בדרך כלל, אסטרונומים קובעים את הגודל והצורה של הגלקסיה שלנו ובכלל זה מודדים את המרחק לכוכבים אחרים בעזרת שיטה הנקראת פרלקסה ובשיטות נוספות אשר משתמשות בספקטרום אותו כוכב אותו אנו רוצים למדוד. על מדידת מרחקים באמצעות פרלקסה נרחיב בפוסט נפרד.
אולם, שיטות אלו עוזרות לנו במעט בכדי לקבוע את המרחק המדוייק ביננו לבין השמש (שהיא כידוע הכוכב הקרוב ביותר אלינו).
בכדי לקבל את המרחק המדוייק שלנו מהשמש אסטרונומים נעזרים במדידת המרחק מכוכב הלכת נוגה.
מדידת הזווית θ בין נוגה והשמש והמרחק בין הארץ לנוגה מאפשר לנו למדוד את המרחק בין הארץ לשמש.
עם המצאת הרדאר, מדענים הצליחו למדוד את המרחק לנוגה בצורה מאוד מדוייקת. על ידי תזמון של כמה זמן לוקח ל'קרן הרדאר' לנוע במהירות האור לנוגה ובחזרה, המרחק הכולל מהאובייקט יכול להקבע בעזרת המשוואה: מרחק=2/(מהירות האור)X (הזמן הכולל).
הסיבה שהזמן הכולל מחולק ב 2 הוא על מנת לקבל את המרחק מהארץ לאותו אובייקט: מרחק ארץ-שמש= (קוסינוס הזווית)/ (מרחק ארץ-נוגה).
בעזרת טריגונומטריה פשוטה, אנו יודעים כיום את "היחידה האסטרונומית" השווה לכ 149,597,892 ק"מ.
אנו ממגדירים את היחידה אסטרונומית, AU, כמרחק בין הארץ לשמש ויחידת מידה זו משמשת באסטרונומיה למדידת מרחקים קצרים יחסית בחלל. עבור מרחקים גדולים יותר אנו משתמשים ב'שנת אור' שהיא המרחק שלוקח לאור לעבור במשך שנה אחת. שנת אור שווה ל כ 63.242 יחידות אסטרונומיות AU. (יחידת מידה גדולה יותר הינה הפארסק שהינה שווה ל-3.2616 שנות אור).
הדיוק המדהים של היחידה האסטרונומית AU, שהיא כאמור המרחק הממוצע בין הארץ לשמש הינו אפשרי משום שאנו יודעים מהי מהירות האור C בדיוק רב, מה גם ששעונים מדוייקים מאוד מתזמנים לנו את ההחזרה של הרדאר.
אגב, רדאר אינו יכול למדוד את המרחק מהשמש באופן ישיר משום שהשמש אינו מוצקה דיה כדי להחזיר את הרדאר בצורה יעילה.
