50 שנה לשיגור משימת אפולו 9, שבחנה בפעם הראשונה את רכב הנחיתה על הירח, ארבעה חודשים בלבד לפני משימתו ההיסטורית

בתחילת שנת 1969 הייתה סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, בלחץ גבוה: עד סוף השנה היא אמורה להנחית אדם על הירח, על פי התכנית שהתווה הנשיא ג'ון קנדי בתחילת העשור, והפכה למעין צוואה עם הירצחו ב-1963. ואולם, עם תחילתה של השנה האחרונה בעשור הזה, רכב הנחיתה על הירח עדיין לא היה מוכן ולא נבדק בחלל אפילו פעם אחת.

הדמיה של משימת אפולו 9: רכב הנחיתה (מימין) חובר לרכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ | מקור: נאס"א
הדמיה של משימת אפולו 9: רכב הנחיתה (מימין) חובר לרכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ | מקור: נאס"א

שינוי סדר

תכנית "אפולו" שתנחית בני אדם על הירח הייתה אמורה לצאת לדרך בתחילת 1967, זמן קצר לאחר סיומה של תכנית "ג'מיני", שבה למדו האמריקאים מרכיבי מפתח לטיסה לירח, בהם משימות חלל ממושכות, חבירה בין חלליות, שינויי מסלול ופעילות של אסטרונאוטים מחוץ לחללית ("הליכת חלל"). אבל בתחילת 1967 פקד את נאס"א אסון כבד – שלושת אנשי הצוות של משימת אפולו הראשונה, גאס גריסום, אד וייט ורוג'ר צ'אפי, נספו בדליקה על כן השיגור במהלך אימון לקראת המשימה. מסקנות החקירה חייבו שינויים מקיפים במבנה המרכיב העיקרי של חללית אפולו – רכב הפיקוד והשירות – והעבודות לקחו זמן רב. מאוד. בעוד אנשי החברה שייצרה את החללית עבור נאס"א, North American Aviation (בקיצור NAA), שקדו על בנייתה מחדש, חברת גרומן (Grumman) שבנתה את רכב הנחיתה על הירח התעכבה עוד ועוד בפיתוחו וייצורו.

כדי לצמצם את נזקי העיכוב, התחילה נאס"א לקדם את תכנית אפולו בלי המרכיב הזה. באוקטובר 1968, כמעט שנתיים לאחר השריפה, שוגרה סוף סוף משימת אפולו הראשונה. היא קיבלה את השם אפולו 7, משום שהגיעה לאחר חמש טיסות ניסוי של החללית הלא מאוישת ושל טיל השיגור החדש, סטורן 5. אפולו 7 שוגרה רק למסלול סביב כדור הארץ, ולמרות מתיחות בלתי פוסקת בין האסטרונאוטים למרכז הבקרה, ביצע צוותה בהצלחה רבה שורה ארוכה של בדיקות וניסויים, ובמשך 11 יום בחן בקפידה את כל מערכותיה של החללית החדשה.

השלב הבא היה אמור להיות בחינה של רכב הנחיתה במסלול סביב כדור הארץ, בטרם יטוסו שני מרכיבי המערכת אל הירח. אך בשל העיכוב בסיומו החליטו בנאס"א לשנות את סדר המשימות, ולשלוח את אפולו 8 לטיסה מאוישת ראשונה סביב הירח, בלי רכב הנחיתה. כך לפחות היה אפשר לבדוק היבטים רבים של טיסה מאוישת לירח.

בערב חג המולד 1968 עשו אנשי הצוות של אפולו 8 היסטוריה. לאחר שהיו לאסטרונאוטים הראשונים שיצאו מהמסלול סביב כדור הארץ, הם היו הראשונים שטסו סביב הירח, או כל גרם שמים אחר. המשימה המוצלחת קירבה את נאס"א עוד צעד לקראת הנחתת בני אדם על הירח, אבל זה לא יכול לקרות בלי רכב הנחיתה. פחות מחצי שנה לפני המועד המתוכנן לנחיתת האדם הראשון על הירח, הגיע הזמן להכניס את הרכב הזה למערכה.

שלבים נפרדים לנחיתה ולהמראה, ובעיקר - הרבה דלק. רכב הנחיתה הירחי במשימת אפולו 9 | צילום: נאס"א
שלבים נפרדים לנחיתה ולהמראה, ובעיקר - הרבה דלק. ה"עכביש" - רכב הנחיתה הירחי במשימת אפולו 9 | צילום: נאס"א

טסים בעמידה

רכב הנחיתה על הירח, שנקרא בנאס"א Lunar Module, או פשוט LM, עבר גלגולים רבים במהלך פיתוחו. כבר בסוף 1962 זכתה חברת גרומן במכרז לפיתוח הרכב ובנייתו, וחתמה על חוזה של כשני מיליארד דולר – כ-20 מיליארד בדולרים של ימינו. את המיזם הוביל המהנדס תומאס קלי (Kelly), דוקטור להנדסת אווירונאוטיקה שלמרות גילו הצעיר כבר היה בעל ותק מרשים בתכנון מטוסים בגרומן. בגיל 33 הוא מונה לעמוד בראש צוות שהקיף כ-7000 עובדים לבניית החללית.

רכב הנחיתה על הירח נועד לטוס מחובר לרכב הפיקוד והשירות ולהיכנס עמו למסלול סביב הירח. שם יעברו לתוכו שניים משלושת האסטרונאוטים של אפולו. הם יתנתקו מרכב הפיקוד והשירות וינחתו על הירח, בעוד חברם ממשיך להקיף את הירח. בסיום המשימה הקרקעית הם ימריאו מפני הירח, יחברו שוב אל רכב הפיקוד והשירות, ולאחר מכן ישחררו את הרכב להתרסקות על פני הירח, וישובו לכדור הארץ.

לאור מתווה המשימה הזה, רכב הירח היה שונה מכל חללית שנבנתה עד כה: הוא לא היה צריך לשרוד כניסה לאטמוספרה של כדור הארץ. ולכן היה פטור ממיגון חום עבה ומצורה אווירודינמית. מצד שני, הוא היה צריך להיות מסוגל לשאת שני אסטרונאוטים וציוד רב, כולל שתי מערכות הנעה נפרדות: אחת לנחיתה על הירח, שתישאר עליו בסיום המשימה, ואחת להמראה. נוסף על המנועים היה עליו לכלול מערכות רבות: ניווט, תקשורת, תמיכת חיים, מצברים לייצור חשמל, מכ"מ, מצלמות ועוד.

המגבלה העיקרית בתכנון רכב הירח הייתה המשקל. את כל המערכות האלה נדרשה גרומן לדחוס לחללית שמשקלה כ-15 טונות, כשני שליש מזה – דלק.  מגבלות המשקל הביאו שינויים מקיפים בתכנון. אחד הרעיונות המהפכניים היה להוציא מהרכב את מושבי האסטרונאוטים. הם לא אמורים להטיסו זמן רב, ובכל מקרה יבלו חלק מהזמן בחוסר כבידה וחלק בכבידה החלשה של הירח, כך שהם יכולים בהחלט לטוס בעמידה. הוויתור על המושבים איפשר גם להקטין את החלונות. במקום חלונות גדולים וכבדים הותקנו חלונות משולשים קטנים שאיפשרו לאסטרונאוט עומד להציץ החוצה אל אתר הנחיתה וחלון זעיר שדרכו ראה הטייס את רכב הפיקוד והשירות בעת חבירה ביניהם.

לאחר כל העיכובים בתכנון ובייצור הגיע סוף סוף המועד לבחון את רכב הירח – בחלל. טיסת מבחן של חללית חדשה היא תמיד אתגר השמור לטייסים הטובים ביותר. למפקד המשימה מונה ג'יימס מקדיוויט (McDivitt), שצורף לנאס"א ב-1962 במסגרת קבוצת האסטרונאוטים השנייה שבחרה הסוכנות כדי לאייש את משימות ג'מיני. מתשעת האסטרונאוטים בקבוצה, רק ארבעה מונו למפקדים כבר במשימה הראשונה שלהם. מקדיוויט היה הראשון מביניהם, ופיקד בהצלחה על משימת ג'מיני 4. לטייס רכב הירח מונה אסטרונאוט חסר נסיון, ראסטי שווייקרט (Schweickart), אם כי הגדרת התפקיד מטעה – מי שהטיס בפועל את רכב הנחיתה היה המפקד. טייס רכב הפיקוד והשירות היה דייויד סקוט (Scott), גם הוא בוגר תכנית ג'מיני – הוא היה הטייס של ניל ארמסטרונג במשימת ג'מיני 8 שביצעה חיבור היסטורי לחללית אחרת, אך עקב תקלה כמעט הסתיימה באסון, ורק תפקוד יעיל של האסטרונאוטים הציל את חייהם.

מכיוון ששני המרכיבים טסו בנפרד חלק מהזמן, היה צורך לתת להם אותות קריאה שונים. האסטרונאוטים בחרו לקרוא לרכב הירח Spider, עכביש, בגלל צורתו החיצונית והרגליים הגדולות שבלטו ממנו. לרכב הפיקוד והשירות הם העניקו את השם Gumdrop, סוכריית גומי, גם משום שצורתו הזכירה להם את הממתק.

מתכוננים למשימה. משמאל: המפקד מקדיוויט, סקוט, ושווייקרט צופים אל טיל השיגור של אפולו 9 | צילום: נאס"א
מתכוננים למשימה. משמאל: המפקד מקדיוויט, סקוט, ושווייקרט צופים אל טיל השיגור של אפולו 9 | צילום: נאס"א

ריחוף עצמאי

אפולו 9 שוגרה ב-3 במרץ 1969 בשעה 11:00 לפני הצהריים. זה היה השיגור המאויש השני בלבד של טיל סטורן 5, והראשון שכלל את כל מרכיביה של משימת ירח. כשלוש שעות לאחר שהשלב האחרון של טיל השיגור הציב את רכב הפיקוד והשירות במסלולו, נדרשו האסטרונאוטים לבצע תמרון מורכב ראשון – לסובב את החללית ב-180 מעלות, להתחבר לרכב הירח, שעדיין היה בתוך הטיל, ולשלוף אותו החוצה. לאחר שסקוט השלים בהצלחה את התמרון, הייתה אפולו במבנה שבו היא אמורה לטוס לירח, עם שני המרכיבים העיקריים מחוברים "ראש אל ראש". האסטרונאוטים ביצעו סדרת ניסויים ובדקו שהחללית המחוברת מתפקדת היטב גם בשינויי מסלול ומהירות.

ביום השלישי של המשימה נכנסו מקדיוויט ושווייקרט בפעם הראשונה לרכב הירח, והחלו לבדוק את מערכותיו, כולל הפעלת המנוע בעודו מחובר לרכב הפיקוד. הם בילו לא פחות מתשע שעות בבחינת הרכב, בטרם שבו לרכב השירות.

סרטון הדמיה של נאס"א על מתווה המשימה של אפולו 9: 

למחרת הם שוב נכנסו לרכב הנחיתה. שווייקרט היה אמור לצאת להליכת חלל, שבמהלכה יעבור חיצונית בין שתי החלליות. זו הייתה אמורה להיות בדיקה ראשונה של תמרון חירום שיאפשר לאסטרונאוטים לשוב לכדור הארץ גם אם רכב הנחיתה לא יצליח להתחבר לרכב השירות לאחר שובו מפני הירח. ואולם, שווייקרט סבל ממחלת חלל קשה, ונאס"א ויתרה על החלק הזה במשימה. למרבה המזל, לא היה צורך בתמרון כזה בשום משימת אפולו. משימה נוספת של שווייקרט הייתה לבחון בפעם הראשונה בחלל את מערכת הנשימה הסגורה שתשמש אסטרונאוטים על פני הירח והותקנה במה שנראה כמו תרמיל גב ענקי. שווייקרט החולה ביצע ריחוף מקוצר, ובמשך קצת יותר משעה בחן את תפקוד המערכת.

המבחן החשוב ביותר של המשימה הגיע ביומה החמישי. מקדיוויט ושווייקרט שוב נכנסו לרכב הירח, והפעם ניתקו אותו מרכב השירות. הם הפעילו את המנועים של שלב הנחיתה, וטיפסו למסלול גבוה בכ-20 קילומטר מזה של רכב השירות. שם הם המשיכו לבחון את ביצועי המנוע ומערכות אחרות. במרחק ביטחון של כ-180 קילומטר מרכב השירות, הם שחררו את שלב הנחיתה, והחלו לבדוק את ביצועיו של מנוע ההמראה מפני הירח. אחרי כשש שעות של טיסה נפרדת הם שינו מסלול כדי לחבור לרכב השירות, והתחברו אליו בהצלחה מלאה. רכב הנחיתה שסיים את תפקידו שוחרר מהחללית. שלושת האסטרונאוטים המשיכו עוד ארבעה ימים של משימות ובדיקות ברכב הפיקוד והשירות, וב-13 במרץ צנחו בשלום ברכב הפיקוד באוקיינוס האטלנטי, כמה מאות קילומטרים בצפון לפוארטו ריקו.

חולה ומרחף. שווייקרט במהלך הליכת החלל לבחינת ציוד ההליכה על הירח, כפי שצולם מתוך רכב הנחיתה | מקור: נאס"א
חולה ומרחף. שווייקרט במהלך הליכת החלל לבחינת ציוד ההליכה על הירח, כפי שצולם מתוך רכב הנחיתה | מקור: נאס"א

מחלליות למכוניות

משימת אפולו 9 הייתה הצלחה גדולה לא רק לצוות, אלא גם לחברת גרומן, שלמרות העיכובים פיתחה רכב חלל שנראה כי הוא פועל ומתפקד היטב. עכשיו מה שנשאר לבדוק זה את רמת התפקוד שלו על הירח. חודשיים אחרי אפולו 9 הגיעה תורה של אפולו 10, החזרה הגנרלית לקראת הנחיתה על הירח, שבה רכב הנחיתה ירד עד לגובה 15 ק"מ מפני הירח, שחרר את שלב הנחיתה, ובעזרת מנוע ההמראה חזר אל רכב השירות. כעבור עוד חודשיים הגיע תורה של אפולו 11, שהשלימה בהצלחה את הנחיתה המאוישת הראשונה על פני הירח.

בסך הכל ביצעו רכבי הירח שש נחיתות מוצלחות, ובמשימת הירח שנכשלה – אפולו 13 – היה זה רכב הנחיתה שהציל את חיי האסטרונאוטים ושימש להם "סירת הצלה" לאחר פיצוץ ברכב השירות. בשלוש המשימות האחרונות הצליחו גרומן ונאס"א להגדיל את רכב הנחיתה כדי לאפשר לאסטרונאוטים לשהות עד שלושה ימים על הירח, וכן צירפו אליו מכונית שטח שאיפשרה להם לעבור מרחקים של עשרות קילומטרים. הראשון שנהג במכונית הזו היה מפקד אפולו 15, דייויד סקוט, טייס תא הפיקוד של אפולו 9.

סקוט היה היחיד מאנשי אפולו 9 שחזר לחלל. מקדיוויט, שהיה לאחר המשימה המומחה הבכיר של נאס"א לרכב הירח, מונה למנהל מבצעי הנחיתה של תכנית אפולו. הוא הוביל את תכנון רכב הנחיתה המשופר והיה ממונה על תכנית אפולו עד 1972, אז פרש מנאס"א ועבר לעסקים פרטיים. שווייקרט היה מפקד צוות הגיבוי של המשימה השנייה לתחנת החלל האמריקאית, סקיילאב, בטרם פרש גם הוא מנאס"א ב-1977. נכון לכתיבת שורות אלה, אפולו 9 היא אחת משתי משימות אפולו בלבד (עם אפולו 8), שכל אנשי צוותן עדיין חיים.

סרטון של נאס"א על משימת אפולו 9 (אנגלית): 

0 תגובות