טפילים הם יצורים מרתקים, שמפתחים עוד ועוד דרכים יצירתיות לנצל לטובתם את הפונדקאי שלהם – משינוי הרגלי התזונה שלו ועד לשינוי מינו. וכן – גם אנחנו תלויים בהם

למושג "טפיל" מתלווה בדרך כלל משמעות שלילית. רובנו נחשוב מיד על כינים, קרציות או פרעושים שהחתול הביא מהגינה. כבני אדם בחברה מודרנית אנו ממהרים למגר טפילים כאלה באמצעות תכשירים שעשויים לספק לנו את האשליה שאנחנו הצד המנצח במאבק. בפועל כל יצור מפותח מארח לפחות מין אחד של טפיל שחי על חשבונו. מרבית המינים, כולל בני האדם, תומכים במספר רב של אורחים בלתי רצויים שכאלה. חישוב פשוט יוביל למסקנה שמרבית צורות החיים הן טפיליות, ועל כן כדאי להקדיש להן מעט יותר מחשבה.

טפילות היא מערכת של יחסי גומלין בין שני מינים: הטפיל והפונדקאי, כך שהטפיל משתמש בפונדקאי להשגת משאבים, כלומר חי על חשבונו. בדרך כלל הטפיל פוגע בפונדקאי אך לא הורג אותו כל עוד הוא זקוק לו. התנהגות טפילית אינה אופיינית לצורת חיים מסוימת ואפשר למצוא אותה אצל חיידקים, פטריות, צמחים ובעלי חיים גם יחד. כמו כן אין אחידות באופי הקשר הטפילי. הטפיל יכול ללוות את הפונדקאי במשך כל ימי חייו או להסתפק בפרק חיים מסוים או בעונה ספציפית, הכל בהתאם לצרכיו של הצד המנצל. 

מנגנוני שליטה מתוחכמים

בעבר ראו בטפילים יצורים פשוטים מאוד, אולם כיום אנחנו יודעים שמנגנוני הטפילות מורכבים ומתוחכמים. מיליוני שנים של אבולוציה ומרוץ חימוש בין טפילים לפונדקאים הביאו להתפתחות מנגנוני טפילות שמזכירים לעתים מדע בדיוני.

אחד המנגנונים המשוכללים האלה הוא זה של הוולבכיה – חיידקים טפיליים שפוגעים בחרקים. החיידק מועבר מהפונדקאי אל הצאצא שלו רק דרך תאי הביצה. כלומר רק הנקבות מסוגלות להעביר את הטפיל לדור הבא. בשל כך לכאורה לא משתלם לחיידק להדביק זכרים, מפני שהם אינם מטילים ביצים שיאפשרו להם להפיץ את עצמם. אבל חיידקי וולבכיה לא מאבדים תקווה – במקום למות עם הפונדקאי הם מפעילים בגופו מנגנונים ביולוגיים שמשנים את מינו מזכר לנקבה.

תהליך מורכב אף יותר רואים אצל תולעים טפיליות בשם Leucochloridium paradoxum. בשונה מחיידקי הוולבכיה, שכל מחזור החיים שלהם מתקיים בגופו של פונדקאי אחד, התולעים הללו מנצלות מארחים שונים בכל שלב בחייהן. ראשית הן מגיעות לבגרות מינית במערכת העיכול של ציפורים ומטילות שם ביצים. אלה מופרשות בתורן ומופצות בלשלשת הציפורים, אבל איך יחזרו הצאצאים שבקעו אל מערכת העיכול של הציפור?

כאן נכנס לתפקיד חילזון הגינה, שניזון מלשלשת ציפורים ואוכל איתה גם את ביצי התולעים. הביצים בוקעות בגופו וזחלי התולעת גדלים ומתפתחים על חשבונו של הפונדקאי. הזחל מתמקם בתוך מחוש החילזון וגורם לו להיראות גדול בהרבה מהרגיל. כמו כן הצבעים הבוהקים של זחלי התולעים נראים בבירור דרך עורו המתוח והשקוף של החילזון המארח. כל האמצעים האלה משרתים מטרה חשובה אחת – הם הופכים את החילזון למטרה בולטת וקורצת יותר לציפורים.

אבל התולעת לא מסתפקת בכך. הזחלים שלה משתלטים גם על מערכת העצבים של החילזון וגורמים לו לצאת מהגומחות החשוכות שהוא נוהג להסתתר בהן, ולחפש את האור. החילזון הנגוע מטפס על ענף או על שיח גבוה והזחל הגדול והבוהק שבמחושו מתפתל במרץ. זה הפיתיון המושלם לציפורים, שזוללות בשמחה את החילזון האומלל וכך משלימות את מחזור חייה של התולעת.

תראו אותי! התולעת Leucochloridium paradoxum מאותתת לציפורים טורפות מתוך המחוש של חילזון | מקור: ויקיפדיה
תראו אותי! התולעת Leucochloridium paradoxum מאותתת לציפורים טורפות מתוך המחוש של חילזון | מקור: ויקיפדיה

החיסרון העיקרי באסטרטגיה הזו של התולעת הטפילית הוא ההסתמכות על המזל, או ליתר דיוק על הסתברות. חילזון צריך לעבור במקרה בדיוק במקום שבו נחתה לשלשת ציפורים טרייה יחסית, משום שביצי התולעת מתייבשות במהירות. כדי לפתור את הבעיה הזו התולעת מטילה כמה שיותר ביצים במעי הציפורים, כדי להבטיח שלפחות חלק מצאצאיה ישרדו.

צרעות טפיליות לא משאירות את הדברים ליד המקרה. הצרעה הבוגרת מזריקה את ביציה אל תוך גופם של חרקים ממינים שונים. כשזחלי הצרעה בוקעים הם אוכלים את החרק הפונדקאי מבפנים. הזחלים אינם גורמים למות הפונדקאי עד שהם משלימים את התפתחותם, וכך הוא ממשיך לאכול ומזין אותם לאורך כל השלב המוקדם של חייהם.

לאחרונה גילו מדענים שגם זחלי הצרעות יכולים לגרום לשינוי התנהגותי אצל הפונדקאי שלהם. הצרעה הטפילית הזעירה Cotesia nr. phobetri מטילה את ביציה בתוך גופם של זחלי העש Grammia incorrupta. זחלי הצרעה שבוקעים בתוך גופו של זחל העש מתחילים לאכול אותו מבפנים. אבל גם מעוררים בזחל הנגוע תאווה בלתי נשלטת לפחמימות, במקום התזונה המאוזנת של פחמימות וחלבונים שאליה הוא רגיל.

השינוי הקולינרי גורם לזחל העש להשמין במהירות וכך להזין היטב את זחלי הטפילים המתפתחים בגופו. ואם לא די בזה, המעבר לתזונה עשירה בפחמימות ודלת חלבון מחליש את מערכת החיסון של העש, ולכן פוגע ביכולת של גופו להתגונן מפני הטפילים.

אם כך הטפילים גורמים למחלות וסבל, משתלטים על התודעה הופכים את הפונדקאים לזומבים, ומביאים אותם להתנהגות אובדנית, משנים את המין, אוכלים אותם מבפנים, או סתם מוצצים את דמם. אז מי צריך אותם בכלל?

זחלי הצרעה הטפילית C. phobetri בוקעים מזחל העש G. incorrupta לאחר שאכלו אותו מבפנים. צילום: Melissa Bernardo, Wesleyan University
זחלי הצרעה הטפילית C. phobetri בוקעים מזחל העש G. incorrupta. צילום: Melissa Bernardo, Wesleyan University

עולם בלי טפילים

עצמו את עיניכם. אתם הולכים לישון בעולם מוכה מחלות וסבל שבו מרבית המינים הם טפילים החיים על חשבון אחרים. אבל כשתפקחו את עיניכם תתעוררו לעולם אחר לגמרי, עולם ללא טפילים. האם זה אומר שכל בעלי החיים יהיו פתאום בריאים יותר? האם נצליח למנוע סבל וכל צורות החיים הנותרות ישגשגו?

בשלב הראשון התוצאה אכן תהיה מופלאה: האנושות כולה תירפא מרשימה ארוכה של מחלות קשות כמו מלריה, בילהרציה ותולעי מעיים טפיליות. איכות המזון שלנו וכמותו ישתפרו, היבולים יצמחו ללא הפרעה וחיות המשק יתנו תפוקה גבוהה ובריאה יותר מאחר שלא נצטרך הדברה.

אולם האידיליה לא תימשך זמן רב. היעלמות הטפילים תיטיב לא רק עם בני האדם אלא גם עם חרקים אוכלי צמחים. בתוך זמן קצר המינים האלה יתרבו בקצב מסחרר ויגרמו נזקים קשים לחקלאות ולטבע הסובב אותנו. גם הגוף האנושי ימחה בתוקף, מאחר שמערכות ההגנה שלו היו רגילות למאבק מתמיד וייתקלו במקום זה בסביבה סטרילית. במצב כזה מערכת החיסון עלולה להתחיל לתקוף את עצמה, דבר שיבוא לידי ביטוי באלרגיות ובמחלות אוטואימוניות.

האוקיינוסים רוחשים חיים ובכלל זה מספר אדיר של אצות זעירות, ושם נראה את השינוי הגדול ביותר. האצות הזעירות מקבלות את האנרגיה שלהן מאור השמש ומספקות מזון ליצורים שניזונים מהן. אך אם ייעלמו הטפילים בים לא יהיה מי שיווסת את מספרן והאוקיינוסים יהפכו למשטחי אצות ירוקים ודביקים שיסתירו את אור השמש ליצורים החיים בהם ולשוניות האלמוגים. התוצאה: המערכת האקולוגית בים תתמוטט.

מעבר לשמירה על שיווי המשקל בטבע, טפילים ממלאים תפקיד חשוב גם בזירוז תהליכים אבולוציוניים. הפונדקאי והטפיל נמצאים במרוץ חימוש מתמיד שמעלה את קצב היצירה של מינים חדשים. הימצאות הטפילים במערכת האקולוגית מגדילה את הגיוון באוכלוסייה ומקלה על המערכת להתמודד עם אסונות ושינויים פתאומיים בסביבה.

בשנת 1973 הציג הביולוג לי ון-ואלן את השערת המלכה האדומה, שם שהושאל מספר ההמשך של אליס בארץ הפלאות, "מבעד למראה". הוא מבוסס על הקטע שבו המלכה האדומה מספרת לאליס על איך בעולם שמבעד למראה עלייך לרוץ כמה שיותר מהר רק כדי להישאר במקום:

אליס: "בארצנו, היית מגיעה, בדרך כלל, למקום אחר, לו רצת מהר מאוד והרבה זמן כמו שרצנו".

המלכה האדומה: "איזו ארץ איטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר".

ארץ איטית. אליס והמלכה האדומה באיון של סר ג'ון טינייל | מקור: BRITISH LIBRARY / SCIENCE PHOTO LIBRARY
ארץ איטית. אליס והמלכה האדומה באיון של סר ג'ון טינייל | מקור: BRITISH LIBRARY / SCIENCE PHOTO LIBRARY

עפ"י ון-ואלן, ריצת המלכה האדומה מייצגת את מרוץ החימוש הבלתי פוסק בין הטפיל לפונדקאי. כל מוטציה שמעניקה יתרון לפונדקאי מול הטפיל מעודדת את שרידותו, ולהיפך. כך שעל מנת ששניהם יישארו במקום וישרדו, שניהם צריכים להמשיך ולהתפתח כל הזמן.

בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת הציגו החוקרים ויליאם המילטון ומרלן צוק את המחקר שבו גילו שמינים של ציפורי שיר עם יותר טפילי דם היו גם צבעוניים יותר. לפי התיאוריה שהציגו, הזנב המפואר של הטווס הוא מעין "אות כבוד" על התמודדות עם טפילים, כלומר הצהרה ש"למרות שאני צריך להתמודד עם טפילים עדיין יש לי מספיק כוח ואנרגיה להציג בפניכם זנב מפואר כזה". והנקבה תבחר מן הסתם בזכר שמצליח להתמודד עם הטפילים האופייניים למין ועוד נשארת לו די אנרגיה להשוויץ.

כלומר, לפי ההשערה הזאת לטפילים יש חלק גם ביצירת מאפיינים מיניים בולטים כגון זנבו המפואר של הטווס, רעמת האריה המפוארת, או קרני האייל. ואם נשליך את התיאוריה הזאת גם על בני אדם, אפשר יהיה לטעון אולי שהמוח המפואר שלנו, שמסוגל לייצר מוזיקה או לקשקש על יחסי טפילות, הוא תוצאה של ברירה טבעית שהטפילים מעודדים ומניעים.

כעת עצמו את עיניכם שוב. כשתפקחו אותן, תחזרו לחיות בעולם שורץ טפילים. הכל בסדר. אפשר להירגע.

לא לבעלי קיבה רגישה: סרטון של National Geographic על צרעות טפיליות (באנגלית): 

תגובה אחת

  • קואיס לרול

    טעות קלה שנפלה בכתבה

    הציור שצירפתם היא של מלכת הלבבות (קלף) מאליס בארץ הפלאות, ולא של המלכה האדומה (כלי שח-מט) מ"מבעד למראה".