היא שלטה בשפות רבות, הייתה מוזיקאית פורייה ובעיקר רופאה וחוקרת פורצת דרך בתחום הפסיכיאטריה, שהשפיעה רבות על פרויד, יונג ופיאז'ה. בין המדענים היהודים הרבים שרצחו הנאצים הייתה גם סבינה שפילריין, שטבעה כמה ממושגי המפתח בתחום הנפש וההתפתחות

תוכנית "הפתרון הסופי" של גרמניה הנאצית, להשמדת העם היהודי, לא פסחה כמובן על המדענים. אף על פי שרבים מהם הצליחו להימלט בעוד מועד, וקצתם אף תרמו ישירות לפיתוח טכנולוגיות שסייעו למגר את הנאצים, רבים מאוד נשארו מאחור ונטבחו עם מיליוני היהודים במעשי ההרג השיטתיים. אחת הקורבנות הייתה רופאה וחוקרת פורצת דרך, שמסלול חייה הוביל אותה דרך כמה מנקודות הציון החשובות ביותר בהתפתחות הפסיכיאטריה, הן כדיסציפלינה קלינית והן כתחום מחקר.

סבינה שפילריין (Spielrein או Шпильрейн) נולדה ב-7 בנובמבר 1885 ברוסטוב שעל הנהר דון, בדרום מערב רוסיה.  אביה ניקולאי (נפתלי) היה סוחר יהודי אמיד ואמה אווה (חווה) הייתה אחת הנשים הראשונות ברוסיה שלמדו רפואת שיניים. האם הייתה נצר לשושלת רבנים, וכשהתארסה לצעיר נוצרי התערב אביה, ביטל את הנישואים ואילץ אותה להינשא לסוחר שפילריין, בעל עסק למזון לבעלי חיים. היא ויתרה על עבודה במקצועה כדי להתמסר לטיפול במשפחתה. הנישואין החזיקו מעמד, וסבינה הייתה הבכורה מחמשת ילדיהם, אך נראה כי אהבה של ממש לא שררה בין בני הזוג.

החינוך בבית שפילריין היה נוקשה מאוד וכלל מכות ועונשים אחרים, לצד לחץ להצטיינות בלימודים. סבינה אכן הצטיינה ובגיל שש כבר שלטה בצרפתית וגרמנית, לצד רוסית. בהמשך למדה לטינית, נגינה על פסנתר ופיתוח קול. עם זאת היא הייתה ילדה חולנית, שסבלה מדיכאונות, חרדות, עוויתות לא רצוניות ובעיות של אי-שליטה בסוגרים. יש חוקרים שאף שיערו שהיא חוותה התעללות מינית במשפחה. כשהייתה בת 15 סבלה משבר קשה כשאחותה אמיליה, שהייתה רק בת 6, מתה מטיפוס.

למרות הקשיים היא סיימה בהצטיינות את התיכון ושאפה ללמוד רפואה. אך מצבה הנפשי החמיר ומשפחתה שלחה אותה ב-1904 לטיפול במוסד באינטרלאקן שבשווייץ. כעבור כמה שבועות הועברה למרפאה אחרת, בציריך, שם נמסרה לטיפולו של פסיכיאטר צעיר. המפגש ביניהם שינה לא רק את חיי שניהם אלא גם את עתיד הפסיכיאטריה.

​מחקרים פורצי דרך על יצר המוות, התפתחות הילד ורכישת שפה. סבינה שפילריין | מקור: ויקיפדיה
מחקרים פורצי דרך. סבינה שפילריין. למעלה: האנדרטה לנרצחי השואה ברוסטוב על הדון | מקור הצילומים: ויקיפדיה

זוגיות אסורה

קרל גוסטב יונג (Jung) נולד בשווייץ ב-1875, וקווי דמיון רבים קושרים את ילדותו ונעוריו לאלה של שפילריין. גם נישואי הוריו לא היו מאושרים וגם הוא למד שפות רבות בעקבות אביו, חוקר לשונות עתיקות שהפך לכומר. נראה שגם הוא עבר התעללות מינית וסבל מהפרעות נפשיות שהתבטאו אצלו בהתעלפויות בלי סיבה נראית לעין.

לאחר לימודי הרפואה השלים יונג דוקטורט בפסיכיאטריה ועבד במרפאה בציריך. ב-1904, כשהיה נשוי טרי יחסית ואב לתינוקת. עודד אותו המנחה שלו לקרוא את כתביו של זיגמונד פרויד על פשר ההחלומות ויונג שמח לנסות את השיטה על אחת המטופלות הראשונות שלו, סבינה שפילריין. הטיפולים כללו שיחות ממושכות בין השניים, ובהדרגה מצבה אכן השתפר והתייצב.

בעודה בבית החולים החלה שפילריין ללמוד קורסים ברפואה באוניברסיטה, ובהמשך מצאה לה דירה והחלה ללמוד רפואה בהיקף מלא. יונג המשיך לטפל בה גם בתקופת לימודיה, והשניים התאהבו וניהלו רומן, אם כי עד היום לא ברור עד כמה הקשר ביניהם היה מיני. ב-1909, כשאשתו של יונג איימה להתגרש ממנו, הוא התפטר מבית החולים והתרחק משפילריין. עם זאת, הם כנראה שמרו על קשר כלשהו גם לאחר מכן.

בעוד שפילריין לומדת רפואה, התהדקו הקשרים המקצועיים של יונג עם פרויד. הפסיכיאטר הווינאי הוותיק, מייסד הפסיכואנליזה, פרש את חסותו על עמיתו הצעיר מציריך, והשניים התיידדו ושיתפו פעולה במחקר. יונג שיתף את פרויד בפרטים על עבודתו עם שפילריין, כדוגמה ליישום מוצלח של  הפסיכואנליזה. התכתובת ביניהם בעניינה הולידה את התובנה המקובלת עד היום, שכל פסיכואנליטיקאי חייב לעבור בעצמו טיפול לפני שיטפל באחרים. 

ניתוח הקשר בין יונג לשפילריין הוליד גם את מושג ה"העברה" (טרנספרציה), העוסק בהעברה הבלתי מודעת של רגשות שיש למטופל כלפי אדם מעברו, אל אדם אחר – לרוב המטפל. בהמשך הצטרף אליו המושג "העברה נגדית", העוסק בתגובת המטפל ובהזדהות שלו עם רגשות המטופל. מושג נוסף שצמח מהמחקר הזה הוא "אנימה" – הצד הנשי הלא מודע שיש לגברים.

בינתיים נשבתה גם שפילריין בקסמי הפסיכואנליזה. היא עבדה בבית החולים כעוזרת של יונג עד להתפטרותו ולאחר מכן התחילה לעסוק במחקר משל עצמה. בין השאר הייתה שותפה לחלק מהשיחות והתכתובות של יונג ופרויד שנבעו מהמקרה שלה ולהסקת המסקנות מהן. את עבודת הדוקטורט בסיום לימודיה כתבה על לשון הדיבור של חולי סכיזופרניה (שסעת). זו הייתה עבודה פורצת דרך בתחום, שראתה אור בכתב עת לפסיכואנליזה שערך יונג. שפילריין הייתה אחת הנשים הראשונות שעסקו במחקר פסיכיאטרי.

העברה, העברה נגדית, אנימה - מונחים שטבע בעקבות הקשר עם שפילריין. קרל יונג | מקור: Science Photo Library
העברה, העברה נגדית, אנימה - מונחים שטבע בעקבות הקשר עם שפילריין. קרל יונג | מקור: Science Photo Library

מחקרים פוריים

לאחר שסיימה את לימודיה נסעה שפילריין לכמה חודשים למינכן, ללמוד תולדות האמנות. לאחר מכן שמה פעמיה לווינה ונפגשה עם פרויד. בהדרכתו השלימה מאמר חשוב, "הרס כגורם התהוות", שבו חקרה את "יצר המוות", כלומר דחף ההרס העצמי הטבוע בנו לפי הפסיכואנליזה. היא הציגה את העבודה בכינוס של החברה הפסיכואנליטית שארגן פרויד ופרסמה אותו ב-1912 בכתב העת של החברה.

באותה שנה נישאה שפילריין לרופא הרוסי פבל שפטל (Sheftel) ועברה איתו לברלין, שם נולדה בתם רנאטה ב-1913. שפילריין התחילה לעסוק בפסיכואנליזה, והמשיכה לעשות מחקרים ולפרסם מאמרים. מחקרה הבולט בתקופה הזו עסק בתפיסות של ילדים לגבי מיניות ורבייה. עבודה חלוצית נוספת שפרסמה עסקה בטיפול בילד שסבל מבעת (פוביה) מבעלי חיים, והיה אחד הילדים הראשונים שטופלו בפסיכותרפיה.

במלחמת העולם הראשונה גויס שפטל לצבא הרוסי ושפילריין עברה עם בתם ללוזאן שבשווייץ. היא התפרנסה קצת מכירורגיה ורפואת עיניים, כתבה מוזיקה ואפילו שקלה הסבה מקצועית לתחום.  אבל כל אותה עת המשיכה לעסוק גם בפסיכיאטריה, שמרה על קשרי מכתבים עם פרויד ויונג ופרסמה רעיונות חדשניים בעיקר בנושא התפתחות שפה אצל ילדים ותיאוריית ההתקשרות, העוסקת בהתפתחות קשרים של ילדים עם הוריהם ועם דמויות אחרות בעולמם.

שפטל לא שב מהמלחמה גם אחרי סיומה ונשאר עם יחידתו. ב-1920 עברה שפילריין לז'נבה והצטרפה למכון רוסו (Rousseau), מוסד חדשני לחקר התפתחות הילד ולהכשרת מטפלים בתחום. במכון היא פגשה בין השאר את ז'אן פיאז'ה (Piaget), זואולוג שווייצרי שעשה הסבה מקצועית לפסיכולוגיה ההתפתחותית, והיה לימים לאחד החוקרים הבולטים בתחום. כמו כל מטפל בראשית דרכו, גם הוא נדרש לעבור פסיכואנליזה ועשה זאת במשך חודשים ארוכים אצל שפילריין.

שלוש השנים במכון רוסו היו הפוריות ביותר במחקריה של שפילריין. היא פרסמה בתקופה הזאת 20 מאמרים, בין השאר על התפתחות הדיבור ורכישת שפה אצל ילדים והתפתחות תופעות של מציצנות מינית אצל ילדים. עבודותיה השפיעו רבות על פיאז'ה ועל חוקרים אחרים בתחום.

עודד וטיפח את שפילריין, אבל גם ניכס לעצמו חלק מעבודתה. זיגמונד פרויד | מקור: Science Photo Library
עודד וטיפח את שפילריין, אבל גם ניכס לעצמו חלק מעבודתה. זיגמונד פרויד | מקור: Science Photo Library

הטיהורים הגדולים

ב-1923 החליטה שפילריין לעזוב את ז'נבה, לאחר שלא הצליחה לבסס שם מרפאה פרטית לצד עבודתה המחקרית. בעידודו של פרויד היא החליטה לצאת לרוסיה ולקדם את תחום הפסיכואנליזה במולדתה. היא קיבלה משרה בתחום הפסיכולוגיה של הילד באוניברסיטת מוסקבה והייתה שותפת להקמת גן ילדים ברוח רעיונותיו של פרויד, עם מינימום משמעת ומגבלות על חירות הילדים.

ב-1924, אחרי ששלטונות ברית המועצות סגרו את הגן בתואנת שווא של סטייה מינית בין כתליו, עזבה שפילריין את מוסקבה ושבה לעיר הולדתה רוסטוב. שם התאחדה מחדש עם בעלה, אחרי יותר מעשור. שפטל חי כבר עם אישה שפגש באוקראינה, ואף הביא עמה ילדה לעולם, אך שב אל שפילריין וב-1926 נולדה בתם השנייה, אווה.

שפילריין המשיכה לעסוק בפסיכואנליזה ולפרסם מחקרים בכתבי עת במערב, אף שהדבר הפך יותר ויותר קשה. ב-1936 אסר סטאלין על העיסוק בפסיכואנליזה בברית המועצות, אך שפילריין המשיכה לטפל בילדים כרופאה. בעלה מת ב-1936 במהלך הטיהורים שעשה סטאלין, אם כי על פי גרסאות אחרות הוא לקה בלבו. בשנתיים הבאות נעצרו והוצאו להורג שלושת אחיה של שפילריין – איזק, יאן ואמיל.

בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, ובנובמבר 1941 הגיע הצבא הנאצי בפעם הראשונה לרוסטוב וכבש את העיר, אך הצבא האדום התעשת והצליח לכבוש אותה בחזרה כעבור שמונה ימים. ביולי 1942 שבו הנאצים, והפעם הצליחו להשתלט על העיר. באוגוסט ריכזו הנאצים את 27 אלף יהודי העיר בבית הכנסת, ומשם הצעידו אותם לזמייבסקאיה באלקה, "גיא הנחשים", ורצחו אותם ביריות. את החלשים ביותר הסיעו במשאיות, המיתו אותם בגז במהלך הנסיעה והטילו את גופותיהם אל הגיא. בין הנרצחים היו גם סבינה שפילריין, בת 56 במותה, ובנותיה רנאטה בת ב-29 ואווה בת ה-14.

אחרי המלחמה נשכח שמה של שפילריין כמעט לגמרי. פרויד ויונג ניכסו לעצמם חלק ניכר מעבודותיה ורעיונותיה, בין השאר בנושא יצר המוות והעברה נגדית. בשנות ה-70 התגלו במקרה יומניה, מכתביה ומסמכים מעבודתה המחקרית בארגזים במרתף הבניין שבו שכן בשעתו מכון רוסו. נראה כי כשעזבה לרוסיה היא התכוונה לשוב בבוא העת לשווייץ, ולכן השאירה שם רבים ממסמכיה.

פרסום כתביה ב-1974, ובכלל זה חלופת המכתבים שלה עם פרויד ויונג, סייעו להשיב את כבודה האבוד. הם חשפו את התרומה הרבה של החוקרת פורצת הדרך במחקריה, בטיפול שעברה ובהשראה לעבודות של אחרים – תרומה בולטת לפסיכיאטריה, ובמיוחד לפסיכואנליזה, בשנים המכוננות שלה. ייתכן מאוד שהיא הייתה תורמת עוד רבות לרפואה הקלינית ולמחקר, אלמלא גדעו הנאצים גם את האילן הפורה הזה.

0 תגובות