דרווין צדק – מנחם בן טועה

1 בדצמבר, 2017
4 ד׳
כדי להפריך תיאוריה מדעית חזקה ומבוססת כמו האבולוציה, דרושות ראיות מדעיות כבדות משקל. היופי והמורכבות של החיים על פני כדור הארץ אכן מעוררים התפעלות והתפעמות, אבל לא תוצר של תכנון תבוני

איך אפשר לראות את כל הסימטריה האינסופית של הטבע ולא להבין שמישהו סידר את זה? שואל הפובליציסט מנחם בן במאמר הטוען שוב ש"אין בדל הוכחה" לקיומה של האבולוציה. השבוע לפני 158 שנים התפרסם "מוצא המינים" אחד הספרים המכוננים שהובילו להבנה של האדם את מורשתו הביולוגית. חלקי הפאזל המפוזרים התכנסו  לתוך מסגרת האבולוציה והתמונה הפכה לברורה. . התיאוריה שהגה צ'ארלס דרווין לא הגיעה מהאוויר, היא התבססה על אלפי ראיות שאסף במסעותיו. מאז דרווין גילה האדם את מבנה ה-DNA, הבין כיצד מורכב התא החי וכיצד הוא פועל, חקר וגילה רבים מהכוחות המשפיעים על תהליכי החיים. וראה זה פלא – כל המידע שהצטבר מאז לא רק שאינו סותר את תורת האבולוציה, אלא גם מחזק ומאשר את התיאוריה הזו שוב ושוב ושוב.

האבולוציה היא אמיתית באופן מאוד מוחשי ולפעמים כואב. זה כואב כשאנחנו עמלים  25 שנה על פיתוח אנטיביוטיקה שנועדה להציל חיי אדם, והחיידקים מפתחים עמידות בתוך שבועיים, בתהליך אבולוציוני מהיר עד כאב. זה כואב כשחולה סרטן מקבל טיפול שמשפר את מצבו, אבל חודשים אחר כך הטיפול מפסיק לעבוד כי הגידול פיתח עמידות לטיפול . זה לא מתרחש בתהליך מודע או מכוון, אלא באמצעות מנגנון אבולוציוני: מוטציות אקראיות בתאי הגידול הרבים שאחת מהן הביאה להופעה של עמידות. התא עם אותה מוטציה שרד, התרבה וגרם להתפרצות מחודשת של המחלה הארורה. זה כואב גם לבעלי חיים. למשל כשעצים משנים את צבעם בעקבות זיהום האוויר, ועשים שהתאימו להסוואה מושלמת על הגזע הבהיר פתאום בולטים על הגזע הכהה ונטרפים בהמוניהם. דווקא העשים הכהים יותר שורדים משום שהם מותאמים לשינוי הסביבתי. העשים לא "למדו" להיות כהים. זה תוצר של שינוי אקראי ב-DNA שלהם, כמו שינויים אקראיים רבים אחרים. הפרט עם השינוי המתאים ביותר לסביבתו שורד ומעביר את השינוי האקראי הזה לצאצאיו. הוא נברר באופן טבעי.

האבולוציה היא תהליך איטי, קשה לראות אותו קורה. אנחנו לא נראה קוף מוליד בן אדם, או דינוזאור מצמיח כנפיים ומתרומם לאוויר. אנחנו נראה את הצעדים הקטנים, את העמידות לאנטיביוטיקה, את השינויים בתכונה מסוימת של חרק, התאמות של זוחלים לסביבות חדשות ועוד. איך אפשר לדעת שהוא אכן קרה? כמות הראיות אדירה, בין אם מאובנים של יצורים קדומים שלא קיימים עוד, שדומים למינים אחרים אבל גם קצת שונים. ההתאמה בין גיל המאובנים האלה למידת השוני שלהם מהמינים שקיימים היום היום או ממאובנים אחרים. אפשר אפילו  להעריך כיום בעזרת מודלים גנטיים מתי חי אב קדום משותף לשני מינים, לחפור לשכבה הגיאולוגית הרלוונטית ולמצוא את אותו מין.

ה-DNA שלנו הוא כמו ספר זעיר בן מיליארדי אותיות שמצוי בכל תא בגופנו, ומכתיב את תהליכי בניית הגוף ופעילותו. ככל שהתאים שלנו מתחלקים יותר, והספר הזה מועתק עוד ועוד, מצטברות בו גם טעויות העתקה – מוטציות. את הטעויות הללו ניתן למפות ולחשב באמצעותן קרבה בין בני אדם.  כך עושים למשל בדיקת האבהות. באותו אופן אפשר לחשב את הקרבה בין מינים שונים ולהעריך מתי חי האב הקדום המשותף שלהם. וראו זה פלא, אילן היוחסין שאפשר להרכיב מהחומר הגנטי של כל היצורים החיים בעולם דומה בצורה מדהימה לאילן היוחסין שבונים מראיות מאובנים. לשני סוגי הראיות הללו – הקירבה הגנטית והדמיון במאובנים –  אפשר להוסיף עוד המון סוגים של ראיות – דמיון מורפולוגי, המיון התפתחותי קיום של איברים מנוונים (כמו למשל עצמות רגליים קבורות עמוק בבשרם של הלוויתן והנחש כזכר למנגנון הליכה קדום) או שאריות זנב אצלנו בני האדם כשריד לזנב המפואר שאבות אבותינו התהדרו בו לפני כמה מיליוני שנים  – הרף עין אבולוציוני.


מדוע הלווייתן הכחול זקוק לעצמות כף יד בסנפיר שלו? הוא לא. זה שריד אבולוציוני | איור: Shutterstock

ההגיון המטעה

כאשר אנו מנסים להבין את העולם שסובב אותנו, קל ליפול למלכודות ההיגיון. זה כל כך מורכב שנראה לנו ברור שמישהו יצר ותכנן את זה. תהליך האבולוציה אכן מורכב וארוך בצורה בלתי נתפסת, אבל חשוב לזכור שהמוח שלנו מוגבל. אנחנו לא יכולים לתפוס מספרים גדולים, להבין תהליכים ארוכים או מורכבים מדי. מישהו באמת יכול לתפוס תקופה של מיליוני שנים? תארו לעצמכם כמה אירועים שונים קרו רק במהלך ההיסטוריה המתועדת של האנושות – כ-10,000 שנה. עכשיו נסו לדמיין תקופה ארוכה פי 10. פי 100. פי 1000. אפילו זו – 10 מיליון שנים – עדיין תקופה קצרה במונחים אבולוציוניים. מספר עצום של שינויים יכול להצטבר במקביל אצל מיליוני מינים ביולוגיים בתקופה כזו. אנחנו צריכים, כמו חוקרים בזירת פשע, להסתכל על הראיות ולהבין את התמונה שהן מציירות לנו, ולא להתפתות להגיגים על "הפלאיות של יצירי הבריאה המושלמים".

הדמיון בין בעלי חיים עלול להיות מטעה. הציפור והדבורה רחוקות זו מזו, למרות ששתיהן יודעות לעוף. הטונה והדולפין אינם קרובים במיוחד, למרות ששניהם טורפים החיים במים. החתול והנמר אכן קרובים, למרות הבדלים בולטים בגודל ובמראה. המדע מאפשר לנו למדוד את מידת הדמיון הזו. גם בזכות רצף, ה-DNA, וגם בזכות שרידי איברים שאינם משמשים לתפקידם המקורי. האם נחש זקוק לשרידי הרגליים שיש לו? האם לוויתן צריך את האצבעות שמוסתרות בסנפיריו? האם מנחם בן אכן זקוק לעצם הזנב שלו? אנחנו לא צריכים להסתפק בראיות מן העבר. תהליכים אבולוציוניים מתרחשים ממש לנגד עיננו – רבים מהם כתוצאה משינוי הסביבה בידי בני האדם – כמו עשים בעיר שכבר לא נמשכים למנורות הרחוב הקטלניות, בניגוד לחבריהם מהכפר.

אפשר להוסיף ולהכביר במלים, אבל התמונה ברורה. יש כיום תאוריה מדעית אחת המסבירה את התפתחות החיים כמו הסבר מדעי ברור לקרינת השמש, ומדוע לא כדאי להסתכל עליה ישירות. מדען תמיד צריך להטיל ספק ולחפש הסברים חלופיים, אבל כמו שאמר דברי קרל סייגן "טענות בלתי רגילות מצריכות ראיות בלתי רגילות". למדע יש עגלה עמוסה ראיות רבות המצביעות על התפתחות המינים בתהליך של הורשה עם שינוי ותהליך של ברירה טבעית. האם יש ראיות נגד במשקל דומה?  טענות כמו "מי ברא לנו שתי עיניים ושתי אזניים? כל זה פלאי וחד פעמי", אפילו לא מתקרבות לכך.