לגורמי מחלות יש אינטרס לאפשר למארח שלהם לחיות כמה שיותר, אחרת גם הם ימותו איתו. מדוע האבולוציה מאפשרת להם "להתאבד"?
היעד של כל היצורים החיים הוא להעביר את המטען הגנטי שלהם לדור הבא, כלומר להתרבות. לכן כשנראה שתוכנית חייו של מין מסוים מסתיימת בהשמדה עצמית, מתעורר בהכרח סימן שאלה. הרי אחרי מיליוני שנות אבולוציה, שעיצבה את דרכי ההישרדות וההתרבות הטובות ביותר, נצפה לראות יצורים שמתמחים בלשרוד ולהתרבות. למה לו לעשות צעד שיקטול מיליוני פרטים שלו.
גורמי מחלות מתחלקים לחמש קבוצות: נגיפים (וירוסים), חיידקים, פטריות, פרוטוזואות (יצורים חד-תאיים, כמו הפלסמודיום הגורם למלריה) ותולעים טפיליות. הנגיפים עצמם אמנם אינם מוגדרים בדיוק כחיים, מפני שהם זקוקים ליצור מארח אחר כדי להתקיים, אך גם הם עוברים אבולוציה. רק אלה מהם שיצליחו להדביק פונדקאי ולהתרבות בו יעברו הלאה לפונדקאי חדש.
המשותף לכולם הוא שמנגנון שבו הפונדקאי שלהם ימות כתוצאה מההדבקה, בלי להעביר הלאה את ה"צאצאים", הוא מנגנון לא יעיל שיביא בסופו של דבר להכחדתם. במקרה כזה חייב להיות להם אמצעי שיפיץ אותם לפונדקאים נוספים במהלך חייו של המארח או אחריהם. זה למשל מה שעושה נגיף האבולה: חלק ניכר מהנשאים אמנם מתים, אבל יכולים להדביק אחרים לפני ואחרי מותם וכך להפיץ אותו הלאה. ועדיין, אלמלא האבולה הייתה מחלה כל כך קטלנית, ייתכן מאוד שהייתה מתפשטת כבר מזמן לכל רחבי העולם.
מחזור החיים של טפיל המלריה
מקרה שונה הוא מחלת המלריה, שנגרמת על ידי זנים של פלסמודיום. בשנת 2015 לבדה הביאה המלריה למותם של 438 אלף בני אדם, רובם ילדים באפריקה. על פניו, אין היגיון להרוג את המאכסן. אך אם נתעמק במעגל החיים של הפלסמודיום נבין איך הוא מצליח להתרבות בהצלחה, גם אם האדם שהדביק ימות.
מחזור החיים של הטפחל מורכב. הוא מתחיל בבטנה של יתושת האנופלס, שם מתרחש תהליך ההתרבות המיני של הפלסמודיום. לאחר מכן הטפילים עוברים לבלוטת הרוק של היתושה ומחכים שם להזדמנות. כשזו עוקצת אדם כדי לשתות את דמו, היא מזריקה לו את רוקה כדי למנוע מהדם שלו להיקרש, ומחדירה איתו פרטי פלסמודיום .
לאחר שחדרו לגוף המארח החדש, הטפילים נעים דרך כלי הדם אל הכבד, שם הם מתרבים באופן א-מיני בתוך תאי כבד). משם הם חודרים אל תאי הדם האדומים ומתרבים גם בהם. בפעם הבאה שיתושה תעקוץ את האדם הנגוע, הטפילים יגיעו לבטנה, יעברו שוב התרבות מינית וחוזר חלילה.
כך שמבחינת הפלסמודיום לא נורא אם אדם אחד ימות מהמחלה – הוא עדיין הפיץ את עצמו במספרים כל כך עצומים, שהוא לא עומד להיכחד באופן טבעי בקרוב. אמנם מיליוני הפרטים שנמצאים בתוך גופו של קורבן המחלה לא יעברו הלאה, אבל מספיק כפילים שלו וחלקם יספיקו לעבור ליתושות נוספות לפני מות המארח הקודם.
לנו אולי נדמה שמוות של פרטים כה רבים של מחולל המחלה, יחד עם היצור המאכסן עשוי להיות מנגנון שמונע את התרבותו. אחרי הכול, אנחנו כנראה לא היינו מסכימים להקריב מאות אלפי בני אדם כדי שרק כמה מאיתנו יוכלו להעביר הלאה את הגנים של האנושות. אולם תהליכי האבולוציה יוצרים מנגנונים יעילים בסופו של דבר, ומנגנוני ההדבקה של מחוללי המחלות אכן עובדים היטב, לצערנו.
