השאלה המקורית: ברצוני לדעת כמה גולגולות שלמות של דינוזאורים נמצאו עד היום? האם ישנו דינוזאור שנמצא בשלמותו כולל גופו, ולא רק גולגולת? האם מצאו גוף סמוך לראש? אם לא נמצאו בסמוך, כיצד מקשרים את הגוף לראש? חגית.



נתחיל בכך שחייו של הפלאונטולוג אינם פשוטים כלל. עליו למצוא מאובנים שקבורים בשכבת סלע בקרקע, כשבדרך כלל רק חלקי הגוף הקשים (בעיקר עצמות) התאבנו. ואכן נדיר למדי למצוא שלד דינוזאור שלם, אם כי לפעמים גם זה קורה.

הגולגולת נחשבת למאובן נדיר ביותר, מכיוון שהיא מורכבת מחלקים רבים שמתפרקים ונפרדים זמן קצר יחסית אחרי מותו של בעל החיים. גולגולת ממוצעת מורכבת מלמעלה מעשרים חלקים שונים, לא כולל השיניים, ואין בה מפרקים שיחזיקו אותם צמודים לשאר השלד אחרי שהבשר נרקב.

לעומת זאת, מאובני השיניים נפוצים יחסית מכיוון שהשיניים מכוסות בשכבת אמייל שמחזקת אותן והופכת אותן עמידות יותר בפני פגעי הזמן. למעשה, מאובן הדינוזאור הראשון שהתגלה והוגדר היה שן מאובנת. את המאובן מצאה אשתו של גדעון אלג'רנון מנטל, רופא אנגלי וגיאולוג חובב, שהביט באבן המעניינת והסיק כמעט מיד שמדובר בשן של זוחל ענק שחי בעידן המזוזואיקון. ומכיוון שהשן הזכירה צורת שן של איגואנה, הדינוזאור הראשון שהתגלה זכה לשם "איגואנודון".


מאובן של Archaeopteryx lithographica, זוחל מעופף קדום | צילום: H. Raab, ויקיפדיה

זיהוי דינוזאורים
איך אפשר לדעת איזו עצם שייכת לאיזה דינוזאור?

זה באמת לא פשוט. כדי לעשות זאת יש להסתמך על המקום שבו נמצא המאובן, על צורת העצמות והשיניים ולהשוות את הממצאים לשלדים אחרים, שלמים יותר, שנמצאו באזור וכבר היו מוכרים לקהילת החוקרים. ואכן הניסיונות הראשונים להרכיב מחדש שלדי דינוזאורים נראים לנו היום קצת מצחיקים, מכיוון שלחוקרים לא היה על מה להסתמך. הדגם הראשון של איגואנודון מזכיר קצת כלב, ואת ציפורן הבוהן המפורסמת שלו הדביקו לו בכלל בקצה האף. הסטגוזאור הורכב תחילה כשלוחיות הגב שלו מכסות אותו כמו גג רעפים.

לגבי מספר השלדים שנמצאו עד כה – זאת שאלה מצוינת מאחר שמספר הפריטים השלמים קטן יחסית (לדינוזאור ממוצע יש קרוב למאה עצמות שונות). ההערכה כיום היא שקיימים כ-2,100 שלדים "טובים", ומספר המינים הידועים לנו עומד על כמה מאות (500-300). כך שגם אם לא מצאנו את כל השלד אבל מצאנו פרטים אחרים מאותו המין, יש לנו סיכוי טוב להשלים את התמונה. כמו כן החוקרים מסתמכים לא פעם על מבנה העצמות של זוחלים ועופות בני ימינו – יורשיהם של הדינוזאורים וקרובי משפחתם הרחוקים.

קיים סוג נוסף של מאובני דינוזאורים שבהם גופת החיה לא נרקבה והותירה אחריה רק עצמות, אלא נשטפה למקור מים ונעטפה בבוץ. המאובנים האלה מכונים "מומיות" ואפשר לזהות בהן גם עקבות של רקמות רכות שהתאבנו, כגון רקמת שריר ואפילו עור. עד כה נמצאו רק פרטים בודדים של מומיות דינוזאורים.

שיטת העבודה עם מאובנים כאלה שונה מהפליאונטולוגיה הקלאסית. כאן מחליף החוקר את כליו מאזמל ופטיש למכשירי תהודה מגנטית ותוכנות להדמיה ממוחשבת. כמו כן לא חופרים את עצמות החיה מתוך האדמה אלא מוציאים את כל גוש הסלע, מגבסים אותו כדי שלא יתפורר ומכניסים את כל הגוש בחתיכה אחת למכשיר הדמיה (CT) שמשמש גם למטוסים. כך מקבלים את תמונת הרקמות הפנימיות של החיה המאובנת.

עוד על מומיות – סרטון מהתוכנית Secrets of the Dinosaur Mummy של ערוץ דיסקברי: על ניתוח המומיה של ההדרוזאור לאונרדו, עם הפליאונטולוג בוב בקר:

ורד שפירא
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

2 תגובות

  • ניר

    ועדיין השאלה עומדת במקומה

    האם מה שמוצג היום במוזיאונים ברחבי העולם הוא פרי מוחם הקודח של כמה חוקרי מאובנים?
    כי נראה שלא מוצאים דינוזאור שלם שרק צריך להרכיבו ורבים נוספים שמצאו כמה עצמות בודדות שמהן בונים יחידות שלמות

  • ק.

    תמונה שווה אלף מילים...

    והתמונה בכתבה בהחלט מראה שהתשובה היא חיובית. כמובן, לא תמיד המזל מאיר פנים כל כך ולא תמיד מוצאים שלד מאובן שלם, ועדיין אין זה מכשול גדול כל כך. אין צורך במציאת שלד שלם כדי להבין כיצד נראית התמונה השלמה, די למצוא מספיק חלקים עם חפיפות. אם מוצאים למשל גולגולת, ובאותו אזור מוצאים לסת המחוברת אל החלק העליון של עמוד השדרה, וסמוך לשם חוליות עמוד שדרה המחוברות למפרק כתף וכד', ניתן להרכיב תמונה מלאה של כל השלד וגם להסיק (על סמך ידע שמושג מיצורים שקיימים היום) מה היה חופש התנועה, האופן בו התחברו השרירים, מה היה גודלם ועוד ועוד. ככל שיש יותר ממצאים, אפילו אם הם חלקיים, ניתן להרכיב תמונה יותר ברורה וודאית לגבי אותו יצור. וממש כפי שניתן לזהות את זהותם, ואפילו את מינם וגילם, של בעלי חיים רבים שחיים (מתים) בתקופתנו, וזאת על פי מאפייני השלד הייחודיים לאותו בעל חיים, לפעמים על סמך שן אחת, או מאפיין ייחודי אחר, כך ניתן לזהות יצורים שחיו בעבר כמו דינוזאורים, שכבר יש לגביהם אוסף גדול מספיק של ממצאים.