במציאות, ילדים שגדלו עם בעלי חיים ובלי חברה אנושית אינם מתפתחים להיות מלך היער אלא סובלים מקשיי תפקוד ותקשורת גם שנים לאחר שחזרו לחברת האדם

ב-1991 יצאה מילי מכפרה שבאוגנדה לאסוף עצים לבערה ביער הסמוך, ונתקלה בלהקת קופי וֶרוֶוט (Chlorocebus). בין הקופים היה אחד שנראה מוזר, גדול מדי וחסר זנב. במבט מקרוב התברר שמדובר בילד כבן ארבע, שבמשך זמן לא ידוע – חודשים או אפילו שנים – חי ביער בחברת הקופים, ישן וליקט עמם מזון.

מה היה קורה אלמלא הבחינה מילי בילד, ג'ון סבוניה, ואילולא הובא אל הכפר, וממנו אל משפחה מאמצת? האם היה גדל להיות מעין "טרזן של קופי הוורווט", פרא היודע לדבר עם חיות אך לא עם בני אדם? התשובה הפשוטה (והמאכזבת) היא "לא". כשג'ון נמצא, הוא סבל מתת-תזונה והיה מוכה טפילים, ובלי התערבות אנושית אין ספק שלא היה מחזיק מעמד עוד זמן רב. הטרזן החסון (מאוד) המופיע בסרטים הוא, כמובן, יציר הדמיון. ילדים שהצליחו לשרוד לבדם בחברת בעלי חיים, כשהם מבודדים מבני אדם אחרים, נמצאו על פי רוב כשהם במצב קשה מאוד, מבחינה גופנית ונפשית כאחד. התנהגותם של ילדים אלה, וההבדלים בינם לבין ילדים שגדלו בחברה אנושית, יכולים ללמד אותנו על התפקיד שממלאת החברה בהתפתחות התקינה של האדם.

משחר ההיסטוריה, האפשרות של "ילדי פרא" ריתקה את בני האדם, והם מופיעים באגדות רבות: מרמוס ורומולוס, מייסדי רומא שניזונו בינקותם מחלב זאבה, אנקידו מהאפוס המסופוטמי "עלילות גלגמש", ועד ל"פקוס ביל", גיבור מעשיות המערב הפרוע, שגדל בחברת זאבי ערבות (קויוטים) וחשב שהוא אחד מהם. ספרים על ילדים כאלה, ובפרט "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג ו"טרזן מלך הקופים" של אדגר רייס בורוז, זכו להצלחה אדירה ולעיבודים רבים, ובהם סרטים חדשים שיצאו השנה.

המקרה הראשון מסוג זה שנידון באופן מדעי, פחות או יותר, הוא של "פיטר הפרא", ילד גרמני בן 12 שנמצא ב-1724. הילד פיטר לא ידע לדבר וניזון מצמחים שמצא ומבשר נא של ציפורים שתפס. מאז נודע על עוד ועוד סיפורים כאלה, ועד מהרה היה קשה לברור את מעט המקרים האמינים מתוך שיטפון של מיתוסים, שמועות, תקוות שווא של הורים שילדיהם אבדו ותרמיות שנועדו למשוך תשומת לב או לגייס ממון. ילדים שסבלו מפיגור שכלי או מאוטיזם הוצגו לעתים כ"ילדי פרא" שנמצאו לאחר שגדלו אצל בעלי חיים.

גם במקרים המעטים שבהם ברור שילד חי זמן רב לבדו בטבע, קשה לדעת מה בדיוק היו היחסים בינו לבין בעלי החיים שלכאורה "אימצו" אותו. מעצם הגדרתם כילדי פרא, לא היה בסביבה שום מבוגר שתיעד את התנהגותם, ולכן סיפורים על זאבות המיניקות ילדים, למשל, מעוררים ספק רב. כך גם חלקים מסיפורו של ג'ון, הילד שגדל עם הקופים. לאחר שנמצא סיפר ג'ון כי הקופים התקרבו אליו והציעו לו מזון, אך קופים אינם נוהגים לעשות זאת אפילו עם בני מינם. סביר יותר להניח שבעלי החיים הניחו לילדים להתקרב אליהם, ללכת בעקבותיהם, לאכול שאריות מזון שהותירו אחריהם ואולי גם לישון איתם. התנהגות כזאת בהחלט הייתה עשויה לעזור לילדים לשרוד, גם בלי כוונה אלטרואיסטית מצד הקופים או הזאבים.


הילדה ההודית קמאלה שגדלה לכאורה עם זאבים. ייתכן שהיתה קורבן לתרמית | מקור: newsone.ws

קשיים בתקשורת
מקרים שתועדו בצורה מלאה יותר הם של ילדים שלא נעלמו, אלא סבלו מהזנחה חמורה, עד כדי ניתוק כל קשר עם בני אדם. כזה היה המקרה של אוקסנה מאלאיה מאוקראינה, שהוריה האלכוהוליסטים זרקו אותה מהבית כשהייתה בת שלוש. ככל הנראה, היא חיפשה מקום חם לישון בו, וכך התכרבלה עם הכלבים בחצר. היא נמצאה ב-1991, לאחר שבילתה באותה חצר כחמש שנים, כאשר רק הכלבים אורחים לה לחברה. אם ידעה לדבר קודם לכן, הרי שהמילים נשכחו ממנה במהלך השנים הללו, והיא ידעה לומר רק "כן" ו"לא".

חוסר יכולת דיבור הוא מאפיין נפוץ למדי של ילדי פרא. כאשר התחילו לחקור ילדים כאלה, במאה ה-18, הם תוארו כ"אילמים, הולכים על ארבע, מכוסים בשיער". גם אם מפתה לראות בשיער המכסה את הגוף סימן של "חזרה אל הטבע", מחקרים מאוחרים יותר העלו שתסמין זה כלל לא הופיע ברוב הילדים. באלה שאכן היו שעירים, הסיבה הייתה כנראה תת-תזונה. שני התסמינים האחרים היו נפוצים יותר. הילדים שנמצאו הולכים על ארבע למדו בסופו של דבר ללכת על רגליהם בלבד, אך רק לאחר תהליך ממושך, שכלל בכמה מהמקרים התערבות כירורגית. הזמן שבילו בתנועה על ארבע השפיע על השרירים והעצמות של הילדים, כמו גם על החלקים במוחם האחראים על קואורדינציה ושיווי משקל, בגיל שבו האיברים האלה עדיין מתפתחים.

רכישת דיבור התגלתה כקשה עוד יותר. באחד המחקרים, מבין 46 ילדים שגדלו בחברת בעלי חיים או בלי כל חברה, 36 לא דיברו כלל או כמעט בכלל. 23 מהם לא למדו לדבר גם לאחר שחזרו לחברת בני אדם. רכישת שפת אם תלויה בגירוי חיצוני – תינוקות לומדים לדבר כאשר הם מחקים את המבוגרים שמדברים אליהם ובנוכחותם. מחקרים הראו שיש "תקופה קריטית" לתהליך זה, גיל מסוים שבו השפה נרכשת. ילדים חירשים שאינם נחשפים לדיבור בגיל זה מתקשים ללמוד לדבר גם לאחר שעברו ניתוח המאפשר להם לשמוע. מבחינה מסוימת, אלה ילדים נטולי שפת אם – הם לומדים את שפתם הראשונה בצורה שבה רוב האנשים לומדים שפה שנייה. ילדי הפרא שבתקופה הקריטית לא נמצאו בחברת בני אדם "פספסו את הרכבת" של רכישת השפה, ומקצתם התקשו להשלים את החסר.


במציאות המצב שונה לגמרי. טרזן ומשפחתו בסדרת הסדרטים ההוליוודית

החיים הם לא סרט
נוסף על קשיי התקשורת, ילדי פרא מראים תסמינים רבים של עיכוב התפתחותי. גם מבחינה שכלית וגם מבחינה מוטורית, הם מתנהגים כצעירים בהרבה מגילם. ילדים שגדלו בחברת חיות עשויים לאמץ גם התנהגויות של חיות אלה. אוקסנה, למשל, הלכה על ארבע, נבחה וחשפה שיניים.

קשה לשקם ילדים כאלה, וסיכויי ההצלחה תלויים במידה רבה במשך הזמן ששהו לבדם, בגיל שבו ננטשו או אבדו וכן באופי וביכולות של הילדים עצמם. ג'ון, "ילד הקופים", למד לדבר, הלך לבית ספר ואפילו הצטרף למקהלה ונודע ביכולת השירה שלו. אך דיבורו, גם שנים לאחר מכן, נשאר אטי ומהוסס, והתנהגותו שונה מזו של ילד "רגיל". אוקסנה, שגדלה עם כלבים, למדה לעמוד על רגליה ורכשה שפה וכישורים חברתיים שאפשרו לה לתפקד בחברת בני אדם, אך גם בבגרותה סבלה מקשיים בדיבור ובתקשורת. מקרים אחרים פזורים על הקשת שבין ילדים שמעולם לא למדו לתפקד באופן עצמאי ונזקקו לעזרה מתמדת כל חייהם, לבין כאלה שהשתלבו בחברה באופן מלא, מצאו עבודה והקימו משפחה.

העיכובים ההתפתחותיים של ילדים כאלה, ובפרט הקושי ברכישת דיבור ובתקשורת, מראים עד כמה התפתחותנו התקינה תלויה במה שאנו מקבלים מהסביבה: בסיפורים ובשירים שאנו שומעים מהורינו, בקשר עם אחים וחברים ועוד. בלעדיהם, ילדים יכולים לגדול מבחינה גופנית, אך התפתחותם השכלית נפגעת. ככל שהילד היה צעיר יותר כאשר נותק הקשר שלו עם החברה האנושית, כך הנזק היה גדול יותר – עובדה המצביעה על חשיבותה הרבה של תקשורת בין-אישית בגיל מוקדם, כאשר המוח עדיין מתעצב.

למרבה הצער, גם נוכחותם של בעלי חיים אינה מספיקה כדי לפצות על חוסרים אלו. כן, הסרטים שיקרו לנו: תינוק שנותר לבדו ביער לא יגדל להיות טרזן, וגם יתקשה מאוד ליצור קשר עם ג'יין. 

0 תגובות