גם זה קיים: "מסיבות הדבקה" שאנשים באים אליהן מתוך מטרה לחלות באבעבועות רוח בדרך ה"טבעית". בדרך הם מסתכנים בסיבוכים קשים כמו חיידקים טורפים, דלקת ריאות או מוח וכמובן שלבקת חוגרת

אבעבועות רוח היא מחלה נפוצה ותסמיניה קלים יחסית. בשל כך, החשש מפניה כה מועט עד שאפילו כיום, כשכבר יש לנו חיסון יעיל, יש אנשים בארץ ובעולם שמעדיפים לא לחסן את ילדיהם נגד המחלה, אלא לאפשר להם להידבק בה באופן "טבעי" ואפילו יזום במה שהם מכנים "מסיבות הדבקה".

בדצמבר 2015 סערו הרוחות באוסטרליה בעקבות פרסום בפייסבוק של הזמנה למסיבת הדבקה באבעבועות רוח. הולי סינגלטון, אמא לשני ילדים החברה בתנועה נגד חיסונים, הזמינה את הציבור להגיע אליה לשם הדבקה "טבעית" באבעבועות הרוח שבהן לקו שני ילדיה. רשויות הבריאות האוסטרליות הוקיעו את הפרסום והמסיבה בוטלה בסופו של דבר. התופעה קיימת גם במדינות נוספות, בהן ישראל. באוסטרליה הושקה בעקבות זאת תוכנית המיועדת להגביר את שיעורי ההתחסנות במדינה.

לכאורה אין בזה כל רע – אחרי הכל, אכן מדובר במחלה קלה, וילד שנדבק בה בגרסתה ה"טבעית" אכן יישאר מחוסן מפניה בהמשך חייו. ואולם, האם יש בסיס לאמונה שעדיף לחלות באבעבועות רוח וליצור "חיסון טבעי" מאשר להתחסן נגדה בלי לחלות?

מחלה בלי תרופה

אבעבועות רוח היא מחלה שנגרמת על ידי נגיף ממשפחת ההרפס (הגורמת בין השאר גם להרפס בשפתיים ובאיברי המין), שנקרא וריצלה זוסטר או בקיצור VZV, וכונה בעבר "הרפס זוסטר". הנגיף גורם גם לשלבקת חוגרת, מחלה שהיא בעצם שלב מתקדם של מחלת אבעבועות הרוח.

זמן הדגירה של המחלה הוא כ-21-14 יום, אז מרגיש החולה חולשה וחום גופו עולה. לאחר מכן מתפתח חום גבוה מלווה בפריחה עם שלפוחיות. בהתחלה מופיעה פריחה בקרקפת, ומשם היא מתפשטת לשאר חלקי הגוף. החום נמשך כל עוד מופיעות שלפוחיות חדשות (בדרך כלל יומיים עד ארבעה ימים). הפריחה מתחילה בנגעים אדומים שטוחים שמתמלאים בהמשך בנוזל שקוף ונראים כמו שלפוחיות. השלב המדבק ביותר הוא כאשר הנוזל הופך מוגלתי, מכיוון שהשלפוחיות מכילות כמות גדולה של נגיפים. בסופו של דבר השלפוחיות מגלידות, מתייבשות ונושרות.

לאבעבועות רוח אין כיום תרופה: כל שאפשר לעשות נגדה הוא לנוח ולתת למערכת החיסון לעשות את שלה. בגירוד אפשר לטפל על ידי מריחת תמיסה להרגעה או תכשירים אנטיהיסטמינים. יש שמשתמשים ב"טיפולי סבתא" כמו טבילה באמבט פושר עם קמח שיבולת שועל.

אבעבועות רוח היא מחלה מדבקת מאוד, עד כדי כך שהיא מסוגלת להגיע ל-90 אחוזי הדבקה בבית שבו נמצא חולה. בכיתת בית ספר שיעור ההדבקה נע סביב 35-10 אחוז בממוצע. עד שפותח החיסון למחלה, רוב הילדים הגדלים באקלים מתון חלו במחלה במהלך 10-5 השנים הראשונות לחייהם. מכיוון שכמעט כל הילדים נדבקו בה, תפוצת המחלה הייתה שקולה לשיעור הילודה.

סיבוכים מסוכנים. מריחת משחה להרגעת הגירוד. למעלה: ילדה "פורחת" | צילומים: Shutterstock, Science Photo Library
סיבוכים מסוכנים. מריחת משחה להרגעת הגירוד. למעלה: ילדה "פורחת" | צילומים: Shutterstock, Science Photo Library

מה קורה כשהמצב מסתבך?

המחלה כאמור לא נעימה, אבל אכן לא קשה במיוחד בדרך כלל. הבעיה היא הסיבוכים האפשריים. סיבוכי המחלה מתרחשים בעיקר כשהיא תוקפת ילדים מתחת לגיל שנה, מתבגרים, מבוגרים, נשים הרות ואנשים בעלי מערכת חיסון מוחלשת. אף שהמתבגרים והמבוגרים (מעל גיל 13) הם רק חמישה אחוזים מהחולים, עם הקבוצה הזו נמנים כשליש מהמאושפזים בגלל סיבוכי המחלה וכמחצית מהמתים ממנה.

על פי מחקרים, למשל כאן וכאן, עד הכנסת החיסון לאבעבועות רוח אושפזו בישראל בכל שנה כ-300 איש בגלל סיבוכים של המחלה, שני שליש מהם ילדים, ואחד או שניים בשנה מתו בעקבות הסיבוכים.

הסיבוכים העיקריים של המחלה הם התייבשות, דלקת ריאות, זיהום ודלקת במוח, אלח דם (ספסיס), תסמונת ריי הפוגעת בכבד ובמוח, דלקת שריר הלב, דלקת כליות ודלקת פרקים. אצל נשים הרות, בעיקר בשליש הראשון של ההיריון, הנגיף עלול לגרום לעובר נזקים חמורים ובלתי הפיכים: גפיים מעוותות, מוח קטן, צלקות, עיוורון, פרכוסים ופיגור שכלי. לעתים המחלה עצמה גורמת להפלה ובמקרים אחרים הרופאים שוקלים הפלה יזומה.

הסיבוך הנפוץ ביותר של אבעבועות רוח אצל ילדים בריאים באופן כללי הוא זיהום חיידקי משני, בעיקר מחיידקי סטפילוקוקוס אאורוס או סטרפטוקוקוס, המכונה גם "החיידק הטורף". זיהום כזה עלול להתפתח כשהאבעבועות מזדהמות מחיידקים הנמצאים על העור. הסיבוך הזה מסוכן ביותר, שכן לפעמים למרות טיפול באנטיביוטיקה עדיין נגרם נזק בלתי הפיך לרקמות (נקרוזיס) והזיהום עלול להתפשט לגוף כולו. בנוסף, הזיהום החיידקי המשני עלול לגרום לדלקת ריאות ולדלקת פרקים.

הסיכון העיקרי: שלבקת חוגרת

הסיבוך הנפוץ ביותר הוא מחלת השלבקת החוגרת (הרפס זוסטר). המחלה הזאת מתפרצת רק אצל אנשים שנחשפו בצעירותם לנגיף אבעבועות הרוח, בעיקר אצל אנשים מעל גיל 45, והסיכוי ללקות בה עולה עם הגיל. מעריכים ש-20-10 אחוז ממי שחלו באבעבועות רוח ילקו בשלב זה או אחר של חייהם גם בשלבקת חוגרת.

בין שני השלבים הנגיף נשאר רדום בתאי מערכת העצבים. כאשר הנגיף נמצא בגנגליון סנסורי (צבר תאי עצב חושיים) הוא עלול לעבור הפעלה מחדש ולגרום לפריחה אופיינית לאבעבועות רוח, הממוקדת לאורך העצב הפגוע. הפצעים עלולים להופיע בחזה, בגב, בפנים, בזרועות או ברגלים, בהתאם למקום העצבים הנגועים. הפריחה מלווה בכאבים חזקים לאורך העצב, שעלולים להימשך חודשים רבים לאחר היעלמות הפריחה.

מעבר לכך, חולה בשלבקת חוגרת יכול להיות המקור לתחילתה של מגפה חדשה שתפגע בילדים הצעירים שעדיין לא חלו במחלה, וגם במבוגרים שלא חלו, אם יש כאלה. מרבית אלה שחלו באבעבועות רוח בעבר לא ילקו בה שוב, כי מערכת החיסון זוכרת את הנגיף ומייצרת נגדו נוגדנים (אם כי יש גם מיעוט שחולה באבעבועות רוח יותר מפעם אחת). אך הנוגדנים האלה נמצאים רק במחזור הדם ואינם מונעים את הופעת השלבקת.

הסיבה להופעת השלבקת למרות קיום הנוגדנים אינה ידועה. משערים שהיא קשורה לחולשה זמנית של מערכת החיסון. הסיבוך העיקרי של השלבקת החוגרת הוא נויראלגיה פוסט-הרפטית (PHN) – סינדרום של כאבים ממושכים שעלולים להימשך חודשים ואפילו שנים ולפגוע מאוד באיכות החיים ובתפקוד של החולה.

החיסון

החיסון לנגיף ה-VZV מכיל נגיף חי מוחלש. כיום קיימים שני תרכיבי חיסון, שקראים Varivax ו-Varilrix. בארה"ב החיסון מאושר לשימוש כבר משנת 1995, כאשר בהתחלה נהגו לתת מנה אחת שלו בגיל 15-12 חודשים ומאז 2007 נותנים מנה נוספת בגיל 6-4 שנים.

בארץ הוכנס החיסון לשגרת החיסונים בשנת 2007, וניתן סמוך לגיל שנה ולאחר מכן בכיתה א'. מחקרים רבים בדקו את יעילות החיסון בארה"ב . לפי מחקר שפורסם במרץ 2015, שיעורי התמותה של צעירים מתחת לגיל 20 מסיבוכים של אבעבועות רוח ירדו בשנים 2011-2008 ב-99 אחוז בהשוואה לשנים שקדמו להכנסת החיסון לשגרה. שיעורי התמותה והסיבוכים ירדו במידה משמעותית בכל שכבות הגיל שנבדקו.

לחיסון יש תופעות לוואי קלות. כ-20 אחוז מהמתחסנים סובלים מתגובה מקומית באזור ההזרקה – כאב, אדמומית ונפיחות. אצל חלקם מופיעה פריחה קלה יחסית של המחלה והם עלולים להדביק אנשים בסביבתם (בעיקר פגועי מערכת חיסון). כמו כן, אנשים שחוסנו עלולים עדיין לחלות באבעבועות, אך התסמינים יהיו קלים יותר, כמעט בלי חום או שלפוחיות.

מעבר ליתרונות הברורים של החיסון בהגנה על הפרט, יש לחיסון חשיבות רבה גם לאוכלוסייה כולה. ההנחה העיקרית במתן חיסונים למחלות מדבקות היא שאם מספיק אנשים יהיו מחוסנים נגדן, גם אנשים שרגישים למחלות הללו או שאינם יכולים להתחסן, ייתקלו הרבה פחות באנשים חולים וסיכוייהם להידבק יפחתו מאוד.

במקרה של אבעבועות רוח, האנשים שאינם יכולים להתחסן הם בדיוק קבוצת הסיכון לפתח את הסיבוכים העיקריים: תינוקות בני פחות משנה, נשים הרות ואנשים פגועי מערכת חיסון (לדוגמה חולי סרטן שמקבלים טיפולי כימותרפיה). לכן, כשלוקחים בחשבון את היעילות הגבוהה של החיסון במניעת הסיבוכים, מומלץ לכל אדם שיכול לקבל את החיסון – גם כדי להגן על עצמו וגם על אלה שאינם יכולים להתחסן.

בדצמבר 2015, במקביל לפרשת מסיבת ההדבקה באוסטרליה, דווח על התפרצות מגפה של אבעבועות רוח בבית ספר יסודי בריטי שהיה סובלני במיוחד כלפי הורים שסירבו לחסן את ילדיהם נגד המחלה. לפי הדיווחים, 25 אחוז מילדי בית הספר נדבקו באבעבועות רוח. כלומר המחלה עדיין קיימת ולא הוכחדה לחלוטין, כנראה בגלל אנשים שנמנעים מלהתחסן.

0 תגובות