ספורטאים נדרשים כל הזמן להשתפר – להגיע מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר, אך היכולת להשתפר מצטמצמת בהתמדה. לפעמים המאמץ הזה בא לידי ביטוי בשיפור הטכניקות או בטכנולוגיות לבישות שמעניקות לספורטאים את היכולת להשתפר עוד קצת ולחצות ראשונים את קו הסיום. דרך נוספת, ולא חוקית, לשפר ביצועים, באה הרבה פעמים על חשבון הבריאות. בכתבה הזאת נסקור את סוגי החומרים והטיפולים האסורים העיקריים שנמצאים בשימוש בקרב ספורטאים וננסה לצפות אילו טכנולוגיות אסורות צופן לנו העתיד.

סמים היו בשימוש בספורט בערך מאז שהתחילו לעסוק בספורט תחרותי, למשל סמים ממריצים או משככי כאבים כמו קפאין וקוקאין, ואפילו סטריכנין (חומר שמשמש גם להדברה של מכרסמים). רץ המרתון תומס היקס נטל זריקת סטריכנין עם כוס ויסקי, שילוב שאפשר לו לזכות במקום הראשון במרתון של 1904 וזיכה אותו במיטה נוחה בבית החולים. החומרים משפרי הביצועים האלה באים כמעט תמיד עם תג מחיר בריאותי כבד, אבל התהילה מפתה.


תומס היקס נתמך בידי שני אנשים בסיום המרתון ב-1904| צילום: ויקיפדיה

בשנות ה-70 המחיש היטב החוקר רוברט גולדמן עד כמה ספורטאי העילית מוכנים לשלם כל מחיר כדי להצליח. גולדמן העמיד בפני קבוצה של ספורטאי צמרת את הדילמה הבאה: "אילו הייתי נותן לכם חומר שיבטיח שתצליחו בספורט שלכם אבל יגרום לכם למות בתוך חמש שנים, האם תקחו אותו?" כמחצית מהם השיבו בחיוב. מחקר נוסף שנערך בשנת 2013 הראה תוצאות הרבה יותר נמוכות – "רק" שישה אחוזים הסכימו לשלם מחיר כזה, כ-1 מכל 17 ספורטאים. עדיין שיעור גבוה למדי.

בשנת 1928 אסרו לראשונה על שימוש בסמים בתחרויות ספורט כדי למנוע תחרות לא הוגנת. הבעיה היא שהדרך היחידה לאכוף את האיסור הזה היא לזהות את החומר בדם או בשתן, אבל אם פותח חומר משפר ביצועים חדש יידרש זמן לגלות את דבר קיומו ולפתח דרכים לזהות אותו, כך שיש לנו כאן מירוץ חימוש מתמיד.

חומרים ממריצים
חומרים ממריצים פועלים בעיקר על מערכת העצבים, מעודדים את המוטיבציה להמשיך בפעילות הגופנית ומדכאים את תחושת העייפות. מעבר לנזק הגופני שנגרם מאימון יתר ומהתעלמות ממנגנוני עייפות ובקרת נזקים, החומרים הללו אכן עוזרים למצות את פוטנציאל האימון שלנו. אנחנו סוחטים את צריכת האנרגיה ופעילות השרירים עד למקסימום ומגיעים לתוצאה המיטבית שהגוף שלנו יכול לתת במצב נתון.

אחד המנגנונים שמופעלים במצב הזה הוא מנגנון ה"הילחם או ברח" (Fight or flight) המפורסם. מדובר במנגנון הישרדות בסיסי מאוד שמופעל במצבי לחץ שבהם אנחנו צריכים לבחור אם להילחם או לברוח. במצבים כאלה אין שיקולי בלאי או גרימת נזק, אלא צריך לרוץ הכי מהר שאפשר, להלום הכי חזק שאפשר ולעשות כל מה שצריך בשביל לשרוד. לצד עידוד המנגנון הזה הסמים מגבירים או מדכאים מנגנונים מוחיים שמאפשרים למקסם את האפקט – לסחוט עכשיו כל מה שאפשר כאילו אין מחר.

דוגמה לסמים כאלו הם ה"ספידים" או אמפטמינים, שמהם נגזר גם סם הרחובות "קריסטל מת'". דוגמאות יותר ביתיות הן הקפאין ותרופות נגד הצטננות. את הסמים הללו מגלים יחסית בקלות בבדיקות דם ושתן שמתמקדות בחיפוש אחרי תוצרי הפירוק של הסם. הבעיה היא שהבדיקות האלה אלו מזהות את החומרים רק ימים ספורים לאחר מכן. כיום קיימת גם האפשרות לבדוק שרידי סמים בשיער עד שלושה חודשים אחרי לקיחתם.

חומרים מעודדי גדילה (סטרואידים אנבוליים)
עבור ספורטאים שרוצים להצליח לא רק בתחרות הקרובה אלא לבנות יכולות לאורך זמן קיימת קבוצה של חומרים שמשפיעים על בניית השרירים בטווח הרחוק. אלו הם החומרים מעודדי הגדילה, או "סטרואידים אנבוליים".

ההשפעה של חומרים מעודדי גדילה אינה מיידית אלא ארוכת טווח. סטרואידים הם חומרים שמופרשים בגוף באופן טבעי ועוזרים בין השאר לגדילה ולהתפתחות המבוקרת של השרירים. סטרואידים אנבוליים מחקים את הפעילות של הורמוני המין הגבריים ומסייעים בבניית מסת שריר ובבניית העצמות. אפשר לראות את זה קורה באופן טבעי בגיל ההתבגרות, וברמה מסוימת גם באימון ספורטיבי רגיל.

כשספורטאי לוקח סטרואידים הוא מטה את האיזון הנורמלי של ההורמונים בגוף, דבר שבא לידי ביטוי בצמיחה מואצת של שרירים, בהחלמה מהירה יותר מאימונים מפרכים, שמאפשרת להתאמן יותר, וגם מעורר רגשות אגרסיביים שיכולים לסייע בענפי ספורט מסוימים. בצד זה הספורטאים משלמים על זה מחיר בדמות שינויים פיזיולוגיים כמו הקרחה, גדילת שדיים אצל גברים, בעיות פוריות, אין אונות ועוד. לנשים הם יכולים לגרום לנשירת שיער, עיבוי הקול, שיעור יתר ובעיות פוריות.

הסמים האלה נכנסו לראשונה לשימוש במזרח אירופה בשנות החמישים ואפשרו למזרח גרמניה להגיע לצמרת העולמית בענפי ספורט רבים במשך קרוב לעשרים שנה. חלקנו עוד זוכרים את אותן נשים אתלטיות גדולות ומפחידות. באולימפיאדת סיאול האתלט הקנדי בן ג'ונסון שבר את שיא העולם בריצת מאה מטר אך נפסל אחרי שהתגלה שהוא השתמש בסטרואידים. בדיעבד הוא לא היה היחיד, גם קרל לואיס, האצן שהגיע למקום השני, הודה שהשתמש בסטרואידים.

יש ספורטאים שמעדיפים לקחת הורמוני גדילה שמעודדים גדילה וחלוקה של תאים אבל אינם קשורים למערכת המין. יש להם תופעות לוואי אחרות, כמו עלייה בסיכון לסוכרת, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה ועוד. גם את הסטרואידים והורמוני הגדילה אפשר לגלות בבדיקות דם ושתן.

האצן הקנדי בן ג'ונסון מנצח בריצת 100 מטר באולימפיאדת סיאול 1988. מאוחר יותר התברר שנטל סטרואידים אנבוליים.

השבחת הדם
כשאנחנו מתאמנים הגוף שלנו זקוק ליותר חמצן, ולפעמים זה מגביל את האימונים שלנו. כשאנחנו נושמים במהירות במהלך אימון אינטנסיבי, זאת בעצם הדרך שבה הגוף שלנו משיג יותר חמצן. קיימות דרכים לעקוף את המנגנון הטבעי והמעייף הזה על ידי העשרת הדם בתאי דם אדומים, שאחראים על הובלת חמצן.

דרך אחת חוקית לעשות את זה היא באמצעות אימוני גבהים – הספורטאי מתאמן במקום שהאוויר בו דליל יותר. בהתחלה זה קשה, כמו שיודע כל מי שעשה טרק בהרים, אבל לאורך זמן הגוף מסתגל ומייצר יותר תאי דם אדומים. כשחוזרים לאחר מכן לגובה רגיל, תאי הדם האדומים עדיין שם ומאפשרים לגופו של הספורטאי לנצל טוב יותר את החמצן.

יש גם דרכים פחות חוקיות לעשות את זה, כמו תרופות שמעודדות ייצור תאי דם אדומים. דוגמה לכך היא חומר בשם EPO, שמחקה את פעילות ההורמון שאחראי על ייצור תאי דם אדומים. אפשרות אחרת היא תרומת דם עצמית. הספורטאי שואב מעצמו דם, שממנו ממצים את תאי הדם האדומים ומקפיאים אותם, ואת שאר הנוזלים מחזירים לגוף. אחרי כמה ימים, למשל לפני תחרות חשובה, נותנים לו עירוי של תאי הדם האדומים שלו וכך מגדילים באופן משמעותי את המספר שלהם בגופו. אפשרות שלישית היא להזריק תחליפי דם – המוגלובין מהונדס שמחקה את פעילות ההמוגלובין בתאי הדם האדומים.

את השיטות הללו אפשר לזהות באמצעי ספירת דם (למשל FACS), זיהוי נקודתי של החומרים שהוזרקו או בדיקה של ספיגת חמצן בדם על ידי כך שנותנים תערובת של חמצן ופחמן חד-חמצני וכעבור כמה דקות מודדים את היחס בין החומרים ורואים עד כמה הוא סוטה מהנורמה.

הדוגמה המפורסמת ביותר לשימוש שנעשה בשיטות הללו היא הפרשה של רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג, שהשתמש בחומרים שמעודדים ייצור כדוריות דם אדומות (EPO) ועירויי דם עצמיים וזכה כך בטור דה-פרנס שבע פעמים רצופות.


לאנס ארמסטרונג. זכה בשבעה מירוצי טור דה-פראנס רצופים בהשפעת סמים | צילום: Bjarte Hetland

הסמים של העתיד
סביר להניח שגם בעתיד ספורטאים יחפשו דרכים לשפר את ביצועיהם. ומעבר לממשקי אדם-מכונה, מדברים כיום לא מעט על טיפולים גנטיים לשיפור הביצועים. כאן לא מדובר בהזרקה או בבליעה של חומר, אלא באמצעי שיעודד את הגוף לייצר אותו בעצמו.

טיפול אחד, שנוסה בהצלחה בעכברים (שמכונים "עכברי שוורצנגר") הוא עידוד הייצור של הורמון גדילה בשרירים, שמסייע להתפתחות מסת שריר גדולה יותר. לטיפול כזה יהיו כמובן תופעות לוואי קשות, אבל כבר ראינו שהרבה ספורטאים לא נרתעים מאף מכשול בדרך למדליה. טיפול נוסף שמדברים עליו הוא ייצור עצמי של EPO, שמעודד ייצור מוגבר של תאי דם אדומים.

אפשרות אחרת, שאפשר כבר כיום לראות בצורה מסוימת בענפי ספורט נשים, היא עידוד הביטוי של הורמוני מין גבריים. הסוגיה עלתה בשנת 2008 כשתוצאות בדיקות הדם של האצנית הדרום אפריקאית קאסטר סמניה הראו כמות גבוהה של הורמוני מין גבריים באופן טבעי. תופעה כזאת יכולה לנבוע גם מתסמונות "טבעיות" כמו תסמונת השחלות הפוליציסטיות, וכמובן בעתיד אפשר יהיה לגרום לזה בהתערבות חיצונית. וכאן עומד האתגר להוכיח שמקור השינוי היה חיצוני ולא תוצאה של תסמונת כזאת.

ד"ר ארז גרטי
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.

2 תגובות

  • בת שבע

    מאד מעניין. תודה!

    מאד מעניין. תודה!
    האם לעודף כדוריות דם אדומות יש גם תופעות לוואי?

  • אורי

    כתבה מעולה! היה מעניין לקרוא על מנגוני ההסוואה

    לספורטאים כיום יש מערכת מדעית שמלווה אותם ועוזרת להם להגיע לביצועים תוך שימוש בחומרים והסוואתם. עושים את זה גם באמצעות תזמון נכון של נטילה והפסקה סביב זמני תחרות.