68 שנים לפרסומו של "1984" – הספר שביטא יותר מכל את הפחד מהעתיד ואת סכנות הטכנולוגיה. האם הוא עדיין רלוונטי ב-2017?

1984 הייתה שנה מפחידה – זו שבה עמדה להתגשם הדיסטופיה של ג'ורג' אורוול על הדיקטטורה של האח הגדול. אם לא די בכך, בישראל נוסף לזה ממד סמלי מאיים לא פחות – שנת תשמ"ד, שעוררה קונוטציות של שמד ואובדן. המתח הבין גושי היה אז בשיאו, חודשים ספורים אחרי שנשיא ארצות הברית רונלד רייגן הכריז על תוכנית "מלחמת הכוכבים" שהבטיחה להרחיב את המלחמה הקרה גם לחלל החיצון, המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס התקיימו בסימן החרם של מדינות ברית ורשה. מצב העולם נראה רע.

באופן נדיר למדי, יצירה ספרותית הפכה לחלק מהשיח הציבורי באותה שנה, במיוחד בתחילתה. בשלהי 1983 נמכרו מדי יום בארצות הברית כ-50 אלף עותקים של הספר "1984", ואילו בבריטניה הכריזה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר בנאום ראש השנה שלה "אורוול טעה", והגדירה את 1984 "שנת תקווה וחירות" – כניגוד חד לתחזיות הקודרות של הסופר. ב"מעריב" דיווח העיתונאי אבי מלר על עלייה תלולה במספר ההורים בבריטניה שקראו לילדיהם ג'ורג' או אורוול.

הדיון הרב בספר העיד רבות על כוחה של היצירה של אורוול, אך לאו דווקא על סכנה אמיתית שנשקפה לעולם. בחלוף השנה העולם לא השתנה מהותית: הוא נשאר מחולק לשני גושים על סף מלחמה, כפי שהיה מאז 1946, ויישאר כך עוד חמש שנים לפחות. נראה היה שניצלנו ותחזיותיו של אורוול התבדו – לא היה אח גדול שמשגיח עלינו מלמעלה, לא "סוצאנג" או "שיחדש", ושום "טלסקרין" לא צפה עלינו בסלון ביתנו. האיום חלף.

דווקא היום, 68 שנה אחרי פרסומו של הספר, התחזיות של אורוול נראות קרובות יותר להתממש – לפחות בממד הטכנולוגי. שלא כמו ב-1984 האמיתית, היום האח הגדול, בדמות תאגידי ענק וממשלות גם יחד, עוקב אחרינו באופן יומיומי דרך מאגרי מידע, נווטנים, מצלמות אבטחה וביג דאטה. עד כמה הסכנות שהציג אורוול ממשיות בימינו?

כישלון הקומוניזם

אריק ארתור בלייר (Blair), אחד מחשובי הסופרים וההוגים הפוליטיים הבריטיים במאה ה-20, מוכר הרבה יותר בשם העט ג'ורג' אורוול (Orwell). הוא נולד בהודו לאב שהיה פקיד בשלטון הבריטי ובצעירותו שירת במשטרה בבורמה ולמד לתעב משטר הדיכוי הקולוניאליסטי. אז הוא גם גיבש את עמדותיו הסוציאליסטיות. בהמשך נלחם נגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, ובהדרגה התפכח מהקומוניזם, אך נשאר מתנגד מר לכל סוג של דיכוי.

במשך השנים פרסם אורוול מסות פוליטיות רבות וספרי פרוזה, שהבולטים בהם היו "חוות החיות" וכמובן "1984". בספריו הוא ביטא סלידה עזה מכל סוג של טוטליטריות וביצירותיו המאוחרות גם מתח ביקורת עזה על המשטר הסטליניסטי בברית המועצות.

הביקורת הזאת נמצאה גם במוקד של "1984", המתרחש באנגליה תחת שלטון מדכא שיצר בהשראה ישירה מברית המועצות. אנגליה הפכה לחלק ממדינת ענק בשם אוקיאניה – אחת משלוש מעצמות ששולטות בעולם כולו. שלוש המדינות מקיימות משטר דיקטטורי דומה – שלטון דיכוי של המפלגה, הנעזר בכל האמצעים המוכרים לנו מדיקטטורות קיימות – אבל יותר מהכול. יותר סוכני חרש, יותר מלשינים – אפילו הילדים מחונכים להלשין על הוריהם, יותר חדירה לרשות הפרט, ובעיקר דיכוי גורף יותר שמגיע אפילו למחשבה. המשטרה – משטרת המחשבות – לא אוכפת חוקים, משום שהם אינם קיימים. היא נאבקת בראש ובראשונה בפשעי המחשבה, דהינו כל דבר שמערער על שלטונו של האח הגדול.

גיבור הספר הוא וינסטון סמית, עובד זוטר במינסטריון האמת שתפקידו לשכתב את ההיסטוריה ולהתאים אותה להווה. אולם בסתר לבו סמית שונא את האח הגדול, מתעב את סיסמאות המפלגה ואת חוקיה ומייחל למרוד בה. ככל שהספר מתקדם איבתו למפלגה מתחדדת ובמקביל נחשפות שלל הדרכים הפוליטיות והטכנולוגיות שבהן הדיכוי משמר את עצמו.

בבורמה למדתי לשנוא את השלטון הקולוניאליסטי ובספרד לחמתי נגד הפאשיזם. ג'ורג' אורוול | מקור: ויקיפדיהבבורמה למדתי לשנוא את השלטון הקולוניאליסטי ובספרד לחמתי נגד הפאשיזם. ג'ורג' אורוול | מקור: ויקיפדיה

האח הגדול צופה בך

במוקד הדיכוי הזה נמצא הטלסקרין – מסך ענק שנמצא בכל בית ואף ברחובות ובמקומות העבודה, משדר תעמולה בלתי פוסקת ועוקב בתורו אחרי האזרחים בתוך בתיהם. בשטחים פתוחים אין כמובן טלסקרינים, אבל חבויים בהם מתקני האזנה.

הטלסקרינים דומים לטלוויזיות השטוחות של ימינו, אבל נבדלים מהם בשתי תכונות מהותיות – אי אפשר לכבות אותם, והשידור בהם הוא דו-כיווני, מגוף השידור לבתים ומהבתים למינסטריון האהבה – המשטרה החשאית. הטכנולוגיה עצמה לא נראית בדיונית במיוחד בימינו. אין כל קושי לייצר טלוויזיות עם מצלמות צמודות ומיקרופונים ולשדר אותות דו-כיווניים.

מרכיב שידרוש תשומת לב מיוחדת הוא המיקרופונים הרגישים של הטלסקרין, שלפי הספר קולטים אפילו פעימות לב. אין ספק שיידרשו אלגוריתמים יעילים לסינון רעשים לא רלוונטיים – משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. בעיה נוספת שאוקיאניה תצטרך לפתור היא כוח האדם הדרוש לפיקוח על מיליוני מסכים בכל רגע נתון. אפשר יהיה לצמצם את הבעיה הזאת באמצעות טכנולוגיות "ביג דאטה" (נתוני עתק), שיאפשרו למפלגה לזהות דפוסים בתוך שטף המידע העצום ולעקוב רק אחרי אנשים שפעילותם חשודה. גם צריכת האנרגיה של מערכת ענק כזאת תדרוש מענה טכנולוגי.

הטלסקרין הוא כמובן טכנולוגיה בדיונית, ואפילו בדיקטטורות הגרועות ביותר האקלים הפוליטי לא יאפשר את השימוש בה. במקום זאת "האח הגדול", בדמות ממשלות ותאגידי ענק, עוקב אחרינו באמצעות מצלמות אבטחה, נווטנים (ג'י-פי-אסים) ומחשבים.

היקף הפריסה של המצלמות בסביבה העירונית המודרנית נחשף היטב בפרשת חיסולו של איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, בפעולה שיוחסה למוסד הישראלי. זמן קצר אחרי ההתנקשות בחייו, ב-20 בינואר 2010, חשפה משטרת דובאי שפע של מידע על 11 חשודים בהשתייכות לחוליית הרצח, כולל תמונותיהם במלון ומחוצה לו, דפוסי הפעילות שלהם והדרכונים המזויפים שבהם השתמשו, הכל על סמך אמצעי מעקב יומיומיים.

הפרשה הבליטה עד כמה קשה כיום לקיים פעילות חשאית במדינה שמרושתת בטכנולוגיות מודרניות, ושלממשל שלה יש אמצעים ואינטרס לחשוף את המידע. חקירת החיסול של מבחוח אמנם נגעה למאבק בין ממשלות, אבל באותה מידה המצלמות יכולות לשמש למעקב אחרי פשעים פליליים ו"פוליטיים" של כל אדם.

בערים רבות בעולם (למשל ירושלים ולונדון) פזורות כיום מצלמות אבטחה במקומות מרכזיים שמשמשות לפיקוח על פשעי רחוב כמו ונדליזם וכייסות ולוויסות התנועה בכבישים ומשדרות למרכזי בקרה עירוניים או משטרתיים. בנוסף, כוחות הביטחון נעזרים לא פעם במצלמות אבטחה של בתי עסק ומוסדות ציבוריים שאינן מחוברות לרשת הציבורית. במצלמות האלה נעשה שימוש לא רק לאכיפת חוק, אלא גם לפיקוח ולאכיפת משמעת במקומות עבודה ובבתי ספר.

משטרת המחשבות

הפיקוח על האזרחים נעשה גם דרך המחשב, בדרכים שאורוול לא העלה בדעתו. חברות מסחריות כמו גוגל ופייסבוק אוספות נתונים רבים על המשתמשים בהם ויודעות את דפוסי הגלישה שלהם באינטרנט ופרטים רבים על אורח חייהם ועל הקשרים החברתיים והעסקיים שלהם. אמנם המידע משמש כנראה בעיקר לצרכים מסחריים ובמיוחד לפרסום, אבל המידע החשוף בפני החברות הללו הרבה יותר רחב.

בשנים האחרונות נחשף שגם גופים ממשלתיים, ובמיוחד ממשלת ארצות הברית, עושים שימוש בנתונים הללו כדי לעקוב אחרי אזרחים ותיירים ולחפש דפוסים של התנהגות בלתי חוקית. המגמה התחזקה מאוד אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, שעוררו את הצורך במעקב אחרי טרוריסטים פוטנציאליים ובמניעת פשעים עתידיים ונתן לו לגיטימציה. במובן מסוים מדובר כאן, לפחות להלכה, ב"פשעי מחשבה", שכן המטרה של המעקב היא למנוע פשעים שעדיין לא קרו – בעיקר פיגועי טרור.

כאן המקום לחזור שוב אל "1984". אורוול טען בספרו שהמלחמה היא מצב קיומי חיוני עבור הדיקטטורה, שכן היא מעניקה לאזרחים אויב משותף לשנוא והצדקה לאמצעי האכיפה הדרקוניים שהשלטון נוקט בהם. זה גם התהליך שרואים בארצות הברית במסגרת המלחמה בטרור. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הוגבר מאוד המעקב אחרי האזרחים ונחקק חוק הפטריוט, שהתיר לרשויות החוק לחדור לרשומות פרטיות של האזרחים, ובכלל זה תכתובות דוא"ל ופרסומים ברשתות החברתיות.

היכולת למצוא הקבלות בין המציאות הדיקטטורית של "1984" למציאות המורכבת הרבה יותר של העולם הדמוקרטי ב-2017 מעידה על העוצמה העיקרית של הספר – האוניברסליות שלו. "1984" אמנם נכתב בהשראת ברית המועצות, אבל אורוול ביקר בו את אמצעי הדיכוי שמפעיל כל שלטון באשר הוא. בדמוקרטיות, למרבה השמחה, קיימים אמצעי בקרה ובלמים שמונעים ניצול לרעה של המנגנונים האלה. האמצעים שננקטו במסגרת המלחמה בטרור אמנם הזיזו את הבלמים האלה לכיוון של יותר פגיעה בפרטיות, אך לא ביטלו אותם.

מלחמה היא מצב חיוני עבור הדיקטטורה. כרזה למחזה על פי הספר "1984" בלונדון | צילום: Shutterstock מלחמה היא מצב חיוני עבור הדיקטטורה. כרזה למחזה על פי הספר "1984" בלונדון | צילום: Shutterstock 

מינסטריון האמת

ב"1984" פועל מנגנון מקיף שתפקידו לזייף את העובדות שהציבור רשאי לדעת. עבודתו של וינסטון עצמו היא לשכתב ארכיונים ופרוטוקולים כדי להתאים אותם למטרות המשטר ולמחוק עדויות לקיומן של עובדות אחרות שאינן נוחות לשלטון. למשרד שלו זורמים מסמכים בצינורות וכשהשכתוב שלהם מסתיים המסמך המקורי מושלך לתוך "חור זיכרון" – כבשן שבו הוא נשרף.

אורוול קלע כאן לאמת אוניברסלית על מהות השלטון, ששואף לשלוט באמת, אבל פספס בגדול את מהפכת המידע. אף על פי שגם כיום משטרים עושים מאמצים ניכרים להסתיר מידע שאינו נוח להם, המשימה הזאת הרבה יותר קשה כיום.

מדוע? משום שאופי המידע עצמו השתנה. לתמונות ולעיתונים שווינסטון משכתב בספר יש קיום חד-פעמי, או לפחות מוגבל למספר העותקים שהודפסו. בעידן האינטרנט כל מידע משוכפל שוב ושוב ומגובה במאגרים רחוקים, אפילו גלובליים. אמנם קל מאוד לשנות מידע, אבל כמעט בלתי אפשרי למחוק את העקבות שהוא משאיר. הצינורות הפניאומטיים שמעבירים כמוסות מידע במינסטריון האמת נראים עלובים בהשוואה לאוטוסטרדת המידע.

השינוי הזה בלט מאוד בתחילת אירועי "האביב הערבי" בתחילת 2011, ובמיוחד במצרים. המחאות בכיכר תחריר הונעו על ידי הרשתות החברתיות. עם תחילת ההפגנות חסם המשטר את הגישה לפייסבוק ולטוויטר בניסיון לעצור את השימוש שעשו בהם מתנגדי המשטר, אך ללא הועיל – המוחים מצאו דרכים לעקוף את החסימה, שבפועל אולי רק ליבתה את הלהבות ובוודאי לא הצליחה לחסום את הגישה של הציבור למידע.

אותה תופעה רואים גם באתרים דוגמת "ויקיליקס", שמתמקדים בחשיפה מידע שהשלטון מבקש להסתיר מהציבור, במיוחד בדמוקרטיות המערביות ובארצות הברית. הממשל בארצות הברית הכריז מלחמת חורמה בדליפות המידע האלה והעמיד מדליפים לדין, אבל מרגע שהמידע נחשף הוא יוצא לחלוטין משליטתו. אותו דבר נכון לכל שאר הממשלות בעולם. האח הגדול אולי צופה, אבל כוחו מוגבל.

טכנולוגיות נוספות

הספר מזכיר עוד כמה טכנולוגיות שהשפעתן על עלילה ומשמעותן הפוליטית נמוכות יותר. אחת מהן היא "כותב הדיבור" – המכשיר שלתוכו וינסטון מקריא את התיקונים שהוא עושה במסמכים שמגיעים אליו, והמכשיר כותב את דבריו במסמך חדש.

המכשיר פועל בצורה דומה לטכנולוגיות החדישות לזיהוי קול, אולם הוא משוכלל יותר ממה שקיים בימינו. נכון להיום עדיין נותרו אתגרים גדולים של כוח חישוב ועיבוד ואלגוריתמים יעילים לפענוח מדויק של דיבור והעברתו לכתב. ייתכן שהגבלת אוצר המילים בשיחדש – השפה המומצאת שבאמצעותה המפלגה שולטת במחשבות האזרחים בספר – תחסוך במשאבים שמכונה כזאת דורשת.

משוכללת אף יותר היא המכונה לכתיבת רומנים שפועלת במחלקת הסיפורת של מינסטריון האמת. אורוול עצמו לא מוסר עליה כמעט דבר, פרט לכך שתחזוקתה דורשת מפתח שרברבים וגריז. נכון להיום אנחנו רחוקים משם. יש בוטים ממוחשבים שיודעים לנהל שיחה מוגבלת עם לקוחות באתרי אינטרנט, ומחוללי טקסטים אחרים, אולם אף אחד מהם לא משתווה ליכולת הביטוי האנושית ובוודאי לא מסוגל להפיק טקסט ספרותי מורכב.

פרט לכך כמעט שאין טכנולוגיות בספר, ואורוול אף מסביר במפורש מדוע: "התקדמות המדע והטכנולוגיה הייתה תלויה בשיגרת מחשבה אמפירית, שלא יכלה להוסיף ולהתקיים בחברה ממושטרת" (ע' 153). במקום זאת הוא מתאר מציאות קפואה ומנוונת, שהטכנולוגיות המתקדמות היחידות בה משמשות לצרכים צבאיים ומלחמתיים.

"1984" אינו ספר על טכנולוגיה – הוא עוסק בביקורת חברתית ופוליטית ומגייס גם את הטכנולוגיה למטרה הזאת. אולם דווקא נקודת המבט הזאת מאפשרת לו להציג בחדות את הדרכים שבהן רודנות עלולה לנצל לרעה את הכלים שיוצרים מדענים ומהנדסים, גם במשטרים שונים מאוד מזה שהוא מתאר. זה אחד הדברים שמאפשר לו להישאר רלוונטי גם כיום, 69 שנה אחרי שנכתב ו-33 שנה אחרי שלכאורה התיישן. גם כיום הוא נשאר ספר מרתק, מטריד ורב השפעה, שאי אפשר לתאר את התרבות של המאה העשרים בלעדיו.

4 תגובות

  • לא פרנואידית

    מעניין מאוד

    אחד הדברים שאני חושבת שאורוול קלע בהם בול לגבי הדיסטופיה של משטרת המחשבות, הוא היכולת לשלוט באמצעות מניפולציה פסיכולוגית על אנשים. גם במקומות אליהם הטלסקרין לא מגיע, תמיד קיים הסיכון שחבר או בן משפחה יסגירו אותך.
    דוגמה מאוד מלחיצה לכמה טוב זה יכול לעבוד היא ה sessame credit בסין, ואני לעיתים קרובות תוהה אם הלחץ החברתי שמופעל על קבוצות חברתיות שהן לא חלק מהמיינסטרים בארץ ידרדר לקיצוניות הזו.
    https://www.youtube.com/watch?v=lHcTKWiZ8sI בנוסף לזה, אני חושבת שאנחנו נמצאים בנקודה שבה מידע שנאסף עלינו על ידי חברות כמו פייסבוק או גוגל משמש כרגע בעיקר למטרות מסחריות, אבל אם וכאשר החברות הללו יקלעו לקשיים, אי אפשר לדעת לאן יגיע המידע הזה ולמה הוא ישמש.
    הטלסקרין ששומע את פעימות הלב הוא פראייר לעומת מה שגוגל ידעו להסיק מזה שאפילו את התגובה הזו העדפתי לכתוב מדפדפן מוסתר.

  • YossiN

    בערות היא כח

    תודה על מאמר מרתק הסיסמה „בערות היא כח“ נכונה כיום לםחות בכמה מימדים. אציין 2: עושר המידע מאפשר לכל אחד לבחור את העובדות הנכונות לו. קחו למשל מה קרה בפרשת אלעור עזריה או אם נכון לחסן. כל טוען יביא את ה„קראתי באינטרנט“ שלו (פייק ניוז?) משטרת המחשבות חיה ופעילה באמצעות הרשת החברתית. אנו מקיפים את עצמנו בדומים לנו והחושבים / חריגים לומדים מהר מאוד לשתוק או לשלם מחירים מאוד גבוהים (שיימינג?)

  • יוסי כהן

    כתבה יפה

    אבל קצת לא קשורה... יותר מתאימה לאתר של ספרות או אתר דיונים בשיטות ממשל מאשר לאתר של מדע.

  • רמי

    שלום יוסי

    תודה רבה.
    טכנולוגיה (אולי בשונה ממדע טהור) לעולם אינה מנותקת מהחברה שבה היא פועלת. אורוול, שהיה סופר פוליטי מאוד, הבין את זה היטב ובחן בספרו בין השאר את יחסי הגומלין המורכבים בין טכנולוגיה לרודנות, ובזה בדיוק התמקדתי בכתבה.