האם באמת אסור להרתיח מים פעמיים?

מפעם לפעם עולה הטענה שלא בריא להרתיח מים בפעם השנייה. בדרך כלל מתלווה לאזהרה החמורה הסבר מנומק על כך שבהרתחה חוזרת של מים מצטברים בהם חומרים מסוכנים ורעילים. כדי להוסיף אמינות ותוקף לטענה היא כוללת בדרך כלל מונחים מדעיים כמו "כימיה" או "כימיקלים" ושמות של חומרים כגון ארסן, פלואוריד וניטרטים.

חשוב לקחת בחשבון שהרתחת מים היא דרך יעילה להרוג את רוב החיידקים והמיקרואורגניזמים האחרים שעלולים להימצא במים – לכן מרתיחים מי שתייה לתינוקות. אבל האם יש אמת בטענה שבהרתחה השנייה מצטברים במים חומרים מסוכנים?

התשובה, ככלל, היא לא. ראשית, התהליך הכימי היחיד שמתרחש כשמרתיחים מים הוא אידוי, כלומר מעבר של מולקולות מים ממצב נוזלי לגז. המים לא משתנים והופכים לחומר אחר, וכל עוד משתמשים בכלים מתאימים אין שום סיבה שיתווספו להם יסודות או חומרים נוספים על אלה שהיו בהם מלכתחילה.

מצד שני, הטענה שהרתחה חוזרת של מים גורמת להצטברות של חומרים מסוכנים אינה שקר מוחלט. האדים שעולים בזמן הרתיחה הם מולקולות מים שעוזבות את הכלי שבו המים הורתחו. לעומת זאת, רוב החומרים האחרים, ובכלל זה מלחים, מתכות ותרכובות אחרות, נשארים בדרך כלל בכלי ההרתחה באותה כמות בדיוק.

המשמעות היא שבאידוי ממושך, ריכוז החומרים הללו במים עולה. למשל אם מחצית מכמות המים התאדתה ועזבה את הכלי, כמות המלח נשארה זהה, כך שבפועל ריכוז המלח במים שנותרו הוכפל. אותו היגיון נכון לכל חומר שנמצא במים המורתחים ושטמפרטורת הרתיחה שלו גבוהה יותר מהמים, כולל חומרים רעילים כמו מתכות כבדות שנמצאות במי השתייה בריכוזים מזעריים.

עניין של מינון

אבל בין העובדה הנכונה שריכוז החומרים השונים במים עולה בהרתחה ממושכת לבין הטענה שהרתחה שנייה שלהם מסוכנת לבריאות המרחק גדול.

כל חומר יכול להיות רעיל אם צורכים אותו בכמות גבוהה מספיק. במינון מסוים גם חומרים חיוניים לנו כמו מים או חמצן יכולים לסכן אותנו, כך שהדיון צריך להיות כמותי יותר. עבור רוב החומרים שנמצאים במי השתייה יש ריכוז מרבי ידוע שמעבר לו צריכה יומיומית ממושכת של מים שמכילים אותו הופכת להיות מסוכנת. רשימה של ריכוזים מרביים אפשר למצוא באתר משרד הבריאות.

עכשיו נותר לבחון את דוחות איכות המים באזור מגוריכם כדי לדעת מה הריכוז ההתחלתי של חומר ולחשב כמה מים צריכים להתאדות כדי עד שריכוזו במים מגיע לריכוז המרבי המותר. לקחתי לשם כך באקראי את ממצאי הבדיקות הכימיות של 2014 ובדקתי.

בשנה שנבדקה נמצאו 1.2-0.5 מיקרוגרם ארסן בליטר של מי שתייה, ואילו הריכוז המרבי המותר לצריכה מתמשכת הוא 10 מיקרוגרם בליטר. המספרים האלו אומרים שכדי שמי השתייה ששתינו ב-2014 יתחילו לסכן את בריאותנו, נצטרך לרכז את כמות הארסן פי עשרה.

בתרגום ללשון יומיומית יותר, אם כוס מים היא כ-250 מ"ל, כדי להכין כוס מים עם רמות ארסן שחורגות מהריכוז המותר, עלינו לקחת בערך שני ליטר וחצי של מים ולהניח להם להתאדות עד שתישאר כמות מים שתספיק לכוס מים אחת בלבד.

עם פלואוריד המצב כמעט זהה – גם כדי להכין כוס מים עם רמות פלואוריד שעולות על הריכוז המותר, צריך לקחת בערך שני ליטר וחצי של מים ולהרתיח אותם עד שתישאר כוס אחת בלבד. וכדי להרעיל את עצמנו בחנקות מעל לריכוז המותר, נצטרך להרתיח בערך חצי ליטר מים עד שתישאר כמות מים שתספיק לכוס מים אחת – פחות דרסטי, אבל עדיין רחוק מאוד ממה שאדם סביר יעשה.

צריך גם לזכור שכדי לצמצם אפילו חצי ליטר מים ל- 250 מ"ל נחוצה הרתחה ממושכת. רוב הקומקומים החשמליים בנויים כך שמשך הרתיחה בהם קצר מאוד לפני שהם מפסיקים לעבוד בצורה אוטומטית, כך שכמות המים שמתנדפים בתהליך הזה קטנה מאוד. לא נגיע לרמות מסוכנות של החומרים האלה גם אם נרתיח את המים בקומקום שוב ושוב פעמים רבות.

לאור כל זאת אפשר לומר בביטחון שהרתחה חוזרת של מים אינה מסוכנת לבריאות. רק אם תתעקשו משום מה להרתיח כמויות גדולות של מים ולהרתיח אותם עד שתישאר כמות קטנה בלבד, ואלה יהיו המים היחידים שתצרכו במשך תקופה ארוכה, אתם עלולים לסכן את בריאותכם.