קשה לחשוב על כלי נשק בדיוני יותר מוכר מחרב האור. חובבי מדע בדיוני מהגרעין הקשה אולי לא יתקשו לנקוב בשמות של כלי נשק רבים מעולמו של טולקין, מסדרת "מלחמת הכוכבים" או מאחד מיני משחקי מחשב רבים, אבל בקרב הקהל הרחב כנראה שחרב האור שבדה ג'ורג' לוקאס ב1977 מוכרת יותר מהבתלת' הקלינגוני או רובה הכבידה מHalf Life 2. לעיתים אובייקטים מעולמות המדע הבדיוני עוברים לעולם המדע האמיתי (science fiction to science fact), כמו למשל במקרה של צוללות ולווייני תקשורת, אבל האם ניתן לייצר חרב אור במציאות ועל אילו עקרונות פיזיקליים היא תתבסס? בהתבסס על התמונות המוכרות מסרטי מלחמת הכוכבים, ננסה לאפיין את הדרישות מהמוצר הסופי.
מראה של החרב
אלומה של אור שיוצאת מנדן החרב ועוצרת בנקודה במרחב. האלומה מכילה בוודאי כמות גדולה מאוד של אנרגיה מאחר והיא מסוגלת לחתוך מגוון רחב של חומרים, למשל לחתוך פתחים דרך דלתות מתכתיות עבות וכבדות בלי קושי גדול. הדרישה האחרונה, ואולי הקשה ביותר היא בכך שחרב אור אחת לא עוברת דרך חרב אור אחרת, היא מתפקדת כחרב של ממש.
ראשונה, נטפל בדרישת החיתוך וניקח כדוגמה את המקרה של חיתוך פלדה. כדי להצליח במשימה, יש להביא את המתכת לטמפ' ההיתוך מטמפ' החדר ולעשות זאת במהירות גבוהה. ניתן להעריך את כמות האנרגיה הדרושה כדי להשיג זאת די בקלות מתוך תכונות קיבול החום של הפלדה. מדובר בהספק של לפחות 10 מגה-וואט, כ2.5 אחוז מההספק של תחנת רידינג. אם נזכור שמקור הכוח חייב לשכון בתוך נדן החרב, ולא לשקול יותר מכמה מאות גרמים, נוכל להבין שמדובר בדרישה לא קטנה. אספקט נוסף אותו יש לבחון מבחינה אנרגטית, הוא המקום בו תאוחסן האנרגיה – צריך בטריה. לו היינו רוצים להשתמש בסוללות ליתיום-יון כמו אלו שיש בטלפונים שלנו, ואפילו אם היינו בונים חרב שיכולה לפעול רק למשך שעה רצופה, היינו צריכים לסחוב איתנו 38 טון של סוללות. כנראה שאבירי הג'די מצאו פתרון טוב יותר, או שהם מאוד חזקים. אחת מהחלופות העתידיות המבטיחות לאחסון אנרגיה היא שימוש בחומר חדש ומעניין בשם גרפן, שהוא בעצם שכבה חד אטומית של פחמן, בתוך הסוללה. אבל גם עם סוללות גרפן, שתוכלנה לאחסן בערך פי 10 אנרגיה בהשוואה לסוללות ליתיום יון באותו משקל, נאלץ לסחוב פחות או יותר 4 טון של סוללות. פתרון בעיות האנרגטיקה של חרב האור לא יהיו פשוטות כלל.
להב החרב - אלומת האור
ניחוש ראשוני לפתרון טכנולוגי הוא כמובן אלומת לייזר. אכן, קיימת כיום יכולת טכנולוגית לייצר מקורות לייזר בעלי הספקים עצומים, אבל אלו הם לייזרים שפועלים בהבזקים קצרים ולא מייצרים אלומה קבועה ומתמשכת. בנוסף, אלומת לייזר אינה עוצרת במרחק סופי ממקור הלייזר, אלא ממשיכה כל עוד היא אינה פוגשת בחומר שיפזר אותה. בנוסף לאלה, קרן הלייזר בלתי נראית באור היום. והרי חלק משמעותי מהמשיכה לכלי הנשק האקזוטי הזה הוא בכך שניתן לראות את האלומות הזוהרות המרשימות המתנגשות זו בזו. חלופה אפשרית לשימוש בלייזר היא שימוש בשיטה הנקראת חיתוך פלזמה. בשיטה זו לוקחים זרם מהיר של גז היוצא מפתח צר ומחממים אותו לטמפ' גבוהה מאוד, בה הוא במצב צבירה הנקרא פלזמה. במפעלים רבים משתמשים בחותכי פלזמה נשלטי מחשב (וידניים) כדי לחתוך מתכות בצורה מדויקת ומהירה. סילון הפלזמה יראה היטב, גם באור היום. אבל בגלל צריכת החשמל האדירה של חותכי פלזמה, ובגלל בעיות אחרות, אורכו של סילון הפלזמה החותך אינו עולה על כ10 ס"מ. אז מכשיר חיתוך פלזמה אולי היה מאפשר לנו ליצור חרב זוהרת ובעלת אורך סופי, אבל האורך היה באמת די קצר. היה מדובר ב"פגיון פלזמה" הרבה יותר מכפי שתהיה זו "חרב אור".
מפגש בין חרבות אור
יש בעיה אחת נוספת ביצירה של חרב שעשויה אור, והיא שבתנאים רגילים שתי אלומות של אור עוברות אחת דרך חברתה. אור לא דוחף אור אחר. קרב חרבות אור לכל הפחות יצטרך להיות שונה באופיו מקרב החרבות הימי-בינימי המלווה בצלילי צלצול הפלדה המופקים כשחרב וחרב נפגשות באמצע הנפה. אולי במפתיע, בעיה זו היא הבעיה שנדמה שהיא הפתירה ביותר מבין אלו שפגשנו. יצירת מערכת שבה אור מפעיל כוח על אור, היא בדיוק נושא המחקר של ד"ר עופר פירסטנברג, חוקר חדש במחלקה למערכות מורכבות במכון ויצמן. בניסוי שנבנה בימים אלה, פוטונים בודדים עוברים דרך ענן של אטומים שקוררו לטמפרטורה הקרובה מאוד לאפס המוחלט. בתנאים אלה מתנהגת המערכת המשולבת של אור (פוטונים) וחומר (אטומים) יכולה להתפרש כדחיה בין פוטונים, כלומר אור שדוחף אור. מאחר וכדי לייצר את ענן האטומים הקרים צריך חדר שלם מלא בלייזרים עדינים והרבה מאות רכיבים אופטיים כגון עדשות, מראות וציוד אופטי אחר קשה מאוד לדמיין אם הטכנולוגיה הזו רלוונטית לחרב האור שלנו. אבל במדע בדיוני, כמו במדע אמיתי, לפעמים כל מה שצריך זה קצת דמיון וקצת אמונה.
