השאלה המקורית: למה שורף לנו כשאנחנו נוגעים במדוזה ואיך אפשר להתגבר על העקיצה? אם אפשר להתייחס גם לנושא שטיפה בחומץ/מים/שתן והאם זה באמת עוזר.
ים, שמיים, שמש וגלים... איזה כיף שבא הקיץ. אבל רגע – מהי הצריבה הזאת? גל המדוזות שמתארח גם בקיץ הזה בחופי ארצנו הוא הזדמנות מצוינת לשאול מה בעצם קורה במפגש הלא כל כך נעים בינינו לבין המדוזה.
למה כאן ולמה עכשיו?
החוטית הנודדת, המדוזה הנפוצה בחופי ישראל, היא למעשה אורחת חדשה יחסית. היא הגיעה לים התיכון מים סוף בעקבות פתיחתה של תעלת סואץ ותועדה לראשונה בישראל רק ב-1977. המדוזות מתרבות בחופי ישראל ומשם מהגרות לכל החלק המזרחי של הים התיכון, לבנון סוריה וטורקיה.
מנגנון הרבייה של המדוזה מורכב: היא מטילה את ביציה במים, שם הן מופרות והופכות לגוף קטן בשם פוליפ שיכול לשכפל את עצמו. השכפול הזה תלוי בטמפרטורה – הטמפרטורה האידיאלית להתרבות של המדוזה היא 20-18 מעלות צלזיוס, וכשהמים קרים יותר או חמים יותר הם מדכאים את התהליך. לכן גלי המדוזות מגיעים לחופים בדרך כלל בתחילת הקיץ, בדיוק כשלא חם מדי ולא קר מדי.
מין מסוים של מדוזה אף יכול לחזור לשלב הפוליפ לאחר שהגיע לבגרות – מצב מקביל לאדם מבוגר שיחזור למצב של עובר! המין הזה מכונה "המדוזה בת האלמוות", בשל התכונה הכל כך ייחודית שלו. להלכה הוא יכול לחיות לנצח.
זה לא אישי
המדוזה היא יצור טורף. הארס משמש אותה כדי לצוד טרף – זואופלנקטון, דגיגונים, והמדוזות הגדולות ביותר צדות אפילו דגים – וכדי להרתיע בעצמה טורפים. הארס מאוחסן בתוך צינוריות ששמורות בתאים מיוחדים על זרועות המדוזה, שנקראים נמטוצידים או קנידוציטים. מנגנון הפעולה הביולוגי-פיסיקלי של התאים האלה מרתק: הם מופעלים על-ידי חיישן שמזהה מגע או תנועה. ברגע ההפעלה נפלטת צינורית הארס מהתא במהירות עצומה ומוזרקת אל הטרף (או אל המתרחץ התמים שאתרע מזלו להיות במקום). הארס משתחרר מהתא בלחץ של כשבעה גיגה-פסקל, בדומה ללחץ שבו נורה קליע מרובה.
מימין: נמטוציד אחרי ירי הארס, בצילום במיקרוסקופ אלקטרונים. משמאל: נמטוציד בזמן הירי | תמונות: Holstein and Tardent, Science 1984
הרעלנים שבהם משתמשת המדוזה משתנים מזן לזן, וגם השפעתם על גוף האדם משתנהבהתאם. בארס של החוטית הנודדת, שהיא המדוזה הנפוצה בחופי ישראל, נמצאו אנזימים כמו סרין-פרוטאז ופוספוליפאז A2– חומרים שגורמים נזק לדופן החיצונית של התאים בגופנו. זו הסיבה לתופעות הלא נעימות שנלוות לעקיצה שלה, כמו גרד, שלפוחיות, אדמומיות ותחושת צריבה. הארס של מדוזות אחרות, כמו מינים מסוימים של המדוזה הקובייתית האוסטרלית, שנחשבת ליצור הארסי ביותר בעולם, יכול לגרום אפילו לקריסת מערכת הלב וכלי הדם ולהרוג אדם בוגר בתוך דקות ספורות.
דרכי טיפול
הוצעו דרכים רבות לטיפול בצריבות מדוזה: למשל שפיכת מים מלוחים, חומץ, מים חמים, שתן ועוד כהנה וכהנה. השלב הראשון, בכל מקרה, מוסכם על כולם – צריך לסלק מיד את המדוזה ואת שרידי זרועות הציד שלה מהאזור הנפגע. תאי המדוזה מסוגלים לפלוט רעל גם אם המדוזה כבר איננה בין החיים, וזו גם הסיבה לצריבה שאנו חשים לעתים גם מבלי שפגשנו במדוזה שלמה – פשוט מפני שחלקי זרועות שלה צפים בים לידנו.
כדאי לנקות את האזור הפגוע במים מלוחים ולא במים מתוקים, מכיוון שמים מתוקים עלולים לגרום לתאי הארס להתפוצץ בעקבות הפרש ריכוז מלחים בין פנים התא לחוץ התא, וכך לפזר את הרעלן. זו כנראה גם הסיבה לכך שהציעו להשתמש בשתן כטיפול אפשרי, משום שיש בו מלחים. אולם הפתרון של שטיפה במי ים היגייני יותר וגם יעיל יותר, כיוון שריכוז המלחים בשתן אינו קבוע ואילו ריכוז המלח במי הים זהה בדיוק לזה שבו תאי המדוזה שהו קודם לכן בלי להתפוצץ.
לגבי חומץ ומים חמים עלו הטענות שהם עשויים להרוס את החלבונים שנכללים בארס המדוזה באמצעות דנטורציה. עם זאת, יש חוקרים הטוענים שחומץ אינו יעיל נגד החלבונים שנמצאים בארס של החוטית הנודדת.
בומרנג – בחזרה אליך
כמה תאים צורבים (נמטוצידים) קיימים בסנטימטר מרובע אחד על גוף המדוזה?
פורסם גם ב-NRG בתאריך 8.7.15
יעל כורם
המחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
