20 שנה להתנגשות בין חללית אספקה רוסית לתחנת החלל מיר, שכמעט הרסה את תחנת החלל

חלליות "פרוגרס" (Progress או Прогресс) הן חלליות לא מאוישות שמשמשות להבאת אספקה לתחנות חלל מאז סוף שנות ה-70. החלליות הוותיקות החלו את דרכן כצינור האספקה של תחנת החלל סליוט-6 ו-7, המשיכו עם תחנת מיר ובהמשך הביאו ציוד ואספקה לתחנת החלל הבינלאומית. בדרך כלל הן נחשבות אמינות ויעילות. הבעיה מתחילה כשמנסים לחסוך כסף ולעשות קיצורי דרך. היום לפני 20 שנה זה כמעט הסתיים באסון.

תמונות מטעות

החללית פרוגרס M-34 שוגרה בהצלחה מבסיס החלל הסובייטי בקזחסטן ב-6 באפריל 1997, ועגנה בהצלחה בתחנת החלל מיר כעבור יומיים. היא הביאה מזון, מים, חמצן, ציוד מדעי ושלל פריטים נוספים, כולל חליפות חלל חדשות לאנשי הצוות: וסילי ציבלייב (Tsibliyev), אלכסנדר לזוטקין (Lazutkin) והאמריקאי מייק פואל (Foale). בדרך כלל חלליות האספקה נשארו לעגון בתחנת החלל כמה חודשים, עד שהיה צורך לפנות את פתח העגינה לחללית האספקה הבאה. אז היו ממלאים את החללית הישנה בפסולת ושולחים אותה להישרף בכניסה לאטמוספרה.

הפעם היה לחללית ייעוד נוסף. היא התנתקה מתחנת החלל ב-24 ביוני ונכנסה למסלול מקביל, כדי לשוב ולעגון בתחנה למחרת היום, והפעם בהכוונה ידנית. כמו כל החלליות הרוסיות שעגנו במיר, גם פרוגרס M-34 הייתה מצוידת במערכת עגינה אוטומטית. המערכת "קורס" (Курс, כלומר Course, שפירושו "מסלול" גם ברוסית), התבססה על מכ"ם שמודד את המרחק של החללית מפתח העגינה, את זווית הגישה ואת המהירות, ותיקנה במידת הצורך את המהירות או את הזווית כדי להבטיח עגינה מוצלחת ובטוחה.

בשלהי שנות ה-90 התמודדה סוכנות החלל הרוסית עם קשיים כלכליים וניסתה לחסוך בכל דרך אפשרית. אחת הדרכים הייתה הזמנת חלליות בלי מערכת העגינה האוטומטית, כך שהעגינה נעשתה באמצעות מערכת הגיבוי הנשלטת מרחוק של החללית. הרעיון היה שכשהחללית תתקרב למיר הקוסמונאוטים ישתלטו על מערכת הניווט שלה ויכוונו אותה ידנית לעגינה כאילו הם יושבים בתוכה, כשעל הצג שלפניהם מוקרנות התמונות ממצלמות הווידאו שלה.

על הכוונת הפרוגרס לעגינה הופקד מפקד מיר, ציבלייב, ולזוטקין צפה באותו זמן בחללית המתקרבת מחלון תחנת החלל כדי לסייע לו. אבל המשימה, התברר, לא הייתה כה פשוטה. הפרוגרס התקרבה למיר מלמעלה, וציבלייב התקשה לראות היטב את תחנת החלל בווידאו על רקע העננים שמתחתיה. יתרה מזאת, היה קשה מאוד להעריך נכונה מהצילומים את מהירותה של חללית האספקה.

ציבלייב אמנם הבין שהחללית מתקרבת מהר מדי, והפעיל את רקטות הבלימה, אבל כבר היה מאוחר מדי. "היא נראתה מרושעת, כמו כריש מתקרב", סיפר לימים לזוטקין. "היא חלפה מתחתיי ואז כל התחנה רעדה והיטלטלה". כל מה שהספיק לעשות היה לצעוק לפואל להיכנס אל חללית המילוט.

הבלימה המאוחרת הסיטה מעט את הפרוגרס, אבל לא מספיק. החללית חלפה מתחת לחלון של לזוטקין, פגעה באחד הלוחות הסולריים של תחנת החלל, הרסה רדיאטור וניקבה חור באחד מחדרי תחנת החלל. אנשי הצוות מיהרו לסגור את פתח הגישה לחדר הפגוע, כדי לבודד אותו משאר התחנה, ונכנסו לחללית המילוט, מוכנים לנטוש את התחנה. עד מהרה התברר שאטימת החדר הצילה כנראה את שאר התחנה, אבל הבעיות לא הסתיימו.

סחרור מסוכן

ההתנגשות פגעה באספקת החשמל של התחנה והכניסה אותה לסחרור. הלוחות הסולריים לא היו מכוונים עוד אל השמש, מה שמנע את האפשרות לחדש את החשמל. מכיוון שבמהלך הניתוק החפוז של החדר ההרוס אנשי הצוות לא כיבו את המכשירים, מצברי החללית התרוקנו תוך זמן קצר, ובהיעדר חשמל לא יכלו להפעיל את מחשבי התחנה ולעצור את הסחרור. האפשרות האחרונה הייתה להפעיל את המנועים מהקרקע, אבל לשם כך היה צוות הבקרה צריך לדעת את מהירות הסחרור, כדי שצוות הבקרה יוכל להפעיל את מערכת הבלימה בהתאם.

החללית המשיכה להסתחרר כ-30 שעות, עד שפואל, דוקטור לאסטרופיזיקה, חישב את מהירות הסיבוב בשיטה ידנית: הוא הצמיד את אגודלו לחלון וניסה להעריך את מהירות המעבר של כוכבים מסוימים. החישוב הזה סיפק נתון קרוב מספיק, והפעלת המנועים מהקרקע בלמה את הסחרור. כעת נדרשו אנשי הצוות לסובב את תחנת החלל כך שהלוחות הסולריים אכן יפנו אל השמש. הם עשו זאת באמצעות תמרון מורכב, בעזרת מנועיה של חללית המילוט המחוברת לתחנה. לאחר שהתחדשה אספקת החשמל החלו אנשי הצוות לייצב בהדרגה את מצבה של מיר, אבל עבודות הבדיקה של החדר שניזוק חיכו עד לבואו של הצוות הבא לתחנה, כמה חודשים לאחר מכן. בסופו של דבר הנזק לא תוקן מעולם.

הנזק שנגרם ללוח הסולרי של "מיר" ולמדור "ספקטר" בצד ימין, כפי שצולם כעבור כמה חודשים ממעבורת החלל אטלנטיס | מקור: נאס"אהנזק שנגרם ללוח הסולרי של "מיר" ולמדור "ספקטר", כפי שצולם כעבור כמה חודשים ממעבורת החלל אטלנטיס | מקור: נאס"א

חללית הפרוגרס הסוררת הורחקה לאחר ההתנגשות מהמסלול של מיר בהפעלה מרחוק ונשרפה בכניסה לאטמוספרה בתחילת יולי. הנזק שנגרם למיר בהתנגשות הוציא מכלל פעולה גם את החלק שלה ב"קורס", כך שכבר בטיסה של חללית הפרוגרס הבאה, בחודש יולי, נדרש הצוות לשוב ולנסות להתמודד עם מערכת העגינה הידנית, והפעם בהצלחה. בדיעבד, גם החיסכון שביקשו להשיג לא היה גדול, כי רק  12 חלליות פרוגרס עגנו במיר אחרי התאונה. האחרונה שבהן עשתה זאת בינואר 2001. היא ממילא התחברה אוטומטית לתחנת חלל שכבר הייתה ריקה מאדם, וכעבור חודשיים סייעו מנועיה לכוון את תחנת החלל אל דרכה האחרונה – שריפה מתוכננת בכניסה לאטמוספרה.

חלליות פרוגרס ממשיכות עד היום להביא אספקה לתחנת החלל הבינלאומית, והן היו צינור האספקה היחיד כמעט של התחנה לאחר שארצות הברית קרקעה את מעבורות החלל, עד תחילתן של טיסות האספקה הפרטיות לתחנה. אף על פי שאין תחליף לתושייה האנושית, ליכולת האלתור ולתפקוד של האדם במצבים מורכבים, התאונה לפני 20 שנה, שכמעט הסתיימה באסון, המחישה גם את מגבלות היכולת האנושית והראתה שבמצבים מסוימים מוטב לסמוך על מכשירים מהימנים ולא לתלות את יהבנו בבני אדם – מוכשרים ככל שיהיו.

צפו בכתבה (באנגלית) על התאונה: 

2 תגובות

  • ברוס וויליס

    והאירוע הזה נתן השראה לסצינה

    והאירוע הזה נתן השראה לסצינה ב"ארמגדון" שבה תחנת החלל מתפוצצת?

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    לא חושב

    תחנת החלל התפוצצה גם ב"כוח משיכה" (Graviry), אבל נדמה לי שבשני המקרים מדובר בפגיעה של מטאורידים - חלקי אבן, קרח או אבק הנעים בחלל. במקרה של "מיר" התאונה הייתה פשוט טעות אנוש...