צליאק (celiac) נקראת בעברית כרסת וזאת על שם הבטן הנפוחה המופיעה לעיתים בילדים החולים במחלה.
מחלת הצליאק היא מצב של רגישות לחלבון הגלוטן המצוי במיני דגנים (בעיקר בחיטה, שעורה ושיפון).
המחלה מוגדרת כאוטו-אימונית בעיקר, כלומר מערכת החיסון של הגוף תוקפת את הגוף. במקרה הספציפי של הצליאק, הגוף מזהה את הגלוטן כפתוגן (גורם מחלה), וה"קורבנות" הם תאי הדופן הפנימית של המעי הדק דרכם נספג הגלוטן.
רוב החוקרים בתחום מצביעים על רקע גנטי למחלה (כלומר היא עוברת בתורשה) אך למרות האמור לעייל יש גם מדענים הטוענים שיש למחלה גם גורמים סביבתיים כמו למשל זיהום נגיפי או חיידקי היכולים לעורר או להחריף את המצב.
בשנים האחרונות התפרסמו מאמרים לגבי המעורבות של אנזים בשם טרנס-גלוטאמינאז רקמתי (Tissue transglutaminase) במחלת הצליאק. החיבור בין אנזים זה ואחד ממרכיבי חלבון הגלוטן (חלבון בשם גליאדין, gliadin) גורמת לשינוי במבנה החלבון וגורמת לגוף לא לזהות אותו כחומר מזון אלא כפתוגן. בתגובה הגוף מפעיל את מערכת החיסון היוצרת את הדלקת הפוגעת בתאי המעי.
לכן הייתי אומר שעל פי הידע הקיים כיום הבעיה היא לא בפעילות האנזים (הוא פעיל בדיוק כפי שהוא פעיל באדם בריא), אלא שאצל חולי הצליאק התוצר לא מזוהה ע"י הגוף והבעיה היא אוטו-אימונית.
תמונת מבנה האנזים (ויקיפדיה)
קשה להעריך בדיוק את מספר החולים במחלה אך מניחים שבעולם המערבי חולים בה כ 1% מהאוכלוסייה.
מאת: ד"ר מאיר ברק
המחלקה לביולוגיה מבנית
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
