השאלה המקורית: האם יש קשר בין גודל השרירים לחוזקם? או שהסטיגמה על אנשים "מנופחים" משרירים אך חסרי כוח באה מכך שהשריר, בשל גודלו, צורך יותר חמצן ומתעייף מהר יותר ולכן נראה שאותו שרירן "חסר כוח"?



יש קשר בין גודל השריר לבין חוזקו, אולם לא מדובר בקשר ישיר והוא תלוי בגורמים נוספים, כגון תורשה והאופן שבו האדם מפעיל את שריריו.

ככלל, אימון שגרתי לאורך זמן שכולל הרבה חזרות בעומס בינוני-נמוך יוביל לעלייה במסת השריר – אימונים כאלה עושים למשל מפתחי שרירים. לעומת זאת, אימון שכולל מספר חזרות מועט תוך עבודה עם עומס גדול ומנוחה ארוכה בין חזרה לחזרה מביא לשיפור ניכר בחוזק השריר בלי עלייה גדולה במסה שלו. זה סוג האימון שמבצעים למשל מרימי משקולות ספורטיביים שמבקשים להעלות את המשקל שהם יכולים להרים בלי להעלות את משקל גופם, כיוון שהמתחרים מתחלקים לפי קטגוריות משקל.


מפתחי שרירים | תמונה: ויקיפדיה

אימון מוביל בדרך כלל לשיפור ביכולת של השריר. ההתקדמות נובעת מכמה סיבות: בשלב הראשון משתפרת היכולת של הגוף לגייס את השריר לביצוע המשימה הספציפית. השיפור זה נובע משיפור בשליטה של מערכת העצבים על השריר. הוא מוביל לעלייה ניכרת ביכולות של השריר בלי כל עלייה במסת השריר. בשלב מאוחר יותר, אימון אירובי (תלוי חמצן), הכולל כמות גדולה של חזרות בעצימות בינונית-נמוכה מוביל במקרים רבים גם לעלייה במסת השריר. העלייה נובעת פעמים רבות מעלייה בכמות חומרי התשמורת בשריר, כגון גליקוגן, שהשריר זקוק להם כדי להתמיד בעבודה לאורך זמן.

במצב כזה נקבל אדם עם שריר נפוח, שגודלו לא מבטיח שהוא יהיה בהכרח מסוגל לבצע פעולה חד-פעמית הדורשת כוח רב – ומכאן ככל הנראה מקור הסטיגמה. עם זאת, לא מדובר כמובן באדם "חסר כוח", כיוון שהוא מסוגל להתמיד לאורך זמן בעבודה קשה, שעלייה התאמן. יש גם לזכור שהגדרת חוזק השריר איננה חד-משמעית.


צומת עצב-שריר | תרשים: ויקיפדיה

ייתכנו גם מקרים שבהם אדם יתאמן בעצימות בינונית-נמוכה לאורך זמן אך שריריו לא יתנפחו, אם כי יהיה שיפור ניכר בכוחם. השיפור במקרה הזה נובע בעיקר מהשיפור ביכולת העצבית לגייס את השריר.

היכולת לעלות את מסת השרירים היא גנטית ותלויה באחוזי השומן בגוף, שמאפשרים הוספת גליקוגן לשרירים במקרה הצורך בעקבות אימון מתאים. לכן הגיוני יותר למצוא אדם חזק עם שרירים קטנים מאשר אדם חלש עם שרירים גדולים.

אימון אנארובי (כלומר אימון שאינו תלוי בחמצן), כמו אלה שעושים מרימי משקולות ספורטיביים, לא מוביל לעלייה משמעותית במסת השריר כיוון שחומרי תשמורת לא יעזרו לשריר לבצע פעולה חד-פעמית מהירה כנדרש ממרימי משקולות. לכן מרימי משקולות מרכזים את אימוניהם בשיפור היכולת העצבית בגיוס השרירים ומצליחים למצות עד 50 אחוז מהעוצמה התיאורטית המרבית שאליה השריר יכול להגיע. אנשים רגילים, לשם השוואה, מצליחים להגיע לניצול של לא יותר מ-30-20 אחוז מכוחם הפוטנציאלי במאמץ מרבי.

בומרנג – בחזרה אליך
מה יהיה צבעו של שריר שרגיל לפעילות אירובית, לעומת שריר שרגיל לפעילות אנארובית?

רות חייט
המחלקה לכימיה ביולוגית
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

תגובה אחת

  • קורל

    וואו תודה רבה

    כתבה מצויינת, ענית על שאלתי ! תודה רבה וישר כוח:))
    לגבי הבומרנג.. אין לי ממש תשובה כפי שהבנת ;)