47 שנים להפעלתה של ארפאנט, רשת המחשבים הראשונה בעולם

רשת האינטרנט מלווה אותנו כיום מבוקר ועד ערב, בבית ובעבודה, ואפילו באוטובוס ובתור לרופא דרך הסמארטפון. קל לשכוח את הימים שקדמו לה, אולם עד לפני כעשרים שנה היא הייתה סוד המוכר בעיקר לחוקרים באוניברסיטאות, גלגול מעט יותר חדש של רשת "ארפאנט" (ARPANET) שהקים במקור הצבא האמריקאי.

הרעיון שהוביל ליצירתה של "ארפאנט" נולד ב-1963: הפסיכולוג ומדען המחשבים האמריקאי ג'וזף ליקליידר (Licklider), מונה לעמוד בראש סוכנות המחקר והטכנולוגיה של משרד ההגנה של ארצות הברית, "דארפא" (Defense Advanced Research Projects Agency). עוד באותה שנה הוא הגה את הרעיון להקים רשת שתאפשר תקשורת בין משתמשי מחשב שונים, ובמסגרת תפקידו שכנע את עמיתיו איוון סת'רלנד (Sutherland) ובוב טיילור (Taylor) להפנות משאבים לפיתוח הטכנולוגיה החדשה.

פריצת דרך רעיונית

במקביל שקד פול ברן (Baran), מהנדס אמריקאי בתאגיד ראנד שהיה אחראי על המחקר והפיתוח של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, על פיתוחה של מערכת מחשבים שתוכל לשרוד מתקפה גרעינית. עם עמיתים נוספים הוא פרסם את המאמר "על רשתות תקשורת מבוזרות", ותיאר בו את שיטת "מיתוג המנות", עליה מבוססת התקשורת האינטרנטית גם בימינו. הערך המוסף היה שרשת המחשבים תוכל להמשיך לפעול גם לאחר שחלקים ממנה שותקו, למשל כתוצאה ממהלך מלחמתי.

הגישה החדשה הייתה מהפכנית: עד לפיתוח "ארפאנט", הדרך הנפוצה להעברת נתונים הייתה באמצעות "מיתוג מעגלים". בשיטה זו קו התקשורת בין המקור ליעד הוגבל להעברת מסר אחד בכל זמן נתון, כך שכל עוד הנתונים לא סיימו לעבור, מחשבים אחרים לא יכלו להשתמש בקו.

החידוש הגדול שיושם ב"ארפאנט" היה היישום של שיטת מיתוג המנות, שחילקה את המידע למנות קטנות שעברו בקו תקשורת משותף לכמה מחשבים. בדרך זו אפשר היה לשדר על אותו קו תקשורת מנות ממקורות שונים, והתקשורת הפכה למהירה ויעילה יותר. בנוסף, אם קו תקשורת הפסיק לתפקד, אפשר היה להעביר את יתרת המנות דרך קווים אחרים מבלי לפגוע בתפקוד המערכת כולה.

הרשת יוצאת לדרך

באותה התקופה מדען המחשבים הבריטי דונלד דיוויס (Davies) עיצב במעבדת הפיזיקה הלאומית של בריטניה, מערכת ממוחשבת עם עקרונות פעולה זהים לאלו שהציע ברן. בינתיים, ב-1968, הכין טיילור, שהחליף את ליקליידר כראש דארפא, תוכנית מפורטת לבניית רשת המחשבים הראשונה, ובניית הרשת הועלתה למכרז. מרבית חברות המחשבים לא הבינו את חשיבותה של הרשת ורק מעטות הביעו עניין. לבסוף החל לעבוד על התוכנית צוות שמנה שבעה עובדים בחברת המחקר והפיתוח BBN Technologies.

רשת המחשבים שהרכיב הצוות נבנתה בהתאם לתוכניותיו של טיילור, והיא הורכבה ממחשבים קטנים ששימשו כשערים המחברים בין רשתות פנימיות – אותו רעיון שעומד בבסיסם של נתבי האינטרנט של ימינו. בכל צומת כזה ביצעו המעבדים את מיתוג המנות וחוברו לקווי תקשורת דו-כיווניים באמצעות מודמים, שאפשרו שידור וקליטה של מידע.

בגרסתה המקורית הרשת חיברה בין ארבעה מחשבים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בארצות הברית. ב-29 באוקטובר 1969 עבר המסר הראשון בין שני מחשבים ב"ארפאנט": המילה "login". הרשת הלכה והתרחבה למוסדות מחקר נוספים בארצות הברית, עד שב-1973 הפכה לרשת בינלאומית עם הצטרפותה של נורבגיה.


מפה של רשת "ארפאנט" ב-1972 | מקור: Selected ARPANET Maps, Computer Communications Review

הרשת מתפתחת

במקביל לעבודה על "ארפאנט" פיתח באותן שנים ריי טומלינסון (Tomlinson) את תוכנת הדואר האלקטרוני, וב-1971 נשלחה הודעת הדואר האלקטרוני הראשונה. טומלינסון גם היה זה שטבע את השימוש בתו הכרוכית (@) להפרדה בין שם המשתמש לשם הרשת שבה הוא נמצא. שנתיים מאוחר יותר הדואר האלקטרוני כבר תפס 75 אחוז מכלל התעבורה ברשת.

גם הניצול המסחרי לא איחר להגיע, וב-1978 נשלח ב"ארפאנט" דואר הזבל הראשון: עובד בחברת ציוד אלקטרוני שלח ל-393 יעדים הודעה שפרסמה דגמי מחשב חדשים שהציעה החברה והזמנה להגיע להשקת הדגמים. התגובות היו נזעמות, אך ההודעה השיגה את מטרתה והביאה לעלייה במכירות החברה.

"ארפאנט" המשיכה להתפתח וב-1981 מנתה כבר 213 מחשבים, כאשר בממוצע התחבר אליה מחשב חדש כל 20 ימים. היות שהרשת יועדה לשימוש צבאי ונבנתה במימון ממשלתי, חלו הגבלות על השימוש בה. בשנת 1982, לדוגמה, הונחו תלמידי קורס בינה מלאכותית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לא להעביר ברשת מסרים שיוצאים נגד הממשלה, ולא להשתמש בה להפצת חומר פרסומי או פוליטי.

מארפאנט לאינטרנט

ב-1983 החליף פרוטוקול התקשורת TCP/IP את הפרוטוקול הקודם של "ארפאנט", שנקרא NCP, והרשת שינתה את אופייה והפכה לתת-רשת של האינטרנט המוקדם. שנה לאחר מכן הושלמה ההטמעה של מחשבים המחוברים לרשת בתחנות צבאיות, והרשת התפצלה לרשת אזרחית שהמשיכה להיקרא "ארפאנט", ולרשת צבאית שנקראה MILNET. בין השתיים חיברו שערים מבוקרים.

שנתיים לאחר מכן כבר הקימה הרשת האקדמית של הקרן הלאומית למדע בארצות הברית (NSF) רשת ייעודית לתקשורת בין מוסדות אקדמיים, ה-NSFNet, שביטלה את הצורך ב"ארפאנט", וב-1990 הושבתה ״ארפאנט״ לחלוטין. וינטון סרף (Cerf), שהיה בין מפתחי הפרוטוקול TCP/IP, ספד לה כך:

It was the first, and being first, was best,
but now we lay it down to ever rest.
Now pause with me a moment, shed some tears.
For auld lang syne, for love, for years and years
of faithful service, duty done, I weep.
Lay down thy packet, now, O friend, and sleep.

היא הייתה הראשונה, ולכן הטובה מכל השאר
אך היום היא הולכת מאתנו, בדרך כל בשר.
אז בואו נעצור לרגע, נזיל יחד דמעה.
לזכר ימים עברו, אהבה ותקופה מופלאה.
תודה על שירות נאמן, ועל חובה שבוצעה עד תום,
כבי מתגייך עכשיו, חֲבֵרָה, ונוחי על משכבך בשלום.
(תרגום: איתי נבו)

הרשת מתרחבת

במהלך שנות ה-80, החלו מדינות נוספות ברחבי העולם לפתח רשתות מחשבים משלהן, ולהתחבר לרשתות אינטרנט קיימות ברחבי העולם. כך למשל הקימה דרום קוריאה רשת מחשבים ב-1982, ויפן את ה-JUNET ב-1984, שמאוחר יותר התחברה ל-NSFNet. בעוד שהרשתות המוקדמות פותחו במימון ממשלתי למטרות מחקריות, ברשתות של סוף שנות ה-80 החלו לעשות שימוש מסחרי וציבורי.

ב-1989 החל לפתח מדען המחשבים הבריטי טים ברנרס-לי (Berners-Lee) את מה שהיום מוכר לכולנו כרשת הכלל-עולמית (World Wide Web), וב-1990 כבר פיתח את שרת ודפדפן הרשת הראשונים. ב-1993 השיק מארק אנדריסן (Andreessen) את הדפדפן מוזאיק, שמאוחר יותר הפך לנטסקייפ. זה היה הדפדפן הראשון שהציע למשתמשים תוכן מולטימדיה, ושילב בין טקסט ותמונות. רבים מייחסים לו את פריצתו של האינטרנט באמצע שנות ה-90.

ב-1994 פרצה "מלחמת הדפדפנים" הראשונה, בין הדפדפן נטסקייפ לדפדפן של חברת מיקרוסופט, אינטרנט אקספלורר. ב-1995 הוסרו המגבלות על שימוש מסחרי ברשת האינטרנט, וחברת AOL (קיצור של American Online) הציעה למשתמשיה חיבור לאינטרנט דרך דפדפן פנימי.

רק כשני עשורים חלפו מאז החל השימוש המסחרי ברשת האינטרנט, וקשה להיזכר בחיים שלפניה, בלי גוגל, ויקיפדיה, רשתות חברתיות, דואר אלקטרוני ועוד. ספק אם בשלהי שנות ה-60, כאשר התקשורת ב"ארפאנט" נעשתה בין ארבעה מחשבים במערב ארצות הברית, שיערו מפתחיה כיצד תתפתח ותסתעף הרשת שעל פיתוחה הם שקדו.

תגובה אחת

  • ידידיה

    מאמר מרתק