שלום יובל,
ישנם סוגים רבים של דבקים אשר המשותף לכולם הוא יכולתם להסתפח למשטח (להשתחל אל תוך בקיעים וחרירים) ולעבור ממצב נוזל סמיך למצב מוצק קשיח (התמצקות\התקשות) במהרה.
נתחיל בהסבר של העיקרון הראשון. חשוב שהדבק יהיה מסוגל לבצע הדבקות\הצמדות (אדהזיה) למשטח. גם משטחים הנראים לנו חלקים הנם למעשה דיי "גסים" ברמה המיקרוסקופית; ברמה זו המשטח אינו שטוח ובכל מקום במשטח ישנן "גבעות" וחרירים. על מנת להיות יעיל, הדבק חייב להיות מסוגל ליצור קשרים כימיים או קשרי ואן דר ואלס עם פני המשטח ולהכנס לחרירים בצורה יעילה.
תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק (SEM) של פולימר רגיש לאור (photoresist) המשמש לציפוי של מוליכים למחצה. ניתן לראות שבהגדלה של פי 25000 יש חריצים והחומר אינו חלק. התמונה לקוחה מויקיפדיה.
לאחר תהליך האדהזיה והצמדת שני המשטחים אותם אנו רוצים להדביק, חל תהליך ההתקשות שיכול לנבוע ממספר מנגנונים שונים המשתנים לפי סוג הדבק. דבק מגע, לדוגמא, מתקשה לאחר שהממסים האורגנים אשר משמשים נשא לרזינים (חומרי הדבקה) מתאדים ונותר המוצק הקשיח. דבק בולים עובד בצורה דומה רק ששם הממס הנו מים והרזין הוא חומר מבוסס ג'לטין או עמילן. דבק פלסטי המופרש מאקדח דבק חם (המשמש בשיעורי מלאכה) מתקשה לאחר שהדבק עצמו מתקרר ומשנה מצב צבירה למוצק.
לעומת זאת, דבק "אפוקסי", לדוגמא, מתקשה לאחר שלחומר מסוים מוסף חומר אחר אשר גורם לו להתפלמר במהירות. לעיתים ניתן לגרום לפלמור בעזרת אור אולטרה סגול. ישנן גם תרכובות פלסטיות שמתקשות כאשר מופעל עליהן לחץ מכני, אלו בד"כ דבקים חד פעמיים.
דבק יכול להיות חומר סינתטי או טבעי, בעל מולקולות גדולות או קטנות, טהור או תערובת, יעילותו תלויה אך ורק ביכולת שלו לעמוד בשני התנאים אותם ציינו לעיל.
יונתן ברעם
דוקטורנט, המחלקה לכימיה אורגנית
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
