מתקפת הדבורים המשובטות

דבורי הדבש שכולנו מכירים הן חרקים חברתיים. הפועלות אינן מעמידות צאצאים, אלא בונות את הכוורת, אוספות צוף ומטפלות בביצים, בזחלים ובמלכה – היחידה מבין הנקבות שבכוורת הזוכה להתרבות. ואולם, תת-מין של דבורת הדבש הדרום-אפריקאית מתנהג אחרת. בדבורים החיות באזור כף התקווה הטובה, הפועלות מסוגלות להטיל ביצים מבלי שזכרים יפרו אותן. נוסף על כך, פועלות אלה נוהגות לעתים לפלוש לכוורות של תת-מין אחר, לנצל את משאביהן ולהטיל בהן ביצים. מחקר חדש שופך אור על הבסיס הגנטי לשינוי זה, שהפך את הפועלות לפוריות וטפיליות.

לדבורי הכֵּף (Apis mellifera capensis) יש כוורות משלהן, שבהן המלכה מטילה כמעט את כל הביצים, כמו בדבורי דבש רגילות. מקצת הפועלות מסוגלות גם הן להטיל ביצים, אבל כל עוד יש מלכה בכוורת, נדיר מאוד שהן עושות זאת. אם המלכה מתה, הפועלות מגבירות את ייצור הביצים. הן עושות זאת בסוג של רביית בתולין הנקרא תליטוקיה (thelytoky). ברבייה זוויגית רגילה, תאי המין נוצרים בחלוקה של תאי גוף לשניים (חלוקת הפחתה), כך שהביצית והזרע מכילים עותק אחד מכל סוג של כרומוזום, וכשהם מתאחים זה עם זה, התא המאוחד מכיל שני עותקים מכל סוג של כרומוזום: אחד מהאם ואחד מהאב. בתליטוקיה, אחרי חלוקת ההפחתה, שניים מהתאים מתאחים ויוצרים תא המכיל שני עותקים מכל סוג של כרומוזום. תא זה ממשיך להתחלק והופך לעובר, ממש כמו ביצית מופרית. הצאצאים הנוצרים בדרך זו אינם זהים גנטית לאם בצורה מוחלטת, אבל הם קרובים אליה מאוד, ומכונים דמויי-שיבוטים (pseudo clones).

כאמור, נוסף על רביית הבתולין, דבורי הכֵּף אימצו עוד התנהגות שאינה אופיינית לדבורי דבש – הן פולשות לכוורות של דבורים מתת-מין אחר, ומתנהגות בהן כטפילים לכל דבר. הדבורים הפולשות כמעט אינן יוצאות לאסוף צוף, ומשאבי הכוורת מידלדלים והולכים עד שהיא קורסת כמה חודשים לאחר הפלישה. התושבות המקוריות של הכוורת בדרך כלל מתות איתה, אך צאצאי הדבורים הטפיליות יוצאים ופולשים לכוורות חדשות.

הצטברות שינויים
כיצד התפתחו התכונות הייחודיות האלה בדבורי הכֵּף? במאמר שפורסם בכתב העת PLoS Genetics מתואר מחקרם של אנדראס וולברג (Wallberg) מאוניברסיטת אופסלה בשבדיה וחוקרים אחרים משבדיה ומדרום-אפריקה. החוקרים מיפו את הגנום של דבורי הכֵּף ודבורי דבש אחרות כדי למצוא את הבסיס הגנטי לשינוי. בניגוד לתחזיתם של כמה מהחוקרים, הם גילו שהשינוי לא היה ב"מתג" גנטי אחד, אלא בשורה של גֶנים נפרדים.

החוקרים מצאו גֶנים שהיו שונים בין דבורי הכֵּף לדבורים מתת-מינים אחרים, והבחינו בעדויות לכך שלחץ אבולוציוני גרם לשינויים בדבורים הטפיליות. השינויים נראו בשלושה סוגים של גֶנים: גנים המעורבים בחלוקת התא, ששינויים בהם גורמים לתליטוקיה; גנים המעורבים בייצור הורמונים, שככל הנראה הובילו להתפתחות שחלות מתפקדות בגוף הפועלות; וגנים השולטים בהתנהגות הפועלות, ובכלל זה התנהגות זוויגית וחיפוש מזון. החוקרים סבורים שכל מוטציה (שינוי גנטי) התפתחה בנפרד ושינתה היבט מסוים בהתנהגות הפועלות.

במבט ראשון, ה"פטנט" של דבורי הכֵּף נראה מוצלח למדי. במקום לעבוד בעבור מלכה בלי שתהיה להן האפשרות להתרבות, הן מעמידות צאצאים שהם כמעט-שיבוטים שלהן, וכך מעבירות את הגנים שלהן בצורה יעילה מאוד לדור הבא, בלי שיצטרכו אפילו זכרים לשם כך. אלא שיש סיבה לכך שרבייה זוויגית נפוצה כל כך בעולם החי. תליטוקיה יוצרת אוכלוסייה בעלת שונות גנטית אפסית, שתתקשה לעמוד בפני מחלות, טפילים או שינויים בתנאי הסביבה, משום שיש רק סיכוי קלוש שאוכלוסייה כזו תכלול פרטים בעלי הרקע הגנטי הדרוש להתמודדות עם אתגרים כאלה. גם לאסטרטגיית הטפילות יש חסרונות משלה, ובראשם – הטפילים תלויים באוכלוסייה יציבה של פונדקאים, כדי שיהיה להם למי להיטפל. אם דבורי הכֵּף ישמידו את כל אוכלוסיות הדבורים האחרות, לא יהיה מי שיפרנס אותן. בסופו של דבר, רק האבולוציה תפסוק אם ההימור של דבורי הכף השתלם, או שהאסטרטגיה הוותיקה של דבורי הדבש תוכיח את עצמה.