תינוקות, גורים פרוותיים או אפרוחים רכים. כולם חמודים כל כך שאנו פשוט רוצים למחוץ אותם באהבה. חוקרים טוענים שהרצון הזה הוא תוצאה של מערכת לוויסות תגובות רגשיות
"הוא כל כך חמוד, אני פשוט רוצה למחוץ אותו!"
כולנו שמענו אנשים אומרים את המשפט הזה, או דומה לו, כשהם ניצבים בפני תינוק עגלגל, גור חתולים פרוותי או יצור קטן אחר בעל עיניים גדולות ופנים עגולות. אנחנו מתייחסים לאמירות כאלו כמובן מאליו, אך כשעוצרים רגע לחשוב עליהן הן נראות מוזרות למדי: למה בעצם שנרצה למחוץ יצור שנראה לנו חמוד? ברצון למחוץ ולמעוך יש לא מעט תוקפנות, שאינה מתאימה לרגשות העיקריים שעולים בנו במצבים כאלו, רגשות של אהבה ודאגה כלפי החמוד הקטן.
התופעה נקראת "תוקפנות כלפי החמוד" (cute aggression), היא קיימת ככל הנראה בכל התרבויות, ונחקרה בעזרת כלי מחקר ייחודי: פלסטיק בועות (פצפצים), המשמש לאריזת חפצים שבירים. בניסוי שנערך באוניברסיטת ייל נתנו החוקרים לנבדקים פצפצים והראו להם תמונות של גורים חמודים, או של חיות מבוגרות ופחות חמודות. את מידת "הרצון למעוך" הם מדדו על ידי ספירת הבועות שהתפוצצו. הנבדקים שראו את התמונות החמודות לחצו על הפצפצים בחוזקה ופוצצו הרבה יותר בועות מנבדקי קבוצת הביקורת, שראו תמונות חמודות פחות.
הנטייה התוקפנית גדולה יותר אם – כמו בניסוי הזה – איננו יכולים לגשת אל היצור החמוד, לגעת וללטף אותו ובאופן כללי לדאוג ולטפל בו. נראה שחלק מההסבר לתוקפנות נעוץ בתסכול שבחוסר היכולת לממש את אינסטינקט הטיפול שמתעורר בנו למראה יצורים קטנים, רכים וחסרי אונים.
אך נראה שיש גם בסיס נוסף, עמוק יותר, לרגש התוקפני. אנה ברוקס (Brooks), מדענית מוח מאוסטרליה, אמרה לאתר Vice שההסבר עשוי להיות הפעלה של אותם מעגלים מוחיים. "המערכת המזו-קורטיקו-לימבית מתווכת את התגובה לחמידות, שבה משתחרר במוח דופאמין וזה גורם לנו להרגיש טוב. אבל באופן מעניין, אותה מערכת נכנסת לפעולה גם כשאנו פועלים בתוקפנות. ייתכן שנוצר מעין בלבול בין שתי התגובות, שבשתיהן מעורב שחרור של דופמין".
צפו בקטע מתכנית הטלוויזיה QI של רשת BBC2, המסביר את המחקר (באנגלית):
ייתכן, מציעים החוקרים מייל, שזו אינה פשוט טעות בחיווט של המוח, אלא יש לכך סיבה אבולוציונית. הרצון למחוץ יצורים מתוקים הוא דוגמה ל"ביטוי דימורפי", כלומר כזה שמתאפיין בשני מצבים במקביל. ביטויים דימורפיים מתרחשים כאשר רגשות חיוביים מובילים לתגובה המקושרת יותר לרגש שלילי, ולהפך. יש דוגמאות לא מעטות לביטויים כאלו, כמו אנשים הבוכים מרוב שמחה, צורחים מרוב התרגשות, או צוחקים בהיסטריה כשהם עצבניים.
ביטויים דימורפיים, טוענים החוקרים, עשויים לשמש כסוג של בקרה כאשר הרגשות שלנו נהיים חזקים מדי ומציפים אותנו. עלייה של רגש נוסף, מנוגד, מונעת ממנו להיכנע לרגשות החזקים ומחזירה אותנו לשיווי משקל. זה חשוב במיוחד כשאנחנו נמצאים בחברתו של יצור קטן וחסר אונים, שכן לרוב יהיה עלינו לדאוג לו, וקשה לעשות זאת כשרגשותיך מכריעים אותך. אוריאנה ארגון (Aragon), שהובילה את המחקר, אמרה לנשיונל ג'יאוגרפיק "הביטויים האלו יכולים לעזור לאנשים להשתלט על רגשותיהם החזקים, וכך לטפל באופן טוב יותר בבעל החיים או בתינוק".
החוקרים מבהירים כי מתשובות הנבדקים עלה בבירור שאין להם שום כוונה לנהוג בתוקפנות אמיתית כלפי היצורים החמודים, ובוודאי שאין הם רוצים לפגוע בהם. בסופו של דבר, הרצון למעוך לא מוביל לפעולה חמורה יותר מאשר צביטה בלחי.
דוגמה לרצון מופרז למחוץ – אלמירה פוגשת סנאי חמוד:
