנראה נותר על מנת להגן על המוח מקרינת שמש ישירה, היכולה להוביל למכת חום. שיער הערווה נותר כדי להגן על פתחי הרביה.